דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ד' גדרי זכיה ושליחות יט

1הקושיא על התוס' רי"ד, דאין גוף השליח כגוף המשלח מב"ש בקדושין. - ברם דבזה גופא מחלוקת ב"שׁ וב"ה וב"ש לשיטתם. - באמת לא רק בגוף אין שליחות, אך גם בפעולה לבדה נמי אין שליחות, דזו לא שייכת רק במקום דבעינן גם מחשבה. - לב"ש גם בגוף שייך הגדר שליחות. - אלא שקשה, דא"כ ל"ל טעמא דאין שליח לדבר עבירה, תפ"ל דהוה פעולה לבד. - אכן גם בפעולה לבד נמי שייך הגדר שליחות, כשהשליח רק הוציא את הפעולה מכח אל הפועל. - כל הדוגמאות בקדושין הם דברים כאלה, שהחיוב בכח כבר הסב המשלח והשליח הוציא זאת אל הפועל. - בהרג את הנפש בעינן הטעם דדברי הרב כדי לחייב את השליח. - ובזה ניחא מה דבעינן את הכתוב אותו הרגת וכו'.

2קדושין (מג, א): "אמר רבא, את"ל, סבר שמאי שני כתובים הבאים כאחד מלמדים והוא ההוא לא דריש, מודה באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב, שהוא חייב ושולחיו פטור, שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב".

3וראיתי מקשים לפי דברי התוס' רי"ד בקדושין (מב, ב) וכפי הסברו של הקצוה"ח (סי' קפב ס"ק א) דלכן אינו שייך במצוות הגוף כמו תפילין וסוכה וכדומה גדר שליחות, משום דהמצוה איננה בהפעולה לבדה, כלומר, בהנחה או בפעולת הישיבה אך העיקר שיניח את התפילין על גופו, ושיושיב את גופו בסוכה, ונהי דע"ז שייך שליחות והוי כאילו המשלח הניח בעצמו, אך הוה כאילו הניח לא על גופו, אך על גופו של השליח, וכן בסוכה, דרק פעולת השליח הוה כפעולת המשלח, אך לא דגוף השליח נעשה כגופו של המשלח, והדברים ידועים, - א"כ למה ליה הטעם דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, תיפוק ליה מטעם הנ"ל דגם הכא האיסור הוא לא במעשה האכילה אך בזה שהחלב נכנס לתוך גופו?

4והנ"ל לתרץ, דהנה לקמן אמרינן שם: "אתמר, רב אמר, שליח נעשה עד, דבי ר' שילא אמרי, אין שליח נעשה עד וכו', רב אמר שליח נעשה עד אלומי קא מאלימנא למילתא, דבי ר' שילא אמרי אין שליח נעשה עד, כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוה ליה כגופיה וכו'. ר' נתן אומר ב"ש אומרים, שליח ועד אחד וב"ה אומרים שליח ושני עדים, ורב כב"ש? איפוך". וא"כ ב"ש סוברים, דאין שליח נעשה עד, וב"ה סוברים דשליח נעשה עד. וברור הדבר בעיני, דבזה גופא המה חולקים, אם הגדר דשלוחו של אדם כמותו הוא רק בפעולה או גם בגופו, וב"ש דסובר, דאין שליח נעשה עד ע"כ דסובר ד"שלוחו של אדם כמותו הוה לי' כגופיה" והוה בע"ד ממש. וממילא מובן מאליו, דלב"ש לשיטתו, שפיר מוכרחינן למימר דהטעם דאין שליחות בערוה וחלב הוא רק מטעם שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב, דהא הטעם של התוס' רי"ד הנ"ל לא יתכן לשיטתו כנ"ל.

5אולם באמת לפי ההלכה כב"ה, הנה לא רק שאין הגדר שליחות במקום דבעינן את גופו של המשלח. אך גם במקום דבעינן רק פעולה של המשלח לבד נמי לא שייך הגדר שליחות, כאשר כבר ביארו הראשונים את טעמו של דבר דאינה מועילה שליחות בחליצה כמבואר בכתובות (עד, א) משום דאינה מועילה שליחות רק בדברים המתהוים מפעולה ומחשבה ביחד, כמו גיטין קדושין קנינים, הפרשת תרומה וכדומה, דאם כי הפעולה עושה השליח ולא המשלח אבל הלא הוא עושה זאת עפ"י מחשבתו ורצונו של המשלח; אבל חליצה דאין דרושה בזה מחשבה, ורק כוונה בעלמא כבכל המצוות, שם לא שייך הגדר שליחות, והדברים עתיקים. א"כ הרי גם בפעולה לבד נמי לא שייך הגדר שליחות, ומובן, דלפ"ז הקושיה מתפילין סוכה וכדומה מסולקת מעיקרה.

6וב"ש דסובר דבאומר לשלוחו צא הרוג את הנפש דהמשלח חייב, ע"כ דפליג על האי כללא וסובר, דגם בפעולה לבד נמי שייך הגדר שליחות, אבל הוא הלא סובר דשלוחו של אדם כמותו הוה ליה כגופיה ממש כנ"ל.

7אבל עכ"פ לפ"ז אין הבדל בשליחות בין פעולה ובין גוף, אלא דיש הבדל בין פעולה לבד, ובין פעולה ומחשבה ביחד, דלב"ש שלוחו של אדם כמותו הוא כגופיה ממש, ולב"ה שהלכה כמותו גם בפעולה לבד לא נימא שלוחו של אדם כמותו, אלא במקום דהשליח פועל מכח מחשבתו של המשלח.

8אלא שנחוץ לנו לעמוד ע"ז, דא"כ ל"ל לב"ה בצא הרוג את הנפש טעמא דאין שליח לדבר עברה דהוא משום ד"דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" תפ"ל מטעם דהוה פעולה לבד?

9ומלבד זה הרי יש לדקדק, דהא מייתינן שם בקדושין דוגמאות של שליחות בעבירה בתור יוצא מן הכלל כמו: "השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, שילח ביד פיקח הפיקח חייב". דמקשינן ע"ז: "ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו?" או "שליח שלא עשה שליחותו שליח מעל עשה שליחותו בעה"ב מעל". או בשליחות יד בשומרים "שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו ולשלוחו מניין תלמוד לומר על כל דבר פשע"; או טביחה ומכירה דחייב אף על פי שנעשה זאת ע"י שליח "שנאמר וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר". (שם מב, ב; מג, א). ומזה ילפינן בכ"מ דאין שליח לדבר עברה משום דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. ולדברינו הנ"ל הרי החידוש בזה הוא לא רק מצד העברה אך גם מצד דהוה פעולה לבד, ואיך נוכל למילף מזה דאין שליחות לדבר עברה אף במקום דהחלות מתהוה מפעולה ומחשבה ביחד כמו גניבה וקדושין, כמבואר בב"מ (י, ב) דמקשינן על הא דתניא "בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין? ת"ל המצא תמצא מכל מקום. ואי ס"ד חצר משום שליחות איתרבאי א"כ מצינו שליח לדבר עבירה וקי"ל אין שליח לדבר עבירה?", וגם זה "איכא בינייהו כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה" דלחד מ"ד גם בזה אמרינן אין שליח לדבר עבירה, ולדברינו הנ"ל הרי אין כל הוכחה דגם בזה אמרינן אין שליח לדבר עבירה, אחרי דבשני כתובים הבאים כאחד כולם מדברים בענינים המתהוים מפעולה לבד?

10ועלינו לומר דבאמת פעולה ומחשבה לאו דוקא, אלא דבכ"מ שהחלות מתהוה מפעולה ומחשבה ביחד, הנה פעולת השליח נעשה מכחו של המשלח דהא המחשבה שלו הגורמת להפעולה, וממילא אף במקום דאינו דרוש רק פעולה לבד; אבל בכה"ג דהפעולה הוא מכחו של המשלח, זאת אומרת, דהשליח מוציא רק את הפעולה מכח אל הפועל שפיר שייך הגדר שליחות אחרי דגם זאת נעשה מכחו של המשלח.

11ודוק ותשכח שכל הדוגמאות שהבאנו דיש שליח לדבר עבירה, המה דברים כאלה שהחיוב בכח, כבר הסב המשלח בעצמו, אלא דהשליח רק מוציא את החיוב הזה מכח אל הפועל; למשל השולח את הבעירה ביד פיקח דבאמת בין למ"ד אשו משום חציו ובין למ"ד אשו משום ממונו (ב"ק כב, א) הרי החיוב בכח נעשה תיכף כששלח את הבעירה, דאז נעשה החץ ונתהוה הממון המזיק שלו, אלא דכל זמן שלא יצא מזה הפסד אין עליו חיוב בפועל ונמצא דהשליח רק הוציא את החיוב הנ"ל מכח אל הפועל.

12ואמנם שם בב"ק (כב, ב) אמרינן: "ת"ש השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דחרש הוא, אלא למ"ד אשו משום ממונו וכו'", הרי דלמ"ד אשו משום חציו לא נעשה החיוב אף בכח מצד המשלח? אולם באמת עי' בתוס' שם (ד"ה חציו דחרש) שכתבו: "תימה לר"י אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצויה לר' יוחנן נמי מחייב וכו'? ואומר ר"י דלמ"ד אשו משום חציו הוא לא מחייב אלא באש שיכול להזיק ברוח מצויה הרבה וקרוב לודאי היזק כעין חציו, והכא אין במעשה השולח קרוב לודאי היזק הלכך לא דמי לחציו, דחציו דחרש הן". וא"כ מאן דקארי לה בקדושין ע"ז דנימא שלוחו של אדם כמותו, שפיר קארי לה, דכיון דחזקה שליח עושה שליחותו בפיקח, א"כ הרי שוב קרוב לודאי. ואולי זהו גופא התירוץ דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין א"כ לא הוה קרוב לודאי כלל. - ומלבד זאת הרי אסקינן שם (כג, א) ד"מאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו", ובכל האופנים גם לר' יוחנן החיוב בכח נעשה ע"י המשלח בעצמו והשליח רק הוציא את החוב הנ"ל מכח אל הפועל, ושפיר שייך בזה הגדר שליחות.

13וגם הא דתניא "שליח שלא עשה שליחותו שליח מעל עשה שליחותו בעל הבית מעל" וכפירש"י שם: "שהיו אצלו מעות הקדש וטעה כסבור שהן של חולין ומסרן לשליח ליקח בהן וכו'", דמובן דעיקר החיוב של המעילה הוא על הטעות שטעה על ההקדש וכסבור שהוא של חולין, אלא שבפועל אינו מחויב עד שיוציאם לחולין, וגם זה השליח רק הוציא את החיוב הזה מכח אל הפועל.

14ומכ"ש בשליחות יד בשומרין וטביחה ומכירה בגנב, דמובן דאין החיוב מצד עצם פעולת השליחות יד או מצד עצם פעולת הטביחה כשהן לעצמן, אלא דמקור החיוב הוא מצד השמירה או מצד הגניבה, והשליחות יד או הטביחה משמשות רק כדי להוציא את החיובים האלה מכח אל הפועל.

15ופש לן רק לברורי, דלפ"ז ל"ל לב"ה בצא הרוג את הנפש טעמא דאין שליח לדבר עבירה תפ"ל דהוה פעולה לבד, ושם הרי אף החיוב בכח מתהוה רק מפעולה לבד ונמצא שלא בא כלל השליח מכחו של המשלח? וע"ז נשיב דאמנם המשלח פטור גם בלאו הטעם דאין שליח לדבר עברה כנ"ל, אלא דאנו זקוקים לטעמא זו רק כדי לחייב את השליח; דלולי זאת הוה אמינא דהוה השליח כעין מתעסק כיון דלא עשה זאת מרצונו הטוב אלא רק עפ"י פקודת המשלח, אבל כיון דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא היה צריך לשמוע לפקודת המשלח לכן הוה מזיד גמור.

16ונרויח בזה לתרץ גם דיוק קטן שאפשר לדייק בדברי ב"ש: "שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון, מ"ט דשמאי הזקן? קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין". ולכאורה כיון דקסבר דשני כתובים מלמדים ל"ל קרא דאותו הרגת בחרב בני עמון? ולפי' ניחא משום דהשני כתובים שהם לב"ש מעילה וטביחה, מדברים בדברים שהחיוב בכח כבר נעשה ע"י המשלח והשליח רק הוציא את החיוב הנ"ל מכח אל הפועל, אבל בצא הרוג את הנפש, הלא מלבד החסרון דאין שליח לדבר עברה יש חסרון מצד דהפעולה לא נעשה כלל מכחו של המשלח, ובכן השני כתובים מלמדים לנו רק דיש שליח לדבר עבירה והכתוב אותו הרגת בעינן בא להראות דאמנם לב"ש שלוחו של אדם כמותו הוה ליה כגופו ממש, ולכך שייך גדר שליחות אף בפעולה לבדה שאינה מתהוה כלל מכחו של המשלח.

17ובכל האופנים מסולקת הקושיה שהתחלנו בה, ושפיר בעינן לב"ש הטעם דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן כנ"ל.