דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ד' גדרי זכיה ושליחות יא

1ספיקא בהא דגר קטן אם לא מיחה כשהגדיל אם נעשה גר למפרע. - הנ"מ מזה. - ספיקא זו מיתלי תלי בהתירוצים השונים שתרצו הראשונים על הקושיה מתי היא שעת המחאה. - וזה מיתלי תלי בהמחלוקת שבין הצרפתים והספרדים בגדר זכיה בכ"מ. - ראיה דהרשב"א סובר דנעשה גר למפרע. - דין חדש יוצא מדברי רשב"א דנכרי קטן פסול לכתוב את הגט. - יש להעיר מ"ט לא נימא גם בכאן שכבר קדשו השם כמו בשכיב מרע. - שם שאני משום דחזרה וקנין המה שני מושגים כנ"ל.

2והנה הא מלתא דפשיטא לי בגר קטן דאמרינן דכשהגדילו יכולין למחות, דכשמחה אח"כ אגלאי מלתא למפרע דלא נעשה כלל גר מעולם. דהא כן משמע מהקושיות מכתובה ומקנס שהקשה שם הגמ' (כתובות יא, א), וכן כתבו להדיא שם בתוס' (ד"ה אביי): "אבל הכא סבירא ליה לרבא, דמשום טעמא שלא יהא חוטא נשכר אין ליתן לה כיון דמן הדין לית לה, שהרי עובדת כוכבים גמורה היא אם תמחה".

3אלא הא איבעיא מיבעיא לי, אם לא מחה כשהגדיל אם הוה גר למפרע או לא, ורק דינא הוא דמועלת הטבילה של עכשיו לכשיגדיל ויתרצה בזה, ונ"מ טובא בדינא.

4א) אם ישחוט כשהוא קטן ואחרים רואין אותו, דשחיטת קטן כשירה וכמבואר בחולין (ב, א) ושחיטת עכו"ם גם באופן זה נבילה כדאיתא שם (יג, א) במשנה.

5ב) אם יקדש אשה שיחולו הקדושין לאחר שיגדיל לשיטת הראשונים והאחרונים דסוברים דבכ"מ בקטן באופן כזה מהני (עיין במל"מ פ"ד מהל' אישות הלכה ז) משום דלא הוה אלא מחוסר זמן וזמן ממילא קא אתי, אבל בנ"ד אם נימא דכשיגדיל נעשה גירות מחדש, הרי הוי מחוסר מעשה.

6ונ"ל דספיקתנו זו מתלי תלי בשני התירוצים שתרצו הראשונים על הקושיה שהקשו, דכיון דאמרינן "כיון שהגדילה שעה אחת ולא מחתה שוב אינה יכולה למחות", א"כ מתי נדע שעת המחאה דהא בקטנות אינה יכולה למחות כר"י? שיש שתרצו "כגון שהתחילה מנהג גויות יום לפני גדלותה וכן נהגה יום או יומים לאחר גדלותה" - תוספות ישנים - ויש שתרצו "דהא דאמרינן דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות היינו שהגדילה כדת משה ויהודית" - הר"ן (ד, א ד"ה גרסינן). דלהתירוץ הראשון ה"לא מיחתה" הוא דין שלילה משום דתופסים דבאמת הוא נעשה גר תיכף ומיד אלא שדינא הכי הוא דהמחאה מבטלת את הגירות למפרע, וממילא בשלילה כשאין כאן הדבר המבטל ישאר יהודי. אבל להתירוץ השני ה"לא מיחתה" הוא דין חיוביי שמקבל עליו את הדת היהודית משום דתפסו דלא נעשה כלל גר עד שיגדיל וממילא לא הוה המחאה דבר המבטל, דאין כלל מה לבטל, אך להיפך האי-המחאה הוא דבר המקיים, דלא נעשה גר רק במה דמקבל את הדת כשיגדיל.

7ועיין בתוס' שם שגם דעת הר"י כהצד השני שכתבו שם (ד"ה לכי גדלה): "וא"ת, והלא כבר גדולה היא שהיא נערה כיון שהיא בת קנס? ומפרש ר"י לכי גדלה ונהגה מנהג יהודית".

8ובאמת ספיקתנו זו במחלוקת רבתי שבין הצרפתים והספרדים בגדר זכיה היא שנויה, דבמאי הוה החידוש, אם הוא בהא דיכולים למחות, או להיפך דהחידוש הוא בהא דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות; דלשיטת הצרפתים בזכיה, דיחשב כאלו היתה ידיעת שניהם, הלא במה דנעשה גר אין כלל חידוש, דזהו נובע ממקור דינא דזכיה, וכל החידוש הוא דאעפ"כ יכולין למחות, וממילא כ"ז שלא מיחה הוה יהודי. אבל להספרדים הלא להיפך בהמחאה אין כל חידוש, דהא חסר דעתו כנ"ל, וכל החידוש הוא רק בזה דאעפ"כ כשהגדילו שעה אחת ולא מיחו שוב אינם יכולים למחות, היינו דבכל זאת מה שיש בכחה של ידיעת ב"ד לפעול שפיר פעלה, ואימתי שיתקבלו עליהם להיות יהודים בדעת אמיתית חוזרת וניערת דעת ב"ד, ומובן, דרק אז נעשו יהודים אחר השעה שהגדילו.

9ובשטה מקובצת שם כתב: "הקשו המפרשים אמאי נקטן מטבילין ולא קאמר מלין? ותירץ הרשב"א דמילתא דשייכי בזכרים ובנקבות נקט וכו'. עוד תירץ הרשב"א, דלרבותא נקט טבילה משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדיל ויתרצה, דישנה בעולם בשעת רצונו, אבל טבילה דבשעתה לא היה בן דעת ובשעה שנתרצה אינה בעולם, אימא לא וכו' קמ"ל".

10ומשמע לכאורה מזה דתפס דהגירות חלה רק כשיגדיל, וזוהי החידוש, דמועלת הטבילה אף שחלות הדבר הוא בשעה שהטבילה איננה בעולם, אבל באמת איננה ראיה מוכרחת, דאיכא למימר דזוהי גופא קמ"ל דחלה הגירות למפרע ולכן מועלת הטבילה.

11אולם נראה ראיה ברורה, דהרשב"א סובר דהגירות חלה למפרע, דבשטה מקובצת שם כתב: "עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל, ותמיה לי דהא רב הונא דאמר מטבילין אותו על דעת ב"ד, ודאי משמע לכל מילי כגר גמור חשבינן ליה, מעתה אינו עושה יין נסך במגעו ואוכלין משחיטתו ולשליחות גט ולכתיבתו, דהא רב הונא סתמא קאמר וכו' ותמה על עצמך, היאך אוכלין משחיטתו ואם נקיבה היא איך מתירין אותה לישראל ומתירין אשת איש לעלמא ע"י גט שכתבו, ומחר מוחה ונעשה כותי גמור למפרע, ונמצא אשת איש יוצאה בלא גט, וישראל אוכל נבילות למפרע, ובועל נכרית דרך חתנות? וכו' וי"ל דהכא שאני דכיון דהוא עצמו נוהג בגירותו כישראל חזקה כמנהגו נוהג ושוב לא ימחה".

12הרי הדברים ברורים כהצד הראשון שבספיקתנו.

13ומדבריו למדנו ג"כ דין מחודש אשר עד הנה נסתפקתי בזה, לפ"מ דאמרינן בגיטין (כג, א) דחרש שוטה וקטן כשרין לכתוב את הגט כשגדול עומד ע"ג ונכרי פסול משום דאדעתא דנפשיה קא עביד; איך יהיה הדין בנכרי קטן כשישראל עומד ע"ג, שלכאורה לפי הטעם שפירש רש"י (ד"ה לדעתיה דנפשיה עבד) "דהא גדול הוא ויש בו דעת, ואעפ"י שזה אומר לו כן, שמא גמר בלבו לשם אחר" היה צריך להיות בנידן זה כשר, או דלא יוכל להיות ציור כזה שבקטן יהיה יותר מועיל מבגדול.

14ומקושית הרשב"א שהזכיר גם כתיבת הגט, ע"כ דתפס דבנכרי קטן פסול, דהא הכא בקטן קא מיירי, שהרי קושיתו הוא דלמא ימחה, וע"כ דמיירי בגדול עומד ע"ג, ובכ"ז הקשה דלמא ימחה ונעשה נכרי למפרע.

15ורש"י שפירש על הא דאמרינן מטבילין אותו על דעת ב"ד "והרי הוא גר על ידיהן ומגעו ביין כשר", אולי סבירא ליה כהצד השני, וא"כ לענין שחיטה וכתיבת הגט אין נ"מ ורק לענין יין נסך נ"מ, דלכאורה בנכרי קטן לא היה צריך כלל להיות דינא דיי"נ, אחר שאין לו דעת לנסך, וע"כ משום לא פלוג הוא כיון דכשיגדיל יכול לנסך ונ"מ לנ"ד, דאעפ"י שלע"ע עדיין נכרי הוא, אך כיון דכשיגדיל יהיה ישראל, ממילא גם עתה "מגעו ביין כשר".

16ועי' בירושלמי קדושין פרק רביעי (הלכה א) "גיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד וכו' מכיון שהיא חוזרת וטובלת לשם קדושת ישראל", משמע ג"כ דהגירות חלה דוקא כשתגדיל ורק דבכ"מ גיורת נעשה כזונה ובהא לא.

17ולכאורה יש להעיר בזה מהא דאמרינן בגיטין (ט, א) "שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד וכו', שהרי יצא עליו שם בן חורין", ופירש"י (ד"ה התם) "משום דנשתחרר שעה אחת כל זמן שלא חזר, ושוב אינו יכול לחזור שקדשו השם". ביאור הדברים, דאף כשיחזור אמרינן אגלאי מלתא למפרע, אבל כיון דהחזרה היא דבר המבטל, דהא דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים תיכף, וכיון שקדשו השם לא שייך בזה שוב שום "דבר המבטל", א"כ אמאי יכולין למחות בזה, הא ג"כ "קידשו השם"? בשלמא אי נימא כהצד השני א"ש דהמחאה בזה היא לא דבר המבטל, אך אדרבא דכיון שמיחו חסר הסבה שתחול הגירות, ולא שייך לאמר בזה קדשו השם כמובן, אבל להצד הראשון קשה?

18אולם כבר ביארנו דטעמא דרש"י הוא משום דסובר דחזרה וקנין המה שני מושגים וזה לא שייך בנ"ד כמובן מאליו.