דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ג' הטענות, הנאמנות וההתחייבות ח

1בדברינו דבעדות ואף בעד אחד לא שייך הגדר מיגו יש לישב מה שמקשים על הא דסוף יבמות. - בידו שייך אף בעד אחד דבידו הוא מצד בעלים. - הפה שאסר שייך אף בעדות. - מיגו הוא זכות לנאמנות, והפה שאסר הוא הגבלת ההודאה. - ובזה תתישב קושית השטה מקובצת על הא דאמרינן מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. - לפי הרמב"ן מיגו אינו מועיל נגד חזקה והפה שאסר מועיל וההבדל הוא ג"כ עפ"י הנ"ל. - למאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הוא מצד הפה שאסר. - מיגו לא הוה רק כשיש לבוא בזה גם מצד מה לו לשקר וגם מצד זכות לנאמנות, והפה שאסר שייך גם במקום דאי אפשר לבוא מצד מה לי לשקר. - המחלוקת בין התוס' והרמב"ן אם הגדר מיגו הוא בתור סבה ומסובב או בתור יסוד ובנין.

2ועכ"פ נתבאר לנו מפרק הקודם, דבעדות, אף בעד אחד, לא שייך כלל הגדר מיגו.

3ובזה יתישב מה שראיתי מקשים על הא דסוף יבמות (קכא, ב) דאמרינן שם לענין גוי המעיד: "אמר רב יהודה אמר שמואל, לא שנו אלא שנתכוון להתיר, אבל נתכוון להעיד עדותו עדות. היכי ידעינן? אמר רב יוסף, בא לב"ד ואמר איש פלוני מת השיאו את אשתו זהו נתכוון להתיר. מת סתם זהו נתכוון לעדות", דאמאי לא יהא נאמן באמר שנתכוון להתיר במיגו, דאי בעי אמר דנתכוון לעדות?

4וכמובן שלפי דברינו אנו אין זו קושיא כלל, דלא שייך כלל בזה הגדר מיגו אחרי דאיננו בע"ד בזה.

5אמנם אנו מוצאים בעד אחד דנאמן מטעם בידו כמבואר בגמ' גיטין (נד, ב) כל שבידו נאמן וכמו שכתבו בתוס' גיטין (ב, ב ד"ה עד אחד): "ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה, דבהנהו נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם וכו' ושחיטה אע"ג דהשתא אין בידו לתקנו, מעיקרא היה בידו לשחוט", ולכאורה גם הגדר דבידו הוא מעין מיגו, ולדברינו הרי זה לא שייך בעדות?

6הא לא קשיא עפ"י המבואר ברא"ש גיטין (פ"ה סי' יג) שכתב שם: "כל דבר שהוא בידו של אדם, אפי' איתחזק היתירא נאמן עד אחד לטמא ולאסור, ואפילו מכחישו או אומר איני יודע וכו'. טעמא הואיל וברשותו הרי הן כשלו ונאמן עליהן, ולאו מטעמא דאי בעי מטמא להו, דאי טמאינהו בעי שלומי. ועוד דמשמע גבי ס"ת, דאי ס"ת ביד לבלר נאמן לומר לא כתבתי אזכרות לשמן, אע"ג שכבר נכתבו. ועוד אמרינן בפרק האשה רבה (יבמות פח, א), דאי סבר תורם משלו על של חברו א"צ דעת משום דבידו לתקנו, ואטו בשופטני עסקינן שיתרום משלו על של חברו? אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו ואפילו תרם משל חברו". והדברים ברור מללו, דבידו לאו מטעם מיגו הוא אלא מטעם בעלים הוא, אבל לעולם בעדות לא שייך הגדר מיגו.

7ועי' בתוס' כתובות הנ"ל בפרק הקודם שכתבו על תירוצם דלדבריו קרוב הוא "ואע"ג דרבי קאמר בסמוך, אני מאמינו להאכילו בתרומה, שהרי בידו להאכילו בתרומה, אלמא אע"ג דקרוב הוא לדבריו נאמן במיגו?", ולפי דרכנו מובן שמתורץ זאת דהתם לאו מטעם מיגו בעדות הוא, אלא מטעם בידו שהוא מצד בעלים.

8וגם זה דבר פשוט, דאע"ג דלא שייך הגדר מיגו בעדות, שייך בכ"ז הגדר דהפה שאסר הוא הפה שהתיר; דמשנה מפורשת היא שם בכתובות (יח, ב) "העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו קטנים היינו, פסולי עדות היינו, הרי אלו נאמנים".

9וההבדל בין שני הגדרים הנ"ל הוא בולט, דהגדר מיגו הוא זכות לטענות, דלא שייך זאת בעדות כנ"ל. אבל הגדר דהפה שאסר הוא הגבלת ההודאה, דכשאנו מקבלים הודאתו של אדם אי אפשר לקבלה רק עפ"י ההגבלה והפירוש שהמודה בעצמו אומר בזה.

10ולכן מיגו ליתא בעדים, משום דלא שייך בזה זכות בטענות, אבל הפה שאסר שייך גם בזה, דסוף סוף הלא מפיהם אנו חיים, יהיה מצד מה שיהיה, אם מטעם הודאת בע"ד, אם מטעם הגדת עדות, אין לנו בזה אלא כפי הביאור שלהם.

11ובזה תתישב קושית השטה מקובצת בב"מ שהזכרנו בפרק הקודם, שכל התירוץ דלא נאמן בחציה שלי במיגו דאי בעי אמר כולה שלי, דלא אמרינן מיגו אלא מאותו ממון, והקשה ע"ז בשם השר מקוצי, הא אמרינן בכ"מ, מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, הרי מוכח דאמרינן מיגו מממון לממון אחר?

12אבל לפ"ז התירוץ פשוט, דכבר הסברנו בפרק הקודם את התירוץ הנ"ל, דכיון דכל הגדר מיגו הוא מצד זכות בטענות, הנה אין לו זכות בפועל, רק על אותו הממון שיש לו הזכות בכח, אבל הפה שאסר דהוא כפי שאמרנו הגבלת ההודאה, ונמצא, דבאותו החלק שהוא מגביל את הודאתו, הוי כאילו לא הודה כלל, ואין נ"מ לן אם הוא בממון זה או בממון אחר, ס"ס השאלה היא מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, דכיון דהכפירה בזה מגבילה את ההודאה והוי באותו החלק שהוא כופר כאילו לא הודה כלל, הרי צריך להיות פטור גם משבועה.

13ועי' בח' הרמב"ן בבבא בתרא (ע, א) שמחלק ג"כ בין מיגו ובין הפה שאסר, לענין מה דסליק אדעתין מעיקרא, דאינו נאמן בשטר פקדון לטעון החזרתי במיגו דנאנסו "ואף ע"ג דלמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, אי לא מקיים ליה מהימן לומר פרעתי במיגו דאי בעי אמר מזויף ולא אמרינן שטרא בידך מאי בעי? דשאני התם, דכל אימת דלא מקיים לאו שטר הוא כלל והפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל הכא שטרא הוא ע"כ ודלמא לא מהני מיגו לבטולי, דא"ל שטרא בידך מאי בעי".

14וההבדל שביניהם הוא ג"כ עפ"י היסוד הנ"ל, דמיגו שהוא בגדר זכות לנאמנות, וכבר ביארנו בפרק הקודם, שהזכות היא בכח, זאת אומרת, דבהטענה שטוען עכשיו, יש לו אותו הכח של אותה הטענה שהיה אפשר לו לטעון; א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון, דגם בהטענה האפשרית לא היה נאמן אם היתה נגד חזקה, וכיון דהטענה שטוען עכשיו היא נגד חזקה, אין לו בזה זכות לנאמנות. אבל הפה שאסר דהוא הגבלת ההודאה, ובמדה שהוא מגביל את ההודאה, הוי כאילו לא הודה כלל, וכיון דכל החזקה מסתעפת רק מכח הודאתו, שרק ע"י זה שהודה שאיננו מזויף יש חזקה להמלוה של שטרך בידי מאי בעי; אבל כיון דבמדה שהוא מגביל את ההודאה הוי כאילו לא הודה כלל, הרי שוב אי אפשר לבוא נגד טענת פרוע שלו מצד חזקה, דהא אם נסלק את ההודאה הרי שוב ליכא חזקה, וההגבלה הא מסלקת את ההודאה במדה ידועה, וממילא מסלקת גם את החזקה.

15ואמנם בפרק הקודם ביארנו טעמא דרש"י, למ"ד דאינו נאמן לומר פרוע במיגו דמזויף, משום דקיום שטרות דרבנן, דהכוונה כיון דמיגו הוא מגדר זכות לנאמנות, ובדרבנן לא שייכת זכות, הרי דתפסנו דמטעם מיגו אתינן בזה ולא מצד הפה שאסר? אכן נראה דבזה גופא הוא המחלוקת אי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו או לא; דמ"ד דצריך לקיימו הוא מצד הפה שאסר כנ"ל אבל מ"ד דאין צריך לקיימו, סובר מטעם זה גופא שקיום שטרות דרבנן, לא הוי זאת בכלל הפה שאסר, אלא בכלל מיגו, דהפה שאסר נקרא רק אז כשכל החיוב בא מכח ההודאה, וזהו דוקא במקום שבלתי הודאתו לא היה כלל חיוב אף מדאורייתא, אבל כיון דמדאורייתא הוא מחוייב אף בלי הודאתו, הנה נהי דמדרבנן יכול לטעון מזויף, לא הוי זאת רק בכלל מיגו.

16ובההבדל הנ"ל בין מיגו להפה שאסר יש לישב מה ש"מקשין העולם" על הא דאיתא בב"מ (ז, א): "שנים אדוקים בשטר וכו' יתקיים השטר בחותמיו, דברי רבי. רשב"ג אומר יחלוקו וכו'. כי פליגי בשאינו מקויים, רבי סבר, מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי מקיים ליה פליג, ואי לא מקיים ליה לא פליג, מאי טעמא חספא בעלמא הוא, מאן קא משוי ליה להאי שטרא לוה, הא קאמר דפרוע". ומקשים מאי מיגו הוא זה, הלא אם יטעון מזויף אולי יקיימנו המלוה ויצטרך לשלם לו כל השטר, אבל אם יטעון פרוע לכה"פ יהא נאמן על החצי שבידו אף אם יקיימנו?

17אכן לפי דרכנו אפשר לישב זאת, דהנה הנחנו דהגדר מיגו הוא זכות לנאמנות בטענות, אבל באמת אין כוונתנו בזה להוציא לגמרי את הגדר מיגו מפשוטו, שהוא כמו שמטעימה הגמ' בכ"מ "מה לו לשקר", והלשון מוכיח שהוא מעין בירור שדבריו כנים, דאם היה רוצה לשקר היה משקר באופן יותר מתאים; אלא שנחוץ להוסיף ע"ז שאחרי כל אלה איננו בגדר בירור ודאי, דאל"כ הרי לא שנינו בזה כמה פרטים המגבילים את נאמנות המיגו, כמו מיגו במקום עדים, ולדעת הרא"ש אפילו במקום עדים פסולים אינו מועיל, ואף מיגו במקום קלא כתבו רוב המחברים דאינו מועיל, או מיגו להוציא ומיגו לאפטורי משבועה שאינו מועיל לדעת הרבה ראשונים, ומסבירים את הדבר דאינו מועיל מיגו לאפטורי משבועה, משום דהשבועה כל עיקרה באה כדי לברר ואינו מועיל המיגו במקומה; וע"כ עלינו לומר, שהמיגו איננו בירור בהחלט, ובמקום שמועיל הוא מצד מה דיש לו נוסף ע"ז גם זכות לנאמנות מצד הטענה שהיה יכול לטעון, זאת אומרת, דטענתו בכח נותנת לו זכות לטענתו בפועל, ולכן אף במקום דשייך מה לו לשקר אבל לא שייך בזה הגדר זכות כמו שביארנו בזה כמה פרטים, אינו מועיל מיגו; ולהיפך אף במקום דשייך הגדר זכות, אבל לא שייך בזה מה לו לשקר, כי מתירא הוא לטעון את הטענת בכח, אף שאם היה טוען זאת היה מועיל, נמי לא שייך הגדר מיגו; ולכן לא שייך מיגו דהעזה, היינו שהטענה שהיה יכול לטעון היה בזה משום העזה דקשה לו לאדם, אע"פ שס"ס אם היה טוען זאת היה מועיל, ומצד זכות הרי ס"ס יש לו הזכות לטעון זאת, אלא דלא שייך בזה הגדר דמה לו לשקר; ובשביל זה פסק המהרשד"ם והגר"א ששון והובא בקיצור כללי מיגו מכה"ג (ס"ק כח) דאין להאמין לע"ה במיגו, שאפשר דהוא לא ידע שטענה זו מועילה יותר, ומצד זכות מובן שאין הבדל, אלא דלא שייך בזה מה לו לשקר; וכן פסקו דלא אמרינן מיגו במקום דנראה לעולם שמשקר, ולכן אינו נאמן באומר שפרעו בינו לבין עצמו במיגו דהיה טוען פרעתיך בפני עדים ומתו, משום דהרוצה לשקר ירחיק עדותו (שם ס"ק מג) אע"ג דאם היה באמת טוען כך היתה טענתו מועילה אבל ס"ס "מה לו לשקר" לא שייך בזה, כי ירא הוא שיחזיקוהו לבדאי. בקיצור, מיגו לא שייך רק במקום שיש לבוא מצד שני דברים יחד גם מצד מה לו לשקר וגם מצד זכות ונאמנות, ובמקום שאי אפשר לבוא רק מצד אחד משני הדברים האלה שם אינו מועיל המיגו.

18אבל הפה שאסר דהוא מצד הגבלת ההודאה כנ"ל ולא מצד מה לו לשקר אתינן בזה, שם אין הבדל, דאף אם הטענה שטוען עכשיו היא יותר מתאימה לו אבל ס"ס כיון דזקוקים אנו להודאתו, הנה במה שהוא מגביל את ההודאה הוי כאילו לא הודה כלל, וממילא אי אפשר לחייבו.

19והנה הלשון שם בב"מ "מאי טעמא חספא בעלמא הוא מאן קא משוי ליה להאי שטרא לוה, הא קאמר דפריע" מוכח באופן בולט, דמטעם הפה שאסר אתינן בזה ולא מצד מה דהיה יכול לטעון טענה אחרת, אלא דבלא טענה כלל הוא חספא בעלמא, וכדברינו לעיל דלמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ס"ל דיש בזה משום הפה שאסר, וממילא אע"ג דטענת פרוע יותר מתאים לו מטענת מזויף לא איכפת לן דס"ס חסרה ההודאה לענין זה ובלי הודאה אי אפשר לחייבו.

20ועי' שם (יג, ב) תוס' ד"ה הא קאמר: "וא"ת, לעיל דא"ר יוסי נפל ליד דיין הרי הוא בחזקתו ולא חיישינן לפרעון וכו', ואמאי לא יהא נאמן לומר פרעתי במיגו דאי בעי אמר מזויף וכו'? וי"ל, דאין זו מיגו, דטוב לו לומר פרעתי שלא יכחישנו שום אדם מלומר מזויף, כי ירא פן יקיימנו, ואע"ג שהקיום אינו מועיל לגבות בו מ"מ אין טוען ברצון דבר שיכול להכחישו", ולכאורה זהו סותר לדברינו הנ"ל, דבהפה שאסר גם באופן כזה מועיל?

21אכן באמת הא לא קשיא, דבנד"ז אי אפשר לבוא מצד הפה שאסר, אך רק מטעם מיגו, דאם נרצה להגביל בקצור את מה שנכלל בגדר מיגו ומה בהפה שאסר נאמר כך: דמיגו נקרא באלו האופנים שהיה יכול לטעון מה שלא טען, והפה שאסר הוא להיפך שהיה יכול שלא לטעון מה שטען.

22והנה מבואר בתוס' ריש גיטין (ב, א ד"ה ואם) דטענינן מזויף לנפרע שלא בפניו ומיתומים ומלקוחות, וממילא מובן דלפ"ז בכל שטר שאינו מקויים כשטוען פרוע אפשר לבוא מצד הפה שאסר, דהא כל החיוב בא מחמת הודאתו או מחמת השתיקה שהיא כהודאה, ואיננו צריכים בזה טענה לפטור, אך להיפך אנו צריכים בזה הודאה לחיוב, והראי' דבשלילת שני הדברים יחד, שאין הודאה לחיוב ואין ג"כ טענה לפטור הוא ממילא פטור כלשון הגמ' הנ"ל "שטרא חספא בעלמא הוא מאן קא משוי ליה להאי שטרא לוה".

23אכן כ"ז בשטר שאינו מקויים כלל, וכדכתבו התוס' שם בגיטין "דאל"כ לא שבקית חיי לכל בריה, שיכול כל אדם לכתוב שטר מלוה ולהחתים עדים בעצמו", אבל שם בנפל ליד דיין דמיירי בשטר מקויים, אלא דכיון דנפל השטר איתרע ליה, אבל עכ"פ רק לענין זה, דכשטוען הלוה מזויף לא יחזור לו ואם אין הלוה בפנינו שפיר מחזירים להמלוה; ובכן בטענת פרוע של הלוה אי אפשר לבוא בזה רק מצד מיגו ולא מצד הפה שאסר, אחרי דבנ"ד אנו צריכים טענה לפטור ולא להודאה לחיוב, דהא בשלילת שני הדברים יחד, שלילת הטענה וההודאה יחד מצד הלוה, הוא מחויב כנ"ל, ולכן שפיר כתבו בתוס' דבנד"ז לא הוי מיגו, דלא שייך בזה מה לו לשקר כנ"ל.

24ובע"כ אנו צריכים לומר דהתוס' גופא נחתו לחילוק זה, דאל"כ הרי עצם דבריהם תמוהים, דאיך אפשר לומר ד"טוב לו לטעון פרוע ממזויף" וא"כ כל דינא ד"מודה בשטר שכתבו צריכין לקיימו" איך משכחת לה הא לא שייך בזה מיגו אחרי דטוב לו לטעון פרוע יותר ממזויף ולא שייך בזה מה לו לשקר? אלא כדברינו דשם לאו מטעם מה לו לשקר אתינן בזה, אלא מצד "מודה בשטר שכתבו" כלומר, דכיון דאנו צריכים להודאתו אם נרצה לחייבו בע"כ עלינו לקבל גם הגבלת הודאתו, דזהו הפה שאסר, משא"כ בנפל ליד דיין, דאי אפשר לבוא מצד הודאה, אך מצד מה לו לשקר כנ"ל.

25אמנם דברי התוס' בריש גיטין עדיין קשים הם, דכתבו "ומיהו מזה אין להוכיח, דאפילו לא טענינן להו מזויף טענינן להו פרוע, כיון דהוא עצמו הוי מהימן לומר פרוע במיגו דאי בעי אמר מזויף", ולדברינו הנ"ל, הרי אדרבא כל עיקר הדין דנאמן האב לומר פרוע במיגו דמזויף הוא משום דטענינן בעצמנו טענת מזויף, ובכן הרי תלי תניא בדלא תניא.

26ואמנם מצינו להרמב"ן שחולק על עצם סברת התוס' הנ"ל, דהנה הביאו שם ראיה לזה, מהא דקי"ל כמ"ד בפרק המוכר את הבית (ע, א) גבי שטר כיס היוצא על היתומים, דנשבע וגובה מחצה אבל פלגא דפקדון טענינן פרוע הוא לך אע"ג דלא טענינן להו נאנסו, משום דאביהם היה נאמן לומר החזרתי לך במיגו דנאנסו.

27אכן במלחמות להרמב"ן (בבא בתרא לז, א מדפי הרי"ף) כתב: "שמכאן יש ראיה שטוענים להם טענת נאנסו, שאלמלא אין דיננו לטעון נאנסו, אף טענת חזרה לא נטעון להם, שהרי אין נאמנות טענה זו אלא מחמת טענת נאנסו, וכיון שאין אנו יכולים לומר שנאנסו האיך נאמר החזירם לך, ואף עפ"י שאביהם היה נאמן בטענה זו מפני שהיה לו לומר נאנסו, אבל אנו מכיון שאין אנו יכולים לומר נאנסו, אין אנו נאמנים לטעון החזירם לך, דמאחר שהיסוד הרוס איך יתקיים הבנין".

28ונ"ל דקוטב מחלוקתם של התוס' והרמב"ן הוא בזה, דהנה בע"כ שניהם מודים, דמיגו הוא לא רק מצד מה לו לשקר, אך גם מצד זכות לנאמנות בטענות כנ"ל, דהא ביתמי לא שייך לבוא מצד מה לו לשקר, דהא הם בעצמם אינם יודעים לא מטענה זו ולא מטענה האחרת, אבל כיון דמיגו הוא גם מצד זכות, הנה כל הזכיות שהיו לאביהם נעתקות ממילא להם.

29אלא דמחלוקתם הוא, איך אנו צריכים להבין את הזכות הנ"ל אם הוא בתור סבה ומסובב, או בתור יסוד ובנין.

30דהנה אמרנו, שהטענה שיש לו בכח נותנת לו זכות לנאמנות לטענתו בפועל, והנה אם נימא דזהו בגדר סבה ומסובב, הלא אפשר שהסבה לא תהא כבר במציאות ובכ"ז המסובב קיים, דלא בעינן הסבה רק להתהוות המסובב, אבל כיון שכבר נתהוה המסובב תו מתקיים בכח עצמי. וא"כ אם האב היה יכול לטעון החזרתי במיגו דנאנסו, הנה טענת אונס היא הסבה וטענת החזרתי הוא המסובב, וכשמת נעתקת הזכות של טענת החזרתי ליורשיו ואנו טענינן בעדם; ואע"ג שכל הזכות לנאמנות החזרתי הוא מצד טענת נאנסו וזאת הרי איננו טוענים להם, אבל כאמור, כיון דהוא בגדר סבה ומסובב, לא בעינן טענת נאנסו, רק כדי שתתהוה הזכות לנאמנות טענת החזרתי, אבל כיון שכבר נתהוה לא איכפת לן, אם כעת כבר הטענה הזו טענת נאנסו אינה במציאות, זו היא שיטת התוס'.

31אבל הרמב"ן סובר, דהוא בגדר יסוד ובנין, וכמו שאמר בעצמו "דאחר שהיסוד הרוס איך יתקיים הבנין", כלומר דציור של יסוד ובנין מראה, דאינו מועיל מה שהיה היסוד בתחילת הבנין, אך נחוץ שיהיה גם בהוה, ורק אז יכול לטעון למשל טענת החזרתי, כשיש לו לטעון באותו הזמן גופא טענת נאנסו, וכיון שמת ואין שוב טענת נאנסו במציאות, לא שייך למימר שבניו ירשו את כל הזכיות של אביהם, דגם לאביהם גופא אין זו זכות מצד עצמה, אלא בקשר אם טענת נאנסו שאי אפשר לחלק בין הדבקים, וממילא כשאין אצלם טענת נאנסו אי אפשר שתהא להם טענת החזרתי בשום אופן.