דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ג' הטענות, הנאמנות וההתחייבות ה

1קושית הקצוה"ח על הרמב"ם בהפלת שן ועין דל"ל טעמא דקנסא תפ"ל דהוי קרקע. - תירוצו אינו מספיק דלשיטת הרמב"ם הא אזלינן בתר הסבה ולא בתר המסובב. - אמנם החיוב בכח הוא כבר קרקע. - להראב"ד דאזיל בתר המסובב קשה. - מחלוקת אבא שאול ורבנן. - המחלוקת הנ"ל תלויה בהחקירה דיד עבד כיד רבו. - בזה נחלקו הצדוקים והפרושים. - אותה החקירה יש ג"כ בחובל בעבד. - ואותה החקירה יש ג"כ בנזקי עבדו. - ובזה מיושבים דברי הגמ' בב"ק. - הנחת הקצוה"ח דהעבד אינו מוחזק בעצמו איננה נכונה, וסוגית הגמ' בגיטין היא מצד אין ספק מוציא מידי ודאי.

2כתובות (מב, א): "ר"ש אומר, יכול האומר לחברו, אנסת ופתית את בתי, והוא אומר, לא אנסתי ולא פתיתי וכו' או שאמר לו עבדו הפלת את שיני וסמית את עיני והוא אומר, לא הפלתי ולא סמיתי ונשבע והודה. יכול יהא חייב, ת"ל, וכחש בעמיתו".

3ובתוס' שם (ד"ה הפלת) כתבו: "וא"ת פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה על העבד, דאפילו רבי אליעזר דדריש רבויי ומיעוטי, ומרבה קרקעות לשבועה, לענין קרבן שבועה פוטר בשבועות (לז, ב) דדריש מכל ולא כל וה"ה בעבדים? וי"ל דאע"ג דבקרקעות אין קרבן, בעבד יש קרבן; דה"נ אשכחן ר"מ, דאית ליה דאין נשבעים על הקרקעות, ועל העבדים סבירא ליה דנשבעים כדאמרינן בהשואל (ב"מ ק, ב).

4ובקצוה"ח (סי' צה ס"ק ח) מקשה מזה על הרמב"ם דפסק בפ"ח משבועות (הלכה ב): "העבד שתבע את רבו ואמר לו, הפלת את שיני וסמית עיני וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון, שאלו הודה מעצמו לא היה משלם מפני שהוא קנס". ולדידיה הרי תשאר קושית התוס', ל"ל לומר משום קנס, תפ"ל דאין נשבעים על העבדים, דהא איהו ס"ל דאין נשבעים ע"ז?

5והוא מותיב לה והוא מפרק לה עפ"י דברי התוס' בקדושין (ז, א ד"ה אם) דבן חורין לא איתקש לקרקע אלא דוקא בדמי עלי, לפי ששמין אותו כעבד; וה"נ אין זה כפירת עבד אלא כפירת בן חורין, דהא העבד תובע את אדונו, סמית את עיני וראוי אני לצאת לחירות, והרב כופר ואומר, שעדיין לא יצא לחירות וא"כ אין זה כפירת עבד. ואפילו למ"ד יוצא בשן ועין צריך גט שיחרור, מ"מ תו אין לו דין עבד כנעני, שיהא באחוזת נחלה לבניהם.

6אמנם לכאורה אין דבריו מספיקים בזה, דהא כבר נתבאר למדי, דלשיטת הרמב"ם אזלינן בזה בתר הסבה ולא בתר המסובב, וא"כ נהי דהמסובב מהפלת שינו של העבד הוא החירות, שלזו אין דין קרקע אבל ס"ס הלא הסבה מזו היא הפלת שינו של העבד, ועבד הרי איתקש לקרקע, והדרא קושיא לדוכתה?

7אכן לפי מה שביארנו בפרקים הקודמים, דאין כוונת הרמב"ם על הסבה הראשונה, אלא על החיוב בכח, שהוא הסבה והבית אב להחיוב בפועל, יש מקום לדברי הקצוה"ח, כי בנ"ד הלא גם החיוב בכח הוא החירות שמחוייב לשחררו, וזה לא הותקש לקרקע כנ"ל.

8ואמנם באמת לפי דרכנו הרי קושיא מעיקרה ליתא, דזו היא הנותנת, דכיון דכל דינא דיוצא לחירות ע"י שן ועין הוא קנס ולא ממון, א"כ לא החסרון של האבר שהחסירו הוא הגורם לכך, אלא העוולה שיש בפעולת האדון סבבה זאת, וממילא לא איכפת לן כלל מה דאדם איתקש לקרקע, כיון דלאו גוף האדם הוא הסבה בזה.

9אבל אי קשיא הא קשיא, אדרבא לשיטת הראב"ד דאזלינן בזה בתר המסובב, ואיהו ס"ל דגם בן חורין איתקש לקרקע, והראי' שבתור השגה על הרמב"ם (טוען ונטען פ"ה הל' ב) הוא מביא הא דחבלת לי שתים; וא"כ כיון דס"ס המסובב מזה הוא שהעבד יקנה את עצמו, זאת אומרת, שיצא לחירות ואדם איתקש לקרקע, א"כ ל"ל לטעמא דקנס אינו משלם עפ"י עצמו?

10אולם יש לישב גם לשיטת הראב"ד עפ"י מה שביארנו בספרנו דרך הקודש (ח"ב שמע' ח פרק ה) את מחלוקת אבא שאול ורבנן בגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים, דרבנן סברי, "בין גדולים ובין קטנים קנו עצמם בני חורין" ואבא שאול סובר, "גדולים קנו עצמם בני חורים, קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן", כמבואר בקדושין (כג, א) ובגיטין (לט, א) דהמחלוקת היא בזו; דהנה כל העתקה מרשות אחד למשנהו מתהוה משתי סבות. היינו הוצאה מרשות זה והכנסה לרשות אחר, ויש להסתפק ממילא אם גם בהוצאת עבד לחירות נמי מתהוה הדבר באופן שכזה; ובזה חולקים רבנן ואבא שאול, דודאי גם רבנן מודים דלקטן אין יד לזכות, אלא דהם סוברים, דבזה לא בעינן רק הוצאה מרשות האדון, וממילא הוא עומד ברשות עצמו, דהא באמת הוא מוחזק בעצמו, אלא שרשות האדון עליו, וכיון דהוא הפקיע את הרשות ממילא נשאר העבד בשלו, בן חורין ככל האנשים דעלמא. ואבא שאול סובר, דגם ההוצאה לחירות מתהוה משתי דברים מהוצאה והכנסה, הוצאה מרשות האדון והכנסה לרשות עצמו, וקטן הרי אין לו יד לזה.

11ובאמת הספק הזה מסתעף מהחקירה הידועה בהגדר דיד עבד כיד רבו, אם הוא משום דמה שמגיע ליד העבד הוה כאילו הגיע ליד רבו ממש, או דמעיקרא קני עבד, אלא דלכי זכי עבד זכי אדון מכח זכות העבד; ועי' ברשב"א קדושין (כג, ב), דבזה הוא מחלוקת ר"מ וחכמים במתנה עמ"נ שאין לרבו רשות בו אי מועיל תנאי או לא.

12ובמקום אחר הארכתי בזה והראיתי, דבדבר זה נחלקו קמאי דקמאי, הצדוקים והפרושים במס' ידים (פרק ד משנה ז).

13דאיתא שם: "אומרים צדוקים, קובלים אנו עליכם פרושים וכו', מה אם שורי וחמורי שאיני חייב בהם מצוות, הרי אני חייב בנזקן, עבדי ואמתי שאני חייב בהם מצוות, אינו דין שאהא חייב בנזקן. אמרו להם לא, אם אמרתם בשורי וחמורי שאין בהם דעת, תאמר בעבדי ואמתי שיש בהם דעת, שאם אקניטם ילך וידליק גדישו של אחר ואהא חייב לשלם".

14ובב"ק (ד, א): "איצטריך, ס"ד אמינא מידי דהוה אעבד ואמה, עבד ואמה לאו אע"ג דכוונתן להזיק, אפ"ה פטירי, ה"נ לא שנא. אמר רב אשי, אטו עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו, שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חברו, ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום".

15והנה כפי הבנת המפרשים לפי מסקנת הגמ', גם הפרושים מודים דהבעלים מחוייבים על נזקי עבד ואמה מדאורייתא, אלא דמתקנת חכמים המה פטורים. אבל מה קשה לומר, שכל מחלוקת הצדוקים והפרושים הוא בתקנתא דרבנן, שהצדוקים אינם מודים בזה כל עיקר, וגם הלשון "תאמר בעבד ואמה שאין בהם דעת" משמע דנותנים טעם לפטור מן הדין ולא רק מתקנתא בעלמא?

16ובאמת אי אפשר להשוות עבדו ואמתו לשורו וחמורו גם מצד הדין, דהא מבואר במשנה ב"ק (פז, א) "העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורים, אבל משלמין לאחר זמן", והדברים ברור מללו, דיועמד עליו החיוב תיכף אלא דמקודם שנשתחרר אין לו מה לשלם, ואיך יתכן שיהיו מן הדין מחוייבים שניהם, גם העבד וגם האדון, בעד היזק אחד? וההבדל בין עבד ואמה לשורו וחמורו הרי מובן מאליו לפ"ז מצד הדין, דאם הוא מחוייב על שורו וחמורו משום שהם בעצמם לאו בני חיובא נינהו, אבל עבד ואמה דהמה בעצמם הוי בני חיובא, אלא דלפי שעה אין להם מה לשלם, למה יתחייב האדון בשבילם, האם הוא ערב בדבר?

17אבל באמת מחלוקת הצדוקים והפרושים הוא בהחקירה הנ"ל בהגדר דיד עבד כיד רבו.

18ובאמת אותה החקירה יש לחקור ג"כ בהא דחובל בעבד דמשלם ה' דברים לרבו; אם החיוב מתהוה ישר מהחובל להרב, כמו בהזיק את בהמתו, או דהחיוב מתהוה בתחילה להעבד גופא כמו בחובל לשאר אדם, אלא דהרב קונה זאת ממילא, מטעם דכל מה שיש לו להעבד שייכים לו וגם החיובים בכלל.

19ועי' בנתיבות המשפט (סי' שסג ס"ק ב) שמתרץ בזה את הקושיא שמקשה על הא דתנן בב"ק (צו, ב) גזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך דאמאי לא יתחייב לשלם לו מצד שבת, אחרי דקי"ל דהחובל בעבד משלם ה' דברים להרב? אכן באמת מהא דחובל בעבד של חברו דמשלם חמשה דברים מזה גופא יש ראיה דהחיוב מתהוה בתחילה להעבד, וממילא הוא מחוייב בה' דברים כמו בחובל לשאר אדם; דאם נימא דהחיוב מתהוה ישר להאדון, הרי ההיזק שהזיק בזה להאדון הוא לא נזקי אדם, דס"ס הרי גופו לא הוזק ע"י כך, אלא נזקי ממון דהעבד ממונא הוא כמו שורו וחמורו, וא"כ לא היה צריך לשלם רק נזק לבד כמו על כל נזקי ממון דעלמא.

20וממילא אין הדין של חמשה דברים בחובל בעבד רק כשהם מורגשים בהעבד גופא, למשל שבת בהדקיה באנדרונא, דהעבד מצד עצמו לא היה יכול לעשות שום מלאכה. אבל בגזל עבדים והזקינו הרי העבד מצד אדם כשהוא לעצמו, היה יכול לעסוק במלאכתו, אלא שכל השבת הוא מצד אדונו, שלא היה יכול להשתמש בו בכל העת שהיה גזול ממנו, וע"ז תו אין דין של חמשה דברים, דהוי מצד הפסד האדון הוא הפסד ממון לבד, שאין בזה רק דין נזק.

21ומהחקירה הזו מסתעף ג"כ הספק, אם מחוייב האדון על נזקי עבדו ואמתו; דאם נימא דאין לו להעבד כלל קנין עצמי, הרי השכל מחייב, דכמו שהבעלים מחוייבים על נזקי שורם וחמורם, כך הם מחוייבים על נזקי עבדם ואמתם. אבל אם נימא כהצד השני דגם לעבד יש קנין בעצם, אלא דהאדון זוכה ממנו כל מה שיש לו, וא"כ כשהעבד הזיק הרי יועמד גם עליו חיוב עצמי, ואם נרצה לחייב את האדון בזה הרי עלינו לומר, דכשם שהוא זוכה בכל מה שזכה העבד, כך הוא מתחייב בכל מה שנתחייב העבד, וזה אין סברא כלל באמת, דרק לזכות הוא אדון ולא לחוב כמובן.

22ובאמת הדבר מבואר להדיא כהצד השני, דהא אמרינן לקמן (פז, א): "העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין וכו', נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם", הרי ברור דיועמד עליהם בעצמם חיוב, אלא דכל זמן שהם עבדים אין להם ממה לשלם, דאל"כ גם כשנשתחררו לא היה עליהם דין תשלומים.

23וזה שהשיבו הפרושים על טענתם של הצדוקים "לא, אם אמרת בשור וחמור, שאין בהם דעת", כלומר, ובשביל זה החיוב בנזקם יועמד תיכף על הבעלים, דהרי להם אין כלל קנין עצמותי, וכשם שאינם בקנינים, כך אינם בחיובים, "תאמר בעבד ואמה שיש בהם דעת", וישנם בכלל קנינים וכמו כן בכלל חיובים. ואם תרצו לדמות את החיובים להקנינים גם בזה, דכשם שהבעלים זוכים בקנינם של העבד, כך הוא מתחייב בחיובו, זה אין דמיון כלל "שאם אקניטנו ילך וידליק גדישו של חברו ואהא חייב לשלם", כלומר, ובשביל זה לא שייך כלל להטיל ערבות על האדון, אחרי דיש על העבד חיוב עצמיי כנ"ל.

24ונמצא דגם לפי המסקנא הוא פטור מצד הדין ולא רק מצד תקנתא בעלמא, אלא דמקודם סבר דהגדר מה שקנה עבד קנה רבו הוא כהצד הראשון, וע"כ דטעמא דהפרושים הוא מצד דכוונתו להזיק גורם פטור, והיה מפרש את ה"שמא אקניטנו", שהוא מצד שבעבד יש דעת וכוונתו להזיק, ולבסוף תפס כהצד השני, וא"כ הטעם פשוט, דאין דין ערבות להאדון.

25ובזה מתישבת כמובן, קושית התוס' (ב"ק ד, א ד"ה לאו) שמקשים שם: "וע"ק, כיון דידע רישא דמתני' דמס' ידים, מדנקט עבד ואמה ולא נקט עבד ואשה, א"כ מסתמא ידע סיפא?" דלדברינו אמנם כן דגם מעיקרא ידע הסיפא, אלא דלהצד הראשון אי אפשר לפרש הסיפא רק מטעם שכוונתו להזיק גורמת פטור כנ"ל.

26ובזה א"ש מה דקאמר אח"כ בגמ' (ה, ב): "וכולהו כי שדית בור ביניהו וכו' דאיכא למיפרך מה לכולהו, שכן מועדין מתחלתן; ולמ"ד אדרבא קרן עדיפא שכוונתו להזיק אפילו קרן נמי אתיא", ועי' ברש"י שכתב דלא איתפרש היכא.

27אבל לפי דברינו אפשר למצוא מראה מקום לזה, דהדבר תלוי בהגדר דמה שקנה עבד קנה רבו, שבזה יש מחלוקת תנאים כמבואר, ומאן דסובר בהגדר הנ"ל כהצד הראשון, ע"כ דכוונתו להזיק הוי קולא, דאי אפשר לפרש באופן אחר טעמא דפטור בעבד ואמה; ומה דקאמר "ולמ"ד אדרבא קרן עדיפא" הוא אותו המ"ד דסובר בהגדר דמה שקנה עבד קנה רבו כהצד השני ולדידיה הפטור בעבד הוא לא מצד כוונתו להזיק, אך מטעם הנ"ל.

28ועכ"פ בהחקירה בהגדר דיד עבד כיד רבו נחלקו קמאי דקמאי וגם הצדוקים והפרושים נחלקו בזה לחד מ"ד.

29ונחזור לענינינו, דגם מחלוקת אבא שאול ורבנן בגר שמת והניח עבדים קטנים, נמי תלויה בחקירתנו זו; דאם נימא כהצד הראשון דיד עבד כיד רבו הוא דאין לו כלל רשות לעצמו, הנה בכל חירות יש שני דברים הוצאה מרשות האדון והכנסה לרשות עצמו. אבל אם נימא כהצד השני וגם מקודם היתה לו רשות לעצמו אלא דהאדון זוכה ממנו, הנה ע"י החירות נפקעה אותה הזכות מהאדון וממילא נשאר העבד ברשות עצמו.

30ועכשיו דאתינא להכי, תתישב גם קושיתנו שהקשינו לשיטת הראב"ד, דאזלינן בתר המסובב מהא דהפלת את שיני וסמית את עיני; דרק אז היתה קושיתנו קושיא, אם ע"י החרות היה קונה העבד את גופו ממש וזה הרי הוה קרקע. אבל כיון דהוכחנו כהצד השני, א"כ אינו תובע העבד את הגוף ממש, שגם מקודם היה שלו, אלא דתובע שיסלק האדון את הזכות שהיתה לו עליו, וזה לא הוי כלל קרקע.

31ועי' בקצוה"ח (ס' פח ס"ק ט) מביא קושיא בשם אחיו על הא דכתב הרשב"א בגיטין (מ, ב) באומר כתבתי ונתתי שדה זו לפלוני, והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, אע"ג דגם הנותן הודה שנתן ויש הודאת בע"ד גם מצדו? משום דאוקי ארעא בחזקת מרא קמא. והקשה דהא שם אמרינן נמי הך מלתא בעבד כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא, והא שם אדרבא העבד מוחזק בעצמו כמו דהוכיחו הרמב"ן והראב"ד מהא דטבי עבדו בב"ק (עד, ב) דלא מהניא תפיסה בקנס בלא עדים, דהא העבד תפוס בעצמו?

32והוא מותיב לה והוא מפרק לה, דלא שייך תפיסה בעבד אלא היכא דליכא ספיקא במלתא, וכמו דהראב"ד והרמב"ן, משא"כ היכא דאיכא ספיקא אין העבד נקרא מוחזק ותפוס, כיון דעבד גופו קנוי לבעלים א"כ הרי הספק בזה גופא אם תפיסתו תפיסה, ובזה שוב לא מהניא תפיסתו כמ"ש במהרי"ט חיו"ד (ס' קנא).

33אמנם לדברינו נסתר זאת, דלעולם העבד נקרא תפוס בעצמו גם בעוד רשות בעלים עליו, דהא גם אז יש לו ג"כ רשות עצמו והאדון רק זוכה משל עבד כנ"ל.

34וזה הלא מוכח ג"כ מראיית הראב"ד והרמב"ן מטבי עבדו, דהא ס"ס עדיין לא נשתחרר, ובכ"ז לדעתם אם היתה מועלת תפיסה בקנס היה יוצא לחירות ע"י זה שהוא מוחזק בעצמו, וש"מ דתופסים, דגם בהיותו עבד הוא נקרא מוחזק בעצמו.

35ואי משום הקושיא הנ"ל, יש לישב עפ"י מה שביארנו בשמעתתא ב' (פרק יא) בההבדל בין חזקת מרא קמא ובין אין ספק מוציא מידי ודאי; דלגבי חזקת מרא קמא מוחזק עדיפא, אבל אין ספק מוציא מידי ודאי אלימא אף ממוחזק, ובכן נכנס זאת תחת הסוג האחרון, דאין ספק שיחרור מוציא מידי ספק עבדות, ולכן אינו מועיל מה דהעבד תפוס בעצמו.