דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ג' הטענות, הנאמנות וההתחייבות ט

1ראיות לההבדל בין מיגו ובין הפה שאסר. - קושיא ע"ד מהא דאמר רבה. - הקושיא הידועה מהא דאמר רבה על האי כללא דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. - טעם ע"ז דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן משום דכל חייב שבועה הוא ודאי ומיגו אינו מועיל לסתור את הודאי. - ולפ"ז הפה שאסר יועיל לפטור משבועה. - באמת הדבר לא יתכן אחרי דהמקור לזה הוא משבועת השומרים דנכנס בסוג של הפה שאסר. - באמת הדבר להיפך דמה לו לשקר מועיל לפטור משבועה אבל הגבלת ההודאה לבד אינה מועילה. - הפה שאסר לא שייך רק במקום שההגבלה שוללת אבל אינה מחייבת דבר חדש. - מהא דאמר רבה יש סייעתא לשיטת הראשונים הנ"ל.

2ובאמת אותו ההבדל שהבדלנו בין מיגו להפה שאסר מבואר להדיא בגמ' כתובות (טז, א): "מ"ש האי מיגו מהאי מיגו? הכא אין שור שחוט לפניך, התם הרי שור שחוט לפניך" ועי' ברש"י שם (ד"ה הכא): "אבל גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך, בתולים שלא מצא לה הם הסיתוהו לבא לב"ד. ואע"פ שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מיגו, דדלמא לא אסקא אדעתא א"נ איערומי קא מערמא". והדברים ברור מללו, דהגדר מיגו שבא ביחוד מצד מה לו לשקר, זאת אומרת מצד בירור, הנה חולק ר' יהושע ע"ז, וסובר דאינו בירור כלל, דאפשר "דלא אסיק אדעתה א"נ איערומי קא מערמא". אבל הפה שאסר דהוא מצד הגבלת ההודאה ולאו מצד מה לו לשקר, גם ר' יהושע מודה דכיון דאנו מקבלים את הודאתו מה שהודה ש"שדה זו של אביך היתה". ע"כ אנו צריכים לקבל גם את הגבלת ההודאה מצדו "ולקחתיה הימנו".

3ובכתובות (כב, א): "א"ר אסי, מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה, שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה, לאיש אסרה, הזה התירה.

4ובתוס' שם (ד"ה מנין): "משמע דאין האב נאמן להתיר את בתו כשאסרה אלא מחמת מיגו. ותימה, דאם בא אחד ואמר קדשתי את בתי, ולאחר שעה או למחר אמר לפלוני קדשתיה לא יהא נאמן, כיון דהשתא ליכא מיגו?"

5ולדברינו לא קשה כל כך, דאמנם לאו מטעם מיגו הוא בא בזה, שלא שייך רק בתוכ"ד. שיהא אפשר בזה לומר מה לו לשקר, אלא מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהיא הגבלת ההודאה ושייך אף לאחר כ"ד?

6ומזה, שלדוגמא להפה שאסר הביאו את הכתוב "את בתי נתתי לאיש הזה", מזה גופא ראיה, דהפה שאסר לאו מצד מה לו לשקר הוא בא כנ"ל.

7אלא שיקשה על הנחתנו זו מהא "דאמר רבה, מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח" (ב"מ ג, א), ולהנחתנו הנ"ל הרי לא השיב על שאלתו, דהא בודאי כל מודה במקצת נכנס בסוג של הפה שאסר, דלאו מצד מה לו לשקר אתינן בזה, אלא מצד הגבלת ההודאה דשייכת אף במקום שיותר נוח לו לטעון מה שטען מלשתוק כנ"ל?

8אולם באמת שבתי וראיתי דאדרבא עפ"י דברינו הנ"ל יש לישב ג"כ את הקושיא העתיקה, שמקשים על הא דאמר רבה, מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, דקארי לה מאי קארי לה, הא קי"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן?

9ומראש עלה בדעתי לומר דגם בזה נבדיל בין מיגו ובין הפה שאסר, דהנה בהטעם דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן נ"ל, דהוא משום דמיגו אינו מועיל רק לברר את הספק, אבל לא לסתור את הודאי.

10אבאר את דברי:

11למשל: "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אימרת, משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, והוא אומר, לא כי אלא עד שלא ארסתיך, ר"ג ור"א אומרים, נאמנת" ד"מיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך, דלא קא פסלה נפשה מכהונה, וקאמרה נאנסתי, דקא פסלה נפשה מכהונה" (שם בכתובות). דמובן, דאע"פ שבלא מיגו לא היתה נאמנת והיתה מפסדת כתובתה, אבל זה לא בא מצד ודאי, דהא אי אפשר לומר בודאות שלא נאנסה, אלא דמצד ספק היתה מפסדת, ונמצא שאין המיגו מועיל רק לברר את הספק.

12או "ההוא דא"ל לחבריה, מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתה והא שטרא, א"ל שטרא זייפא הוא, גחין לחיש ליה לרבה, אין שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא אינקט האי בידאי כל דהו. אמר רבה, מה לו לשקר, אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא", (ב"ב לב, ב), דגם שם מובן, דאע"פ שבלי המיגו היינו מוציאים השדה מידו, אבל ג"כ לא מצד ודאי, דאף בלי מיגו אפשר ששטרא מעליא הוה ליה ואירכס, אלא דמצד ספק מוקמינן ארעא בחזקת מרא קמא, ונמצא ג"כ דהמיגו מועיל רק לברר את הספק.

13ולמותר להביא עוד דוגמאות לזה, כי באמת הדבר מבואר שאי אפשר כלל שתהא מציאות, שמיגו יסתור את הודאי, אחרי דקי"ל דמיגו במקום עדים לא אמרינן וגם מיגו נגד חזקה של בירור כמו חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו הוא איבעיא דלא איפשיטא בב"ב (ה, ב) והספק הוא רק, אם החזקה מעין זו הוא בירור ודאי, אבל עכ"פ לא מצינו שהמיגו יועיל לסתור את הודאי.

14וזהו הטעם דאינו מועיל מיגו לאיפטורי משבועה דכבר ביארנו בשמעתתא א' (פ' יג) דכל חיוב שבועה, אם כי עצם השבועה באה על הספק, שאין אנו יודעים אם הוא חייב ממון או לא וצריך לברר את צדקתו ע"י שבועה, אבל עצם החיוב של השבועה הוא ודאי ולמעלה מעל כל ספק, משום דהא סבת החיוב היא ודאית. למשל, מודה במקצת אף אם נימא דשבועתו היא אמת, אבל בכ"ז הלא זאת היא ודאי דהיה מודה במקצת, שע"ז הטילה התורה חיוב ודאי שישבע; או שבועה דר' חייא (ב"מ ג, א), דהסבה היא העדאת העדים על חמשים, וזה למעלה מעל כל ספק, וכן שבועה נגד עד אחד, דזהו ודאי שמחוייב להכחיש את העד ע"י שבועה. ושם ביארנו ג"כ, דאם תצוייר מציאות, שסבת חיוב השבועה גופא היא בספק, היינו דאם נימא שהוא נשבע אמת, נמצא דלא היה מחוייב כלל שבועה, בכה"ג הוא באמת פטור משבועה. בקיצור, דכל חיוב שבועה הנה עצם החיוב הוא בגדר ודאי, ואם יועיל המיגו בזה הרי יסתור את הודאי, וזה באמת אין בכחו של המיגו כנ"ל.

15ואע"ג דאפשר לטעון גם מאידך גיסא, דנהי דעצם החיוב הוא ודאי אבל הלא מקור החיוב מספק הוא בא, דיען שאנו מסופקים אם אמת בפיו, לכן הוא מחוייב לברר זאת ע"י שבועה, אבל כיון דהמיגו מברר שכנים דבריו, תו לא יהא כלל מחוייב שבועה בעצם?

16הא ל"ק אחרי שכבר ביארנו דמיגו אינו בירור החלטי, הנה אף אם נימא, דמועיל לפטור משבועה, זהו לא מפני שעוקר את החיוב מעיקרו, אלא שיעשה פטור להחיוב, וזה אי אפשר כנ"ל, דאין ביכולת המיגו לפטור מחיוב ודאי כנ"ל.

17וכה"ג אמרנו לעיל (בפרק ד) בהא דעד המסייע פוטר משבועה, שלדעת הרא"ש, איננו עוקר את החיוב לגמרי אלא דהוא רק במקום שבועה; ובמיגו לא שייך גם זאת, אחרי דחיוב ודאי באין הבדל של חיוב ממון או חיוב שבועה, אין בכחו לסלק כנ"ל.

18ואם כנים אנחנו בזה בהטעם של מיגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן, הרי ממילא מתורצת הקושיא מהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה, מודה מקצת הטענה ישבע, דלפ"ז רק מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן אבל הפה שאסר שפיר אמרינן.

19כיון דכל גדר הפה שאסר לדברינו הנ"ל, הוא הגבלת ההודאה באופן שבהפרטים המוגבלים על ידו הוי כאילו לא הדר כלל, הלא שפיר הוא מקשה, מפני מה אמרה תורה וכו', דמה שהוא כופר זוהי הגבלת ההודאה מצדו, ובזה הוי כאילו לא הודה כלל, א"כ הרי אין בכאן חיוב השבועה מעיקרו, אחרי דבכופר הכל אין כלל חיוב שבועה.

20כך עלה בדעתי לומר מראש, אבל אחרי שובי נחמתי, דבאמת הדבר לא יתכן, דהרי כל המקור דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן הוא בשבועות (מה, ב) דאמרינן שם: "א"כ שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה, מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם, יכול לומר לו נאנסו? דאפקיד ליה בעדים. מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך, יכול לומר לו נאנסו? דאפקיד ליה בשטרא". והראשונים סתמו, דבכ"מ יש שבועות השומרים אף דהפקידו שלא בעדים, ושלא בשטר, ודעת הר"י מיגא"ש והרמב"ם (שכירות ב, ח) וסיעתו, דהוא משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן; ושם הלא מצד הפה שאסר אתינן בזה, דכיון דהפקידו שלא בעדים הלא כל החיוב בא רק ע"י הודאתו, וחזינן להדיא, דאף בהפה שאסר אינו מועיל לפטור משבועה, ובכן הדרא הקושיא, מהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, לדוכתה?

21ולכן נ"ל להיפך, דאמנם מה לו לשקר מועיל ג"כ לפטור משבועה, אבל הפה שאסר לבד אינו מועיל.

22דהנה ביארנו, שבכל מיגו יש שני דברים מצד בירור דמה לו לשקר, ומצד זכות לנאמנות בטענות, וגדר הפה שאסר הנחנו דהוא הגבלת ההודאה; אבל עלינו להוסיף ע"ז, דחוץ לזאת יש בהפה שאסר גם מצד בירור, דמה לו לשקר הרי שייך גם בזה, דאם היה רוצה לשקר היה שותק.

23אלא דבזה יבדלו, דמיגו לא שייך רק במקום שיש לבוא גם מצד שני הדברים יחד, גם מצד מה לו לשקר וגם מצד זכות לנאמנות, אבל הפה שאסר שייך ג"כ במקום דאי אפשר לבוא מצד מה לו לשקר, אך ורק מצד הגבלת ההודאה, כפי שנתבאר אצלנו כל אלה בראיות.

24ועי' בש"ך חו"מ (ס' פב בכללי מיגו ס"ק כט) שכתב "מצינו מיגו אף בדבר שטענתו יותר טובה מטענת מיגו, פ"ב דכתובות גבי שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו, דנאמן במיגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם, ופיר"י ע"כ דמיירי בשתובעו וא"כ טענתו של מיגו לא חשובה כמו טענתו של ולקחתיה ממנו, דהא בטענה של ולקחתיה ממנו לא מצי הבן לישבע, דלא ידע אם אומר אמת, אבל בטענה שלא היתה של אביך מעולם ידע הבן באמת דהא מיירי בשתבעו".

25ולפי דרכנו הוא רק מחמת דשדה זו של אביך היתה הוא בכלל הפה שאסר, כמובן, ושייך אף במקום דליתא בזה מצד מה לו לשקר.

26ועי' שם (ס"ק כא) שכתב: "מיגו דאי בעי שתקי לא אמרינן היכא דיש לנו לומר שרצה לומר הך טענה, מהא דאמרינן בכתובות (כג, א) ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה, וע"כ מיירי דהיא בחזקת פנויה, דאי בחזקת א"א ל"ל הך דאמר לא נתגרשה, בלאו הכי נמי לא מהימן לומר לא נתגרשה, אלא ודאי מיירי דהיא בחזקת פנויה וכו' ואפ"ה לא מהימן מאן דאמר נתגרשה בהאי מיגו, דאי בעי שתיק, דשמא היה רוצה לפוסלה מן הכהונה". ולכאורה הש"ך סותר את עצמו בהא דכתב בס"ק כט כנ"ל, וגם לפי דרכנו קשה, דהא בנ"ד נכנס זאת ג"כ בסוג של הפה שאסר, דגם במקום שלא שייך מה לו לשקר נמי מועיל?

27אכן גם את זאת אפשר לישב לדרכינו אנו; דכיון דכל גדר דהפה שאסר הוא הגבלת ההודאה, זאת אומרת, שבהפרטים שהגביל את הודאתו הוי כאילו לא הודה כלל, א"כ זה לא שייך רק במקום דהפרטים המגבילים המה רק שוללים את תוצאות ההודאה בכולן או בחלק מהן; למשל "כתב ידנו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו" (כתובות יח, ב) שה"אבל" שולל את תוצאות ההודאה שכתב ידם הוא זה; או שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו, שג"כ הסיפא "ולקחתיה הימנו" שוללת את הרישא, אכן רק שולל אבל אינו מחייב שום דבר חדש. משא"כ בע"א אומר נתגרשה, הנה הגירושין המה לא רק שוללים את האישות מה שאמרו ברישא, שהיתה אשת איש, אך גם מחייבים דבר חדש לפוסלה מן הכהונה, ובכן אי אפשר לומר, דבפרט זה הוה כאילו לא הודה כלל, דהרי אז לא היה בא רק לידי שלילה ולא לידי חיוב כמובן, ובכן אי אפשר לבוא בזה מצד הגבלת ההודאה, אך ורק מצד מה לו לשקר, וגם זה לא שייך בנ"ד אחרי דיש לומר דרוצה דוקא בטענה זו כדי לפוסלה מן הכהונה כנ"ל.

28ועכשיו נאמר, דלהיפך הפה שאסר לבד אינו מועיל לפטור משבועה, אבל מה לו לשקר פוטר משבועה, עפ"י ההסבר הרגיל, בהא דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, דהוא משום דבמקום דאפשר לברורי ע"י שבועה מבררינן, א"כ כ"ז לא שייך רק במקום דאי אפשר לבוא רק מצד הגבלת ההודאה לבד, דע"ז אמרינן, נהי דהוה כאילו לא הודה, אבל ס"ס עליו לברר זאת בשבועה כי אפשר לברורי; אכן במקום שיש לבוא מצד מה לו לשקר, דזהו גופא בירור, אינו צריך שוב לבירור של שבועה, דעכ"פ מה לו לשקר אינו בירור פחות המעלה משבועה.

29והנה בספר כפות זהב הקשה על הא דפרכינן בשבועות הנ"ל "שבועות השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה" וכו', דמה מיגו הוא זה, הלא אם יטעון להד"ם, מאחר שהתובע יודע שמשקר אולי יתפוס משלו שלא בעדים?

30ומובן שלפי דרכנו אינה קושיא, דלאו מצד מה לו לשקר אתינן בזה, אלא מצד הפה שאסר דהוא הגבלת ההודאה כנ"ל.

31אכן באמת תופסים הראשונים דהקושיא זו מתורצת מצד דאינו מועיל מיגו לאפטורי משבועה, זאת אומרת, דכיון דמצד מה לו לשקר אי אפשר לבוא בזה כנ"ל, דאדרבא יותר נוח לו לטעון טענת נאנסו מטענת החזרתי, אלא רק מצד הגבלת ההודאה, אבל ס"ס בירור ע"ז שכנים דבריו אין כאן, ובמקום דאפשר לברורי מבררינן.

32ובזה נשוב למה שהתחלנו שהקשינו על כללנו, דהפה שאסר שייך אף במקום דאי אפשר לבוא מצד מה לו לשקר מהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע וכו', וחוץ מזה הרי ידועה הקושיא על שאלת רבה, דהא מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן.

33אכן לדרכנו מובן, דחדא מתורצת בחברתה, ולא רק שתיובתא אין מזה, אך אדרבא סיוע יש מזה, דבמקום דאי אפשר לבוא מצד מה לו לשקר שם אינו מועיל מיגו, אף במקום דאפשר לבוא מצד הפה שאסר לפטור משבועה.

34דהא אף לאחר דאמרינן חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח, עדיין יש לבוא מצד הפה שאסר דהוא הגבלת ההודאה, אלא ע"כ כיון דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח, ואי אפשר לבוא מצד מה לו לשקר, שוב אינו מועיל הפה שאסר לפטור משבועה.

35ומזה לקחו הראשונים את היסוד לדחות את הסוגיא דשבועות, ששבועת השומרים לא משכחת רק כשאפקיד בשטר, אחרי הא דאמר רבה הוא דבר מוסכם בש"ס ובהא דשבועות הרי יש ג"כ ממש הציור הזה, דמצד מה לו לשקר אי אפשר לבוא בזה כנ"ל ורק מצד הפה שאסר לבד, וזה אינו פוטר משבועה, דס"ס במקום דאפשר לברר אנו צריכים לברר כנ"ל.

36ואמנם הדבר מבואר כמעט להדיא בנמוקי יוסף (ב"ב יט, ב) שכתב גבי עיזי דאכלי חושלא: "נאמן בשבועה בנקיטת חפץ. ואע"ג דאיכא מיגו, דמצי אמר לקוחים הם בידי, מ"מ לאו מיגו גמור הוא, שהרי השתא כשאומר דאכלי לחושלי אינו מעיז, ואילו אמר לקוחין הם בידי הוי מעיז, וממעיז לשאינו מעיז לא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה". והוא כדברינו הנ"ל, דזהו הפשט של "מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז", דמזה מוכח דרק מטענה שאינו מעיז לטענה דמעיז לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, ובחנם משיג עליו הש"ך שם (בס"ק ו) שכתב ע"ז: "אבל דבריו תמוהים, דהא מוכח בכמה דוכתי דאמרינן מיגו ממעיז לשאינו מעיז וכו' ובאמת ה"ל להנמוקי יוסף לומר בקצור דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן". אבל לדברינו כל עיקר הדין דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן הוא במקום דלא שייך לומר מה לו לשקר, כגון ממעיז לשאינו מעיז וכה"ג, וזה מוכח מהא דרבה גופא, דאל"ה לא היה לו למימר חזקה אין אדם מעיז אלא סתם מצד דמיגו לאפטורי משבועה הוא.

37והנה בש"ך מאריך שם להראות כי בממון אמרינן מיגו אפילו ממעיז לשאינו מעיז ולכאורה הוא מלתא בלי טעמא כלל?

38אבל לדברינו יובן היטב, דדוק ותשכח דכל הראיות שהביא לזה הוא ממקומות כאלה, שנכנסים הם תחת הסוג של הפה שאסר, שלדברינו הנ"ל הוא שייך אף במקום דליכא הטעם של מה לו לשקר, אך ורק מצד הגבלת ההודאה.

39למשל, ראיתו מהנהו עיזי דאכלי חושלא הנ"ל, דאמרינן שם בב"ב (לו, א) "דיכול לטעון עד כדי דמיהן, דאי בעי אמר לקוחות הן בידי", אע"ג דאי היה אומר לקוח היה צריך להעיז נגד הבעלים שיודעים שזה אינו אמת? דמובן, דכיון דאמרינן שם דעיזי אינם נכנסים בהכלל של הגודרות אין להם חזקה, והוה ככל המטלטלים דקי"ל בהם דאמרינן חזקה כל מה שביד האדם שלו הוא, וחזקת מרא קמא לא מעלה ולא מורידה בזה; א"כ הרי כל עיקר החיוב בא מצד הודאתו שהוא מודה שהעיזים אינם לקוחים בידו, וכיון דהוא מגביל את הודאתו בזה שאומר שמגיע לו כדי דמיהם הוא נאמן מצד הפה שאסר, אע"ג דלא שייך בזה מה לו לשקר כנ"ל.

40וכן הא דמביא מהא דשדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו אע"ג שהבן יודע שהיתה של אביו וא"כ היה צריך להעיז נגדו, אבל לא יוכל לדעת אם לא לקח ממנו, הרי מובן מאליו, דשם הוא בכלל הפה שאסר כנ"ל.