דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ג' הטענות, הנאמנות וההתחייבות ז

1קושית התוס' בקדושין דהא בעדים לא אמרינן מיגו. - הגדר מיגו הוא לא מצד ראיה אלא מצד זכות לנאמנות. - ובזה מובנת שיטת רש"י הנ"ל דאינו נאמן לומר פרוע במיגו דמזויף משום דדבר תורה אין העדים צריכים קיום. - תירוץ הרמב"ן על הקושיא דלהימן בחציה שלי במיגו נמי בלתי מובן רק עפ"י היסוד הנ"ל. - עלינו להוסיף עוד דאין זו זכות במציאות, אך בדינא. - ובזה מובנת גם סברת הש"ך בס' פ"ב. - ההבדל בין מיגו להפה שאסר. - כל עיקר מיגו הוא בתור זכות להבע"ד וממילא לא שייך בעדים הגדר מיגו. - ובזה מיושבת קושית התוס' בקדושין. - בזה יובנו דברי התוס' בכתובות דקרוב הוא עד פסול ובעדים לא שייך מיגו. - ואותו ההסבר הוא גם ברשב"ם ב"ב.

2קדושין (מג, א-ב): "אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה, הן הן שלוחיו, הן הן עדיו וכו' וכן בדיני ממונות וכו'. הני נוגעין בעדות נינהו? וכו' מיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה, יכלי למימר פרעניה למלוה". ובתוס' שם (ד"ה והשתא דתקון) כתבו ע"ז: "ויש מקשים, היאך אמרינן מיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה כיון דשנים הם, הא אמרינן בפ' האשה שנתארמלה (כתובות יח, ב) לא שנו, אלא אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות, אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים, ומקשה התם ר"י אמאי לא יהו נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון, במיגו דאי בעי אמרי אנוסים היינו מחמת נפשות? ומתרץ ר"י, דבשני עדים לא שייך לומר שיהו נאמנים במיגו, לפי שאין האחד יודע מה בדעת חברו לטעון, א"כ הכא אמאי נאמנים במיגו? ואומר הר"ר יעקב מקוצי, דבטענה שנפטרים בה מממון כי הכא בטוחים הם זה על זה שיאמרו דבר אחד, ולכך אמרינן הכא דנאמנים במיגו. אבל בההיא דפרק אשה שנתארמלה, דליכא דררא דממונא גבי העדים, התם ודאי אין נאמנים במיגו כי אין עד אחד יודע מה בדעת חברו לטעון".

3ומובן מאליו, דתירוץ דחוק הוא, וכדי לתרץ זאת באופן מרווח נחוץ להתעמק מעט בעצם הגדר מיגו.

4דהנה כבר הבאנו בפרק הקודם את תירוצו של רש"י על הקושיא למ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, דאמאי לא יהא נאמן לומר פרוע במיגו דאי בעי אמר מזוייף? דכיון "דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד, ורבנן הוא דאצרכוהו קיום, כי טעין מזויף הוא, אבל בשאר טענות לא אצרכוהו קיום". והמבין יבין, דמזה אנו רואים, דרש"י תפס, דהגדר מיגו הוא לא כהמובן השטחי, שזה משמש רק לראיה שהוא אינו משקר, דאל"כ היה משקר בסגנון אחר; אלא דהוא גדר זכות לנאמנות הבע"ד בטענותיו, היינו דאע"ג דהתורה אמרה "עפ"י שנים עדים יקום דבר" והבע"ד עצמו אינו מהימן, זהו דוקא במקום שאין לו שום זכות להיות נאמן בענין הנדון, אבל כיון שיש לו בזה יפוי כח לטעון טענה ידועה המועלת, שוב גם הבע"ד עצמו מהימן.

5דאם נבין את הגדר מיגו באופן הראשון הלא אין מקום כלל לסברת רש"י, דמאי נ"מ לן, אם נאמן הוא בטענת מזויף מדאורייתא או רק מדרבנן ס"ס הלא ראיה הוא שדבריו אמת דאם היה רוצה לשקר היה יכול לשקר גם בטענת מזויף. אבל להצד השני יש מקום נכון לסברתו, כמו שביארנו בפרק הקודם, דבדבר שהוא רק מדרבנן לא שייך בזה הגדר זכות, דבזה יש רק ה"בפועל" ולא ה"בכח".

6ועי' בשטה מקובצת ב"מ (ב, א) שמביא בשם הרבה ראשונים תירוץ על קושית התוס' בריש ב"מ (שם ד"ה וזה) דיהא נאמן דחציה שלו במיגו דאי בעי אמר כולה שלי: "וזו אינה ראיה דכי אמר כולה שלי הא לא שקיל אלא חצי מה שהוא טוען, ואף האומר חציה שלי אין לו אלא חצי מה שהוא טוען, שאם אתה אומר יש לו הכל, יותר אתה מאמינו בטענה זו ממה שאתה מאמינו באותה שכולה שלו, ומה שזה מודה לו הרי הוא כאילו חלק אותו חציו כבר נטלו, והאיך תאמר מיגו, שהיה יכול לתבוע ממנו גלימא שלו נאמין אותו כשהוא טוען בטלית אחר, הרי בטענת חצי זה אין לו דרך לטול אותה לגמרי אלא שורת הדין כך הוא, לעולם אינו נוטל אלא חצי טעון לבדו". (כן הוא לשון הרמב"ן).

7ואי אפשר להבין את דבריהם רק ג"כ ע"י היסוד הנ"ל; דהא אם נבין את הגדר מיגו כפשוטו, הרי ס"ס גם בזה יש ראיה שהוא טוען אמת כמו בכל מיגו. אלא דגם בכ"מ בא המיגו לא בתור ראיה, אלא בתור זכות לנאמנות. ועלינו להוסיף עוד, דהזכות שיש לו מכח הטענה האחרת שהיה יכול לטעון, אין זה במציאות, שנימא שאותה המציאות שהיתה מסתעפת מהטענה הנ"ל מסתעפת גם עכשיו, אלא דהוא בדינא, דלאותו הדין שהיתה יכולה להביא טענתו הראויה, מביאה גם טענתו שטען בפועל ממש; דהא ס"ס בנד"ז הרי יש לו זכות להשיג חציה של הטלית אם נביט על ה"בכח" דהא בכחו היה לטעון שכולה שלו, אבל כיון דהזכות הוא רק בהדין המופשט לא שייך בזה מיגו, דהדין המופשט בזה אחד הוא שעולם הוא משיג חציה ממה שטוען, ואם גם יהיה לו בטענת חציה שלי אותה הזכות של דין טענת כולה שלי הרי גם אז לא יטול רק רביע דהדין המופשט הלא הוא רק שצריך ליטול מחצית טענתו.

8ובזה יובנו גם דברי הש"ך בחו"מ (ס' פב בכללי מיגו ס"ק י) שכתב לתרץ את קושית התוס' בב"ב (ה, ב ד"ה מי) בהא דאיבעי לן בתבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמני אי אמרינן מיגו במקום חזקה, שהקשו, מיבמה שאמרה בתוך ל' לא נבעלתי נאמנת, לאחר ל' אינה נאמנת, דחזקה דלא מוקי איניש אנפשיה יותר מל'; ואמאי תהא נאמנת במיגו דאי בעי אמרה אינו יכול לבוא עלי דנאמנת? ומתרץ בסברא זו, דכיון דהא דנאמנת לומר אינו יכול לבוא עלי הוא לאו מצד הנאמנות של הטענה בפני עצמה, אלא משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, דיו לבא מן הדין להיות כנדון, דגם באומרת אינו יכול לבוא עלי, אילו היתה חזקה אחרת כנגדה לא היתה נאמנת; וה"נ הטענה שאנו רוצים להאמינה מכח מיגו לא עדיפא מזו שבאה מכחה שאיננה אלימא מחזקה דהא אדרבא כל עיקרה מכח חזקה היא באה, וממילא בטענה זו שלא בא עלי, שיש חזקה כנגדה לא שייך כלל הגדר מיגו. ולא דמיא לתבעו אחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, דשם דהמיגו הוא מצד דהיה יכול לטעון פרעתיך אחר זמנו דאז היה נאמן באותה טענה מצד עצמה, ולא צריכה לסיוע מצד חזקה, וע"כ יש סברא שגם הטענה האחרת כחה יפה עוד יותר מחזקה.

9וגם סברתו זו של הש"ך אי אפשר להבין אם נתפוס את הגדר מיגו כפשוטו מצד ראיה שלא רצה לשקר, אלא ע"כ שהוא תפס ג"כ את הגדר מיגו מצד זכות לנאמנות, והזכות היא לא בהמציאות אך בהדין כנ"ל; וממילא אי-הטענה הראויה שאנו באים מכחה להאמינו היא נובעת מכח חזקה, אין סברא שנאמינו בטענה אחרת גם כשהיא נגד חזקה.

10ועי' בשטה מקובצת שם בריש בבא מציעא, שעל הקושיא דיהא נאמן בטענת חציה שלי במיגו דאי בעי אמר כולה שלי, מתרץ עוד בשם הר' פרץ: "דלא אמרינן מיגו כה"ג אלא מאותו ממון והכי הוה מיגו, מיגו שיכול להרויח ממון זה, דאי בעי אמר טענה אחרת בזה הממון שהיה נאמן בזה; אבל כה"ג לא האמינוהו על חציה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי, בכה"ג לא אמרינן מיגו". וגם הסברא הנ"ל אי אפשר להבין רק עפ"י היסוד הנ"ל, דאם הגדר מיגו הוא מצד ראיה שאיננו משקר, הלא אדרבא הראיה יותר חזקה כשהיה יכול להרויח בטענת המיגו עוד ממון אחר, אלא דע"כ שהוא מבין ג"כ את הגדר מיגו באופן הנ"ל, שהוא מצד זכות בהדבר הנדון, וממילא כשטוען חציה שלי והדבר הנידון הוא רק החצי, אי אפשר להאמינו מכח המיגו רק כשתהא לו זכות, מצד איזו טענה על אותה חציה עצמה, ולא מצד טענה על כולה.

11ועי' שם בשטה מקובצת שכתב ע"ז: "ולא נהירא להשר מקוצי ז"ל, דבגמ' אמרינן מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, דאמרינן מיגו מממון לממון אחר?"

12אבל לפי מה שיתבאר אצלנו להלן דהגדר מיגו והגדר של הפה שאסר הוא הפה שהתיר שני ענינים נפרדים הם, לא יוקשה מהא דמודה במקצת, דשם אנו באים בזה מצד הפה שאסר.

13ועפ"י אותו היסוד הרי מובן מאליו, מה דבעדים לא שייך הגדר מיגו.

14דכשם שלא שייך בכ"מ מיגו בבע"ד מצד עדים, דאל"כ הרי שלשה שיש להם דין ודברים עם אחד יהיו נאמנים מטעם מיגו ששנים מהם היו מעידים ע"ז בתורת עדות, ה"נ לא שייך בעדים הגדר מיגו דכל עיקרו בא בתור זכות להבע"ד.

15דרק אז אפשר להשתמש בהזכות מכח הטענה האחרת כשהזכות הזאת באה לו מצד היותו בע"ד, דאז הויא זאת זכות בהדבר הנידון, אבל מה שהיה יכול להעיד בזה עדות שקר, זו אינה זכות בטענתו בתור בע"ד. וגם זה מובן, דבעדים לא שייך כלל הגדר הזה, דזכות לא שייכת רק למי שנוגע בדבר, שהוא משתמש בכח הזכות, משא"כ עדות שכל עיקרה היא אי-הנגיעה, דהא נוגע פסול לעדות.

16וממילא מסולקת קושית התוס' בקדושין שהתחלנו בה; דלפ"ז מובן הדבר מאליו. דלא יועיל מיגו לשום פסולי עדות, אבל לפסול נוגע שפיר מועיל אם המיגו בא להסיר את הנגיעה, דהא כל הפסול דנוגע הוא מצד דבמה שנוגע להעדים גופא הרי המה בזה בכלל בע"ד, ושוב שייך בזה הגדר זכות להסיר את הנגיעה, וממילא הרי המה שוב בכלל עדים כשירים.

17ובזה הרי אנן עסקינן במס' קדושין הנ"ל, דבאמת בהשלוחים אין שום פסול שיפסלו בשביל זה לעדות, אלא הפסול נוגע בלבד, דאי המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים נוגעים בעדות נינהו "דאי אמרי לא פרעניה אמר להו פרעוני", אבל כיון דיש להם מיגו להפטר בטענה האחרת, שוב בכשרותם הם עומדים.

18ובזה נבין את דברי התוס' בכתובות (כה, ב ד"ה הרי שאמר בני): "מדנקט בני זה וכהן הוא, משמע שאינו ידוע לנו אם הוא בנו וכו'. ותימה א"כ יהא נאמן לכו"ע לתרומה וליוחסין במיגו דאי בעי אמר דאינו בנו? וי"ל, דאע"ג דאיכא מיגו לא מהימן, דלדבריו קרוב הוא כדאמרינן ביבמות (מז, א) לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם". והקשה ע"ז בחידושי הגאון רעק"א (דרוש וחדוש כתובות כה, ב), דמה בכך שהוא קרוב לא יהא גרוע מהבע"ד בעצמו שהוא נאמן כשיש לו מיגו?

19אבל לדברינו הדברים פשוטים הם, דאמנם כשיש לו מיגו זו היא הנותנת, דבבע"ד מועיל מיגו, דבאופן כזה יש לו זכות לנאמנות; אבל כשמעיד על בנו דאיננו בכלל בע"ד אך בכלל עד פסול, כידוע חילוק הראשונים בהא דבפלוני רבעני לרצוני אמרינן פלגינן דבוריה, ובקרוב לאחד מן השותפין אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משום דקרוב הוא בכלל עדות אלא שהוא עד פסול, וממילא אמרינן עדות שבטלה מקצתה, משא"כ הבע"ד דלא הוי בכלל עדות, והדברים עתיקים, ועכ"פ קרוב הוא בכלל עד ובעדות לא שייך מיגו כנ"ל.

20ואף אם היה האב בהגדתו על בנו בכלל בע"ד, הרי כבר ביארנו, דלא שייך בבע"ד שיהא נאמן במיגו של עדות, דאל"כ הרי בכ"מ כשהבע"ד המה אנשים אחדים יש להם מיגו שיכלו להעיד בתורת עדות כנ"ל.

21ועכ"פ מתחדש לנו מזה, דאף בעד אחד לא שייך מיגו, דאילו להטעמים שכתבו בתוס', דלא מועיל מיגו בעדות משום דתרי כמאה, או משום דאין אחד יודע מה בלב חברו, הרי לא שייך זאת בעד אחד, משא"כ לפי הסברתנו אנו אף בעד אחד אינו מועיל.

22ואותו ההסבר הוא גם ברשב"ם ב"ב (לב, ב) בהא "דא"ל אין שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס וכו'. א"ל רב יוסף, אמאי סמכת אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא". והרשב"ם מבאר שם: "ולא דמי לשאר מה לשקר דבגמרא ששני הטענות יכולות להיות אמת וכו' אבל הכא דמי למה לו לשקר במקום עדים" וכבר כתבו ע"ז הרמב"ן והרא"ש (שם סי' יב) שאין דבריו מובנים; ואמנם באמת אי אפשר להבין כלל דבריו, אם נתפוס הגדר מיגו כפשוטו, שהוא בתור ראיה שאינו רוצה לשקר. אבל לפי גדרנו הנ"ל במיגו הדברים מובנים היטב, דלא שייך בזה לבוא מצד זכות לנאמנות כשם שלא נימא בכ"מ, דיהיה נאמן מצד מיגו דהיה יכול לשכור עדי שקר, כמו שאמרנו, דרק אז אפשר להשתמש בכח הזכות הנ"ל, כשהזכות באה לו מצד היותו בע"ד, אבל לא מצד מה שהיה יכול להשתמש בעדי שקר, ושטרא זייפא הרי זהו עדות שקר.