דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ג' הטענות, הנאמנות וההתחייבות י

1מחלוקת הראב"ד והרמב"ן אי מועיל מיגו בקנס. - חקירה אם ה"אשר ירשיעון אלקים" הוא סבה לחיוב או דהמרשיע את עצמו הוא סבה לפטור. - ההסבר הנ"ל אינו מספיק דלא כתיב בתורה אשר ירשיעון העדים. - חקירה אם ההודאה גורמת פטור או שאינה גורמת חיוב. - בזה היא המחלוקת במודה בקנס ואח"כ באו עדים. - עדיין יש להסתפק אם הוא רק בחיוב לבד או דהוא גם בשלילה וגם בחיוב. - בזו היא מחלוקת הפוסקים אי מועילה הודאה בזמן הזה לחייבו בקנס. - ובזו היא ג"כ המחלוקת אי מועיל מיגו, דמיגו הוא רק הכרעה בין הטענות ובהודאת בע"ד הרי ליכא טענותו כלל. - או דהמחלוקת היא בהגדר דהודאת בע"ד אם הוא מטעם נאמנות או מטעם התחייבות. - קושית הקצוה"ח מהא דטבי עבדו הנה לדברינו אין זו קושיא. - המיגו דאי בעי יהיב ניהליה במתנה אין זו סבה לנאמנות אך להתחייבות.

2בס' הזכות להרמב"ן (ס' כו מובא בגיליון הרי"ף כתובות יד, ב) אנו מוצאים מחלוקת אי מועיל מיגו בקנס, וזהו נוסח המחלוקת:

3כתב הראבד ז"ל, מיהו היכא דתפס קודם הודאה וליכא עדים בתפיסתו, דיכול לומר להד"ם ואתו לבי דינא וכפר ליה אידך בההוא קנסא אם הודה לאחר מיכן, איסתפקא לי מלתא, אי הוי האי מיגו כעדים, כדאמרינן בעלמא מה לי לשקר כעדים דמי, וכיון דבההוא תפיסה איכא מיגו ה"ל כעדים, ואילו אתו עדים הא מחייב, והשתא נמי מאי דתפס תפס וכו' מקמי כפירה והודאה תפס. או דלמא כיון דאילו הודה פטור, לא עדיפא מיגו מהודאה דנפשיה, והודאת בע"ד כמאה עדים וכל היכי דהודאה לא מהני מה לי לשקר ולא מהני. הא מלתא איסתפקא לי בדיני קנסות, ולא איתברירא בהאי כהוגן עד יבוא מורה צדק לנו".

4וע"ז כתב הרמב"ן "וענין ספיקו של הרב ז"ל בתופס קנס שלא בעדים והודה הלה בסוף, כבר יצא דינו מכלל דברינו להתחייב בזמן הזה מפני שאין ההודאה כלום, ואפילו מודה בב"ד מומחין אני אומר שלא פטרה התורה בקנס, אלא שלא היה חייב אותו מתחילה עפ"י עצמו, דכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו, אבל זה לא עפ"י עצמו מתחייב אלא לזה אנו מאמינים שאמר נתחייב לי קנס, ותפסתי משלו לתשלום קנס שלי, הלכך ירשיעון אלקים קרינא ביה ולא קרינן ביה מרשיע את עצמו כלל, דמה הוסיף או גרע בהודאה שלו".

5והנה לכאורה קוטב מחלוקתם הוא, אם ה"אשר ירשיעון אלקים" הוא הסבה הגורמת להחיוב, ובהעדר זאת ממילא הוא פטור; או להיפך, דהמרשיע את עצמו זוהי סבה גורמת לפטור, וכשאין הסבה הנ"ל ממילא הוא חייב.

6ונ"מ במציאות שכזו שאין זה בכלל אשר ירשיעון אלהים מחד גיסא, אבל גם אין בכלל של מרשיע את עצמו מאידך גיסא, אם יהיה חייב או פטור, ומציאות שכזו היא מיגו, שאין זה בכלל עדים אבל אין זה ג"כ בכלל של הודאת בע"ד.

7אבל באמת ההסבר הנ"ל עדיין אינו מספיק, דהא יש לשאול הלא לא כתוב בתורה "אשר ירשיעון העדות", אך "אשר ירשיעון אלהים" זאת אומרת, הדיינים, וכיון דמיגו מברר את הדבר להדיינים, הרי תו אפשר לקרוא בזה שפיר "אשר ירשיעון אלהים"?

8וכדי לברר את הדבר נחקור נא בעצם הגדר דמודה בקנס פטור, אם זהו בשלילה, כלומר, דאע"ג דבכ"מ כללא הוא דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, הנה קנס הוא יוצא מן הכלל הזה, וההודאה בזה אינה גורמת חיוב; או דהוא דין בחיוב, כלומר דההודאה פוטרת אותו מתשלומין.

9וברור דבזה הוא המחלוקת בב"ק (עה, א), אי מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור או לא; דאי נימא דהוא רק בשלילה, א"כ זה שייך רק כשאנו באים לחייבו מטעם הודאתו לבד, אבל כשבאו עדים אח"כ הנה דל הודאתו מהכא הרי הוא חייב מצד העדים. אבל אם נימא דיש בכחה של ההודאה לגרום פטור, הנה באמת היה צריך להיות פטור גם כשיש עדים; אלא דכשבאו עדים לפני ההודאה, הרי לא נקרא כלל מרשיע את עצמו, דכבר הורשע מקודם, אבל כשבאו עדים אח"כ, ובעת שהודה הרי היה מרשיע את עצמו, תו אינם מועילים אף העדים לחייבו.

10וכיון דקי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, הרי ממילא מוכח כהצד השני, ומודה בקנס פטור הוא מעין מחילה שהקנס מחול לו כיון שהרשיע את עצמו.

11אבל עדיין יש להסתפק, אם הא דמודה בקנס פטור הוא רק מצד זה שההודאה גורמת לו פטור מעין מחילה, אבל זולת זה היתה ההודאה מחייבתו כבכל ממון, דהודאת בע"ד כמאה עדים דמיא; או דאמנם גם זאת אמת, דבקנס אין הגדר דהודאת בע"ד כמאה עדים, ואם הודה וליכא עדים כלל הוא פטור פשוט מטעם דאין סבה במה לחייבו; אלא דכשבאו עדים אח"כ, אנו זקוקים להטעם דההודאה מוחלת לו את החיוב כנ"ל, ובאופן זה הא דמודה בקנס פטור הוא גם בשלילה, שאינה גורמת חיוב, וגם באופן חיובי, שעוד גורמת פטור.

12והנ"מ מזה, הוא במקום שמפני איזו סבה אין ההודאה גורמת פטור אם יהיה מחוייב מצד הודאת בע"ד, דלהצד הראשון יהיה מחוייב, אבל להצד השני הוא פטור כנ"ל.

13ומצאנו מחלוקת הפוסקים בזה, עי' בש"ך יו"ד (סי' רסז ס"ק נב) שכתב: "לכאורה משמע, דאפילו אין כאן עדים כלל מתחייב בהודאתו לחוד דהעבד יוצא לחירות וכו' דהודאת בע"ד כק' עדים דמיא, ומיהו לא מיפטר משום מודה בקנס פטור כיון שאין ב"ד בזמן הזה וכו'. אבל תימה דבש"ס פ' מרובה (עה, א) משמע להדיא, דהיכא דלא מיפטר משום מודה בקנס פטור הודאתו נמי לאו הודאה היא וכו'. ואע"ג דקי"ל דהודאת בע"ד כק' עדים דמי אפי' לחיוב וכו' היינו דוקא במילי דממונא, אבל במילי דקנסא כיון דאין דנין דיני קנסות בזמן הזה, ולא מהני הודאתו לפטור א"כ הודאתו לחיוב נמי לאו הודאה היא". ועי' גם בש"ך חו"מ (ס' א ס"ק טז) שסותר את עצמו ותפס שם לדבר פשוט, דבזמן הזה שאין ב"ד מומחין גם בקנס אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. והדבר ברור דזה הספק נכנס בחקירתנו הנ"ל, דהרי הדבר מובן, דאין כחם של ב"ד בזה"ז יפה יותר מכחם של ב"ד בזמן הבית, ואם הא דמודה בקנס פטור הוא גם באופן שלילי וגם באופן חיובי כנ"ל, הנה בזה"ז שאין כח של ב"ד יפה כ"כ שהודאה בפניהם תפעל פעולה חיובית לפטור, אבל עכ"פ האופן השלילי, שאין ההודאה לפני ב"ד בקנס גורם חיוב, הרי לא יתכן, שדוקא בזה"ז יהיה כחם של ב"ד יותר יפה ויגרום חיוב; אכן אם נימא דההודאה בקנס רק גורמת פטור אבל זולת זאת הרי ההודאה בקנס שוה להודאה בממון, הרי מובן דבזה"ז שאינה גורמת פטור, שוב הדר הכלל לדוכתא, דהודאת בע"ד כמאה עדים דמיא.

14ובחקירה הנ"ל תלויה ג"כ מחלוקת הראב"ד והרמב"ן הנ"ל, אי מועיל מיגו בקנס. דהנה מחד גיסא בודאי צדק הראב"ד, דמיגו לא עדיף מהודאת בע"ד, אחרי דכל המיגו בא כדי להכריע בין טענות הבע"ד, וכשיש הודאת בע"ד הרי אין כלל צורך בהכרעה. אבל מאידך גיסא צדק הרמב"ן, דכשיש מיגו הרי לא נקרא מרשיע את עצמו, וממילא אם נימא דההודאה בקנס שאני מהודאה בממון רק בזה, שבקנס גורמת ההודאה פטור, אבל זולת זאת אין הבדל בין הודאה בממון להודאה בקנס. וכיון דבכאן אי אפשר לפטור מצד מרשיע את עצמו כנ"ל, ממילא הוא מחייב מטעם המיגו. אבל אם נימא דבקנס אין כלל הדין דהודאת בע"ד, אע"ג דאין כלל בזה חלוקי טענות, הנה כ"ש דאינו מועיל מיגו, דהוא רק הכרעה בין הטענות.

15א"נ אפשר לומר, דאמנם גם הראב"ד וגם הרמב"ן מודים, דמלבד הפטור שגורמת ההודאה בקנס, אין בקנס כלל הדין דהודאת ב"ד כמאה עדים דמי, אלא שחולקים הם בעצם הגדר דהודאת בע"ד, אם הוא מטעם נאמנות או מטעם התחייבות, שכבר האריכו בזה גדולי האחרונים, המהרי"ן לב והקצוה"ח (סי' לד ס"ק ד); דעת הראשון, דהוא מטעם התחייבות, דא"א לומר דהוא מטעם נאמנות דהא קרוב פסול בין לזכות ובין לחוב, והקצוה"ח סתר זאת מכמה מקומות, דאנו משתמשים בהכלל דהודאת בע"ד אף דליכא שם הטעם של התחייבות ולכן דעתו דהוא מטעם נאמנות; ואע"ג דקרוב פסול בין לזכות ובין לחובה, הנה הודאת בע"ד שאני, דאנו באים בזה בתורת מיגו דאי בעי יהיב ניהליה במתנה. ומלבד זאת איננה קושיא, דכל דיני עדות הוא רק כשאדם מעיד על חברו, אבל כשהוא מעיד על עצמו לא בעינן כלל בזה דיני עדות, ואמנם קרוב פסול אף לחוב משום דהקרוב הלא ס"ס מעיד לא על עצמו אלא על חברו, וכן נוגע, דעצם העדות הרי על חברו הוא בא, אלא דמסתעף מזה נגיעה לעצמו; אבל כשכל ההגדה באה על עצמו תו לא בעינן בזה כלל לדיני עדות, וכמו שכבר הבאנו איזו פעמים את תירוצם של הראשונים, בהא דפלוני רבעני לרצוני, דפלגינן דבוריה, ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משום דמה שהאדם מעיד על עצמו אין זה בכלל עדות, ואם אין אנו מאמינים לו על עצמו כשאמר פלוני רבעני לרצוני, הנה הוא לאו משום דהוה עד פסול, אלא דלא נכנס זאת כלל בסוג עדות מטעם דאין אדם משים עצמו רשע; ולהיפך בממון כשהוא מעיד על עצמו לחובתו, הנה הוא נאמן לאו משום דהוה כשר לעדות אלא דלא בעינן בזה כלל לדיני עדות כנ"ל.

16והנה אם נימא כהמהרי"ן לב, דהודאת בע"ד הוא מטעם התחייבות, שפיר אפשר לחלק בין הודאת בע"ד למיגו, דאע"ג דאיננו מתחייב בקנס ע"י הודאת בע"ד, הוא משום דבקנס שכל עיקרו הוא עונש ב"ד, לא שייך שאדם יחייב את עצמו; אבל מיגו דהוא בודאי דין נאמנות, הנה אחרי שאנו מאמינים שהמעשה שהיה כך היה, מטילים עליו הב"ד שפיר עונש כמו בעדים. אבל אם נימא דבכ"מ הודאת בע"ד הוא מטעם נאמנות ובכ"ז בקנס אינו מתחייב ע"י ההודאה, הרי ש"מ דבקנס הקפידה התורה שאין החיוב בא אלא דוקא ע"י עדים ממילא גם מיגו לא יועיל לחייבו.

17לא מיבעיא, אם טעם הנאמנות בהודאת בע"ד הוא מטעם עדות, ובכ"ז אמרינן מודה בקנס פטור, הרי מוכח להדיא דאינו מועיל מיגו בקנס; אכן אף אם נימא דהוא משום דעל עצמו לא בעינן כלל דיני עדות, אבל עכ"פ הרי דין נאמנות יש בכאן, ואם הוא פטור בכ"ז בקנס, הרי ש"מ דאין החיוב בקנס בא אלא דוקא ע"י עדים.

18ועי' בקצוה"ח (ס' א ס"ק ח) שהקשה על שיטת הרמב"ן הנ"ל, דמהני מיגו בקנס, מהא דב"ק (עד, ב) "מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה וכו' א"ל, אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים", והא יש לו מיגו, דאי בעי הוה משחרר ליה, כמו הבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן במיגו דאי בעי מגרשה?

19ולדברינו הנ"ל אין זו קושיא כלל, דהנה בגמ' דייקינן שם מזה דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב, מדקאמר "שכבר אין לו עדים, הא יש לו עדים חייב", ולמדס"ל ככה הרי בודאי דגם מיגו לא יועיל לחייבו, דהא כל סברת הרמב"ן בנויה לפי דברינו הנ"ל על היסוד דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור דלפ"ז ההודאה בקנס שאני מהודאה בממון רק בזה, שהיא גורמת פטור, אבל זולת זאת גם בקנס אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כנ"ל, אבל למדס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב, ע"כ דההודאה אינה גורמת חיוב, וא"כ גם מיגו לא יגרום חיוב.

20ולפי המסקנא דמסקינן שם "שאני ר"ג, שלא בפני ב"ד אודי" או "שאני ר"ג שלא בב"ד הוה קאי" ולעולם ס"ל, דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, נמי לא קשה, דהא אמרנו עוד טעם בדעת הרמב"ן דס"ל דכל הודאת בע"ד, הוא מטעם התחייבות וזה לא שייך בקנס, משא"כ מיגו דהוא בגדר נאמנות, אכן הלא בכל הודאות בע"ד אפשר לבוא מטעם מיגו, דאי בעי יהיב ניהליה במתנה? וע"כ, דאותם הסוברים שהודאת בע"ד הוא מטעם התחייבות, תפוסים דגם כח המיגו הנ"ל, מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה, אינו מועיל רק להתחייבות ולא לנאמנות; והשכל מחייב כך, דשאני האי מיגו מכל מיגו דעלמא, דשם אמרינן מיגו דאי בעי היה טוען טענה שהיה נאמן בזה, אף בטענה שטוען בפועל הוא ג"כ נאמן, אבל במיגו דאי בעי יהיב ניהליה במתנה לא שייך זאת, דאף אם היה נותן במתנה הלא לאו נאמנות יש בכאן, נאמנות על העבר, אך נתינה חדשה, וכבר הבאנו דברי הרא"ש בפ' הניזקין בגיטין (פ"ה סי' יג הובאו לעיל פרק ח), דהא דנאמן אדם בדבר שהוא בידו של אדם הוא לאו מטעם מיגו, אלא כיון שהוא בידו הוי כבעלים; וזהו ג"כ המיגו דאי בעי יהיב במתנה, שאין זה מיגו כרגיל, אלא דהוא הוה הבעלים ממש וביכלתו להתחייב למי שירצה ובקנס לא שייך התחייבות כנ"ל. וממילא אין כלל התחלת קושיה מהא דטבי עבדו מצד מיגו דאי בעי משחרר, שזה המיגו אינו מוסיף כלום, דס"ס מצד התחייבות אנו באים בזה, וזה לא שייך בקנס כנ"ל, משא"כ המיגו הרגיל דהוא מטעם נאמנות, שפיר מחוייב גם בקנס לדעת הרמב"ן.