דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ד' גדרי זכיה ושליחות יז

1עוד ביאור בסוגיא הנ"ל. - חקירה בזכיה לשיטת רש"י דלא מצי למיהדר אם הוא מצד המזכה או הזוכה. - ונ"מ אם נוכל להשתמש בהאי כללא גם לגבי אנשים אחרים. - וזוהי המחלוקת בתופס לבע"ח ובמגביה מציאה. - ובזה מבוארת הסוגיא הנ"ל. - ובזה יובנו דברי הר"ן בב"מ, דבמתנה מועלת שליחות אך במציאה אינה מועלת.

2ועוד נ"ל בביאור הסוגיא הנ"ל דתופס לבע"ח בגיטין (יא, ב), ואגב תתישב קושית התוס' (ד"ה התופס) על שיטת רש"י, דהא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה הוא דוקא בזכיה, אבל בעשאו שליח לכ"ע קנה, והתוס' הקשו "הא אפילו לא עשאו שליח שלוחו הוא דזכיה מטעם שליחות?"

3נתבונן נא בשיטת רש"י (ט, ב ד"ה לא יתנו לאחר מיתה) "דזכיה הוא רק דלא מצי למיהדר, אך כל כמה דלא מטי גיטא לידיה לא הוה משוחרר", וכבר ביארנו (בפרק ז) דפשטות הדברים בהרי"ף משמע, דלאו דוקא לענין גט ושטר נאמר הגדר הזה, אך גם לענין קניני ממון, דהא לראיה ע"ז הביא הא דאמרינן בגיטין (יד, א) הולך מנה לפלוני שאני חייב לו, אמר רב, חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר". ויש לחקור בהא דלא מצי למיהדר אם הוא מצד המזכה, כלומר, דבעצם הדבר עדיין הקונה לא קנה כלל, ורק כשמטא לידיה יתהוה הקנין, אך כיון דדעת המזכה היה על קנין מעכשיו, הוא מצדו לא יוכל עוד לשנות כמו קנין אמתי; או דהוא מצד הזוכה מעין ציור של קנין לחצאין, דע"ז הוא קונה את הדבר תיכף לעכב את החזרה, שלא יחזור.

4ונ"מ אם נוכל להשתמש בהא "דלא מצי למיהדר" גם לגבי אנשים אחרים, דאי נימא כהצד הראשון, א"כ לגבי כולי עלמא, מלבד להמזכה יחשב כאילו לא היה קנין כלל, אבל אי נימא כהצד השני אחת הוא להמזכה ולכולי עלמא.

5ולאחר העיון בזה, נמצא כי ע"ז באמת תסוב ציר המחלוקת, אי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה או לא קנה. לפי שיטת רש"י, דהמחלוקת היא בזכיה, דהא באמת טרם שמטי הדבר לידו איננו קונה, אך נוכל לומר דלכה"פ ע"ז תהני תפיסתו שלא יוכל שום בע"ח לתפוס מהתופס; אולם זהו לא יתכן רק אם נימא כהצד השני, דהוא מצד הזוכה, א"כ ע"ז גופא יעמוד הקנין תיכף, שלא יוכל שום איש לקחת את הדבר בחזרה. אבל אם נימא כהצד הראשון א"כ כיון דקנין לא נתהוה כלל, אך המזכה לא יוכל לשנות מכפי מחשבתו, אבל הבע"ח האחרים הרי יכולים שוב לתפוס מהתופס, דלגבייהו אינה מועילה הזכיה כלום.

6והמבין יבין, דכל הדברים האלה שייכים גם בהמחלוקת אי מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו או לא, דגם שם אנו מספקינן רק ע"ז אם יועמד קנין לגבי כ"ע שלא יוכלו שוב לזכות בהדבר עד שיגיע לידיו של מי שהוגבה הדבר בשבילו, דלהצד הראשון איננו שייך זאת, אך להצד השני שפיר יתכן.

7ומה מזהירים איפוא דברי הגמ' "ש"מ מדרבנן התופס לבע"ח קנה, א"ל רב יצחק בר יוסף ואפילו במקום שחב לאחרים". לפי הס"ד דהאומר תנו לאו כאומר זכו דמי, ואין כאן רצון מיוחד שישתחרר תיכף אך אין כאן גם רצון להיפך, וכיון דאמרינן דלא יוכל לחזור ש"מ דמצד הזוכה הוא כהצד השני, ולא כהצד הראשון דהוא מצד המזכה, דהא בכאן לא היה גם מתחלה רצון מיוחד שישתחרר תיכף; וא"כ מוכח מזאת, דגם בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דיקנה, דע"ז יועמד הקנין תיכף, שלא יוכל שום בע"ח לזכות בהדבר.

8וע"ז מתרץ דלא כן, דבאמת הוא כהצד הראשון "דכל האומר תנו כאומר זכו דמי", ובשביל זה הוא דלא יחזור כהנ"ל, דלא יוכל לשנות מדבריו וממילא תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא שייך זאת, שם לא קנה.

9ובזה ממילא יש לנו ג"כ טעם לשבח להסית קושיית התוס' "הא אפילו לא עשאו שליח שלוחו הוא, דזכיה מטעם שליחות כמובן מאליו - וד"ל.

10אכן לכאורה קשה דהלשון "קנה" שאמרו בתופס לבע"ח ובמגביה מציאה לחבירו משמע דקנה תיכף ומיד, ולא כדעת רש"י דבעינן מטי לידיה? וי"ל עפ"י דברי השטה מקובצת בב"מ (ח, א) שכבר הבאנו באיזה מקומות על הא דאמרינן שם "התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתיה כולה, והאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתיה כולה", ומשמע שם מדברי הראשונים שהביא, דאם יצויר בהפקר שרק אחד או שנים יכולים לזכות ומכל העולם נפקע הזכות הזאת, דאז אותו שיכול לזכות הוא זוכה גם בלי קנין המועיל. א"כ לפ"ז לא מיבעיא בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דודאי ניחא, דכיון דבע"ח האחרים לא יוכלו לתפוס ולזכות ממילא הוא קונה, ולא בעינן מטי לידיה, דגם מקודם לא חסר לו רק מה דאותו הזכות שיש לו יש גם להבע"ח האחרים; אך גם במגביה מציאה לחבירו נמי ניחא, דהזכיה מועלת ששום אדם בעולם לא יכול עוד לזכות בהדבר, וממילא שייך הדבר לו גם בלי קנין כציור השטמ"ק הנ"ל.

11ובזה אני מבין שיטת הר"ן בב"מ (יב, א) דאמרינן שם: "אלא אמר רב אשי, חצר איתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות; גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו, גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו". וכתב ע"ז הר"ן הובא דבריו בקצור בנמוקי יוסף ובאריכות בשטה מקובצת: "ורבים הקשו עליו, א"כ אפילו במציאה דליכא דעת אחרת מקנה, תקנה שדהו שאינה משתמרת אפילו אינו עומד בה מתורת שליחות, דזכין לאדם שלא בפניו? ולי נראה דאינה קושיא כלל, דכיון דמחמת שליחות אתינן עלה לחצר אין שליחות מועלת במקום שדעת אחרת מקנה אותה וכו'. וטעמא דמלתא לפי שא"א לזכות לחבירו מתורת שליחות, אא"כ נעשה שלוחו של בעל הממון".

12שלכאורה אינו מובן כלל דבריו, דתפס להיפך דהא עצם דינא דירושלמי דבעינן שלוחו של בעל הממון, הלא מצינו זאת במתנה כדהבאנו בפרקים הקודמים, ובמציאה אדרבא יש מהראשונים דסוברים דאין כאן החסרון הנ"ל מפני שאין כאן בעל הממון כלל, והוא, הר"ן ז"ל תופס ממש להיפך, דבמתנה מועיל מטעם שליחות אע"ג דשם בודאי אין כאן שליחות של בעל הממון, ובמציאה אינו מועיל מפני דאין כאן שליחות של בעל הממון, אתמהה?

13אולם לפ"ז יתישבו הדברים בטטו"ד; אמת הוא, דגם במתנה לא שייך שליחות מפני דבעינן שליחות של בעל הממון, אבל דל שליחות מהכא הרי ישאר כאן גדר זכיה, דבזה לא בעינן בעל הממון, והראי' דבפירוש אמרינן "גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו", אלמא דמתורת זכיה אתינן כאן, אבל במציאה כיון דשליחות אין כאן, גם זכיה אין כאן, דהא זכיה אינו מועיל רק דלא מצי למיהדר; וכיון דקי"ל לפסק הלכה, דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, אלמא דתפסינן דהא דלא מצי למיהדר הוא מצד המזכה ולא מצד הזוכה, וממילא במציאה לא שייך למימר דתועיל הזכיה מצד חצר שלא יכול אחר לזכות, ואין כאן לא שליחות ולא זכיה.