דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ד' גדרי זכיה ושליחות י

1ההבדל בין שיטת הצרפתים ובין שיטת הספרדים בזכיה. - להצרפתים הזכיה היא מצד הזוכה ולהספרדים הוא מצד המזכה. - להצרפתים החלות בזכיה הוא למי שזכות הוא לו הדבר ולהספרדים החלות הוא להיפך למי שחוב הוא לו הדבר. - ומזה נובעת גם מחלוקתם אם זכיה היא קנין גמור או מועיל רק דלא מצי למיהדר, דלשיטתייהו אזלי בזה. - ובזה הוא גם מחלוקתם בקטנים כשדעת אחרת מקנה אותם אם הוא מצד קנין או מטעם זכיה. - וראיה לשיטת הספרדים הוא מהא דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד מצד זכיה. - גם גירות היא התחדשות הדרושה לשתי ידיעות והזכיה מועלת דגם ידיעה מצד אחד לבד פועלת את פעולתה.

2ביארנו שיטת הצרפתים, דזכיה מטעם שליחות שאין סתירה כלל לשיטתם.

3עתה נבאר שיטת הספרדים, דזכיה הוא לא מטעם שליחות.

4שלכאורה סתמו ולא פרשו רק את השלילה, כלומר, שהוא לא מטעם שליחות, אך מאיזה טעם הוא ס"ס, את החיוב לא ביארו.

5ונראה לי בזה בהקדם דעת הרמב"ם בפ' כט מהל' מכירה (הל' יא) שכתב: "יראה לי, שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו, אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום, שהקטן כמי שאינו לפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו".

6ועי' בקצוה"ח (סי' רלה ס"ק ד) שהקשה הא הרמב"ם בעצמו פסק שם (הל' ו) דקטן היודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין מתקנת חכמים, אבל מדאורייתא לא? ובע"כ אתה צריך לומר כדברי הרב המגיד שם (הל' א) שכתב "ונראה שדעת רבינו, דבמתנה קנה ד"ת, אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה, אף אין מעשיו כלום מן התורה". והכא בקרקע הרי לא שייך תקנת רבנן, דהוא רק במטלטלין משום תקנת כדי חייו, וא"כ במטלטלין מקחן מקח דרבנן ובקרקע דאורייתא, כלפי לייא?

7ותירץ הוא ז"ל, דאין ה"נ אי לאו התקנה לא היה קונה את הקרקע, כיון דהמעשה הקנין הוא הדמים וקטן אין לו דעת להקנות, אבל כיון דס"ס תקינו רבנן, דגם ממכרן ממכר במטלטלין ממילא, ס"ס קנה המוכר את הדמים שנתן לו הקטן, שוב קניית הקטן בהקרקע הוא מדאורייתא מצד זכיה דזכין לאדם שלא בפניו.

8וצדק הנתיבות (ס"ק יג) בשאלו ע"ז "ומשמע מדבריו מכ"ש במטלטלין דשוב הוי המקח שלו ד"ת, ולא ידעתי מה הוא שח, דהא בהדיא קתני מקחן מקח רק תקנת חכמים הוא"?

9ותירץ הוא ז"ל, דבודאי אף במטלטלין כה"ג, אם ימכור לו המוכר שיהיה הקטן יכול לחזור בו עד שיגדיל, והמוכר לא יהיה יכול לחזור בו, בודאי דהקטן קונה מדאורייתא, דאין לך זכות גדול מזה; והא דאין מקחו מקח מדאורייתא במטלטלין הוא רק במקום שיהיה המקח קיים מיד, כלומר, דהמוכר אינו מתרצה באופן אחר ע"ז בעינן תקנת חכמים.

10אך באמת קשה מאד בנ"ד מושג הזכיה, דבכ"מ המושג הוא דכיון שזכות הוא לו יחשב כאילו הוא בעצמו עשה, אבל בנ"ד הרי בין כך ובין כך עשה בעצמו את הקנין, אך אינו מועיל מפני שקטן הוא, ומה תהני בזה הזכיה?

11ואחרי ההסתכלות הראויה נראה, דאמנם דינא זו מסתעף מעצם שיטתם בזכיה.

12דההבדל העיקרי בין שיטת הצרפתים והספרדים נ"ל דבזה הוא: להצרפתים פעולת הזכיה היא מצד הזוכה, ולהספרדים בהיפך הוא מצד המזכה; או במלים אחרות, להראשונים חלות הזכיה היא למי שזכות הוא לו הדבר, ולהאחרונים החלות היא למי שחוב הוא לו הדבר.

13אבאר את דברי, הנה בכ"מ העתקת הרשויות, כלומר, התחדשות בדבר שיועתק מרשות אחד לרשות השני נחוצה לשתי ידיעות: א) ידיעת בעל המצב הישן, ב) ידיעת בעל המצב החדש, כלומר, ידיעת המקנה וידיעת הקונה.

14עוד אנו רואים דשתי הידיעות הן שתים שהן אחת, רצוני לאמר, דידיעת אחד מהם לא רק שאינה פועלת את כל הדבר, אך גם חצי הדבר איננה פועלת, למשל, המוכר ירצה למכור והלוקח אינו רוצה, אז לא רק שהלוקח לא יקנה בע"כ אך גם המוכר יוכל לחזור מרצונו גם אז שהלוקח שוב ירצה בזה, וכן להיפך ברצון הלוקח בלי רצון המוכר.

15אך יוצא מן הכלל הזה אנו מוצאים בזכיה, דשם יש תמיד רק ידיעת אחד לבד, ידיעת המזכה, ואפ"ה שפיר דמי.

16ומובן דיש לחקור בסבת הדבר דשפיר דמי, אם הוא מטעם דבדינא יחשב כאילו היתה ידיעת שניהם, כלומר "דזכיה מטעם שליחות"; או דחידוש הוא דבכאן פועלת גם ידיעת האחד את פעולתה, כלומר, לא ככ"מ דהא בהא תליא, אך בזה עכ"פ מה שיש בכחה של ידיעתו לפעול שפיר פועלת.

17זהו לדעתי תמצית המחלוקת בין הספרדים והצרפתים.

18והסבר הדבר להספרדים הוא עפ"י מה שחקר המחנה אפרים (סי' ו מהל' זכיה ומתנה) בטעמא דאין חבין לאדם שלא בפניו, דהוא אע"פ דרוצה מי שחוב הוא לו הדבר, דאם אינו רוצה הלא פשיטא הוא? אך באמת כל קנין הוא גמירת דעת, היינו שמחליט שבזה יוגמר הדבר, אבל היכא דמסתפק הוא בהגמר לא יפעול גם אתחלתא; ולכן דמסתם אין אדם רוצה בחוב, שוב גם המקנה יכול לחזור אף אם הקונה, נגד הכלל, רוצה בזה, דהא חסר בזה הגמירת-דעת. אבל כשהדבר הוא זכות, א"כ הרי מצד המקנה היה גמירת-דעת כראוי, לכן חסרון הדעת מצד הקונה אינו עושה חסרון גם בדעת המקנה, והחלות המסתעף תמיד מצד ידיעתו מסתעף גם בזה.

19וא"כ הוא בניגוד להצרפתים דחלות הזכיה הוא למי שזכות הוא לו הדבר, דלדידהו הוי בהיפך כאשר אמרנו דהחלות היא למי שחוב הוא לו הדבר, כלומר, להמזכה, דאצלו יפעול גמירת דעתו בכל תוקף.

20וזה הוא גם מחלוקתם אם זכה הוי קנין גמור או דהוא רק דלא מצי למיהדר. דמובן, דלהצרפתים הוי קנין גמור, אבל להספרדים כיון דפועלת בזה רק גמירת דעת המזכה ולא הזוכה, ממילא אין לזה רק החלות שמצד המזכה, דתמיד פועל הגמירת דעת של הנותן דלא מצי למיהדר והגמירת דעת של המקבל דקונה את הדבר, וכאן ישאר לחצאין כנ"ל.

21וממילא מובן גם מחלוקתם בקטנים כשדעת אחרת מקנה אותם, דלשיטת התוס' הוא משום דבאופן זה קנינו קנין ולשיטת הרמב"ם הוא מטעם זכיה, דרק לשיטת הספרדים שייך בזה הגדר זכיה, דכל עיקרה הוא התפלגות החלות מהגמירת דעת של הנותן והמקבל, והבן.

22ועי' בנימוקי יוסף בב"ב (מא, א): "רב ענן שקל בדקא בארעיה, אזל הדר גודא בארעא דחבריה, אתא לקמיה דרב נחמן, א"ל, זיל הדר כו'. א"ל, והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי. א"ל, והא מחילה בטעות הוא את גופא אי הוה ידעת לא הוי עבדית, כי היכא דאת לא הוי ידעת הוא נמי לא הוה ידע" שכתב ע"ז (כב, א): "ושמעינן מהכא, דאילו הוה ידע המזכה אע"ג דלא ידע רב ענן שהוא הזוכה קונה, ומש"ה לא סגי למימר את ודאי לא הוה ידעת. ואע"ג דאמרינן ביבמות פ' ר"ג (נב, א) שהעודר בנכסי הגר וכסבור שהיא שלו לא קנה כיון שזוכה גופיה לא ידע? תי' הראב"ד דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה".

23וברשב"א בגיטין (כ, ב) גבי זקן שהלוה לכל בני הכפר וכתב שטרותיו, ופריך עלה והא בעינן שטר מקנה? ומתרץ דאקנוני מקנה להם, והעיר הוא ז"ל הא הלויים לא ידעו דזקן מקנה להם? אלא משום דדעת אחרת מקנה אותם שאני - בכל אלה לשיטת הספרדים משום גדר זכיה נגעו בזה.

24ונמצא איפה דצדק הנתיבות באמרו, ששיטת הרמב"ם הוא רק דהמוכר אינו יכול לחזור, אבל הקטן יכול לעולם לחזור עד שיגדיל, כאשר כן פוסק הרמב"ם להדיא בכל זכיה דיד המקבל על העליונה (ע' פ"ד מהל' זכיה הל' ב), אבל הוא לא מטעמיה דהחזרה תסתעף מהגבלת הזכות, כלומר, דרק אז הוי זכות כשהברירה בידו לחזור, אבל אי נימא דלא יוכל לחזור שוב חסרה סבת הדבר דתעמוד חלות הדבר שלא בפניו. דתו לא הוה זכות אך חוב, - כך תוכן דבריו. - אלא מטעם אחר לגמרי, דעצם הזכות אינו פועל רק לגמירת דעת המזכה, אבל הגמירת דעת של מי שזכות הוא לו הרי ס"ס אין כאן, וממילא מה שמסתעף מצד הנותן שפיר מסתעף גם בזה, היינו שהוא לא יוכל לחזור, אך מה שמסתעף מצד המקבל, היינו ההגבלה שהוא לא יוכל לחזור, הרי חסר כאן.

25וראי' לשיטת הספרדים בהבנת הגדר זכיה, וגם לכל הדברים המסתעפים משיטתם, הלא הוא מזה גופא דאמרינן (כתובות יא, א) "הגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו".

26דלשיטת הצרפתים מאי שייך בזה גדר זכיה, דהלא בנ"ד לא שייך למימר כבכ"מ, דהפעולה שפעל הזוכה הוי כאילו פעל מי שזכות הוא לו הדבר, דמלבד שבטבילה לא שייך כלל גדר כזה, דהוא דבר שבגופו כמו סוכה ותפילין דלא שייך כלל שליחות, הלא באמת אין כלל בזה זוכה דהא הגר בעצמו טבל את גופו, אלא שטבילתו אינה מועלת משום דלא הוה בר דעת, ומאי יועיל בזה הגדר שליחות? ולאמר דדעת ב"ד עומדת במקום דעת קטן ג"כ לא יתכן, דהלא בכל גר גם גדול בעינן מלבד דעת גר גם דעת ב"ד, ואיך שייך לאמר בזה "דהוי במקום" במקום דבעינן דעת שניהם?

27אבל מה יוטעם הדבר לשיטת הספרדים, דלדעתם כל עיקר גדר הזכיה הוא החידוש, דפועלת ידיעת המזכה את פעולתה כנ"ל, והנה גם הגירות הוא התחדשות ממצב אחד למצב אחר, וכבכ"מ נחוצה ג"כ לשתי ידיעות, א' ידיעת בעל המצב הישן, דהוא מי שבא להתגייר, ב' ידיעת בעל המצב החדש, דהוא הב"ד, דהמה האפוטרופסין לזה, וכל ידיעה פועלת את פעולתה המיוחדת שלא תהיה השתנות מצד בעל הידיעה; וזהו שמשמיענו רב הונא כיון דגירות הוי זכות, לכן גם ידיעת האחד פועלת את פעולתה המיוחדת, ולא נימא דהא בהא תליא, "וגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד". כלומר, אף דידיעת הגר אין כאן, בכ"ז הדעת ב"ד בתקפה עומדת ופועלת שפיר את פעולתה.

28ולכן מצד הב"ד לא תוכל להיות השתנות בזה, אבל הוא מצדו כיון דדעתו לא היתה בזה, "הגדילו יכולין למחות", וידיעת ב"ד פעלה רק מה שיש בכחה לפעול, היינו שמצדם אין שום מניעה כשיוגדל שיהיה לגר אם רצונו בכך.