דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ד' גדרי זכיה ושליחות ד

1ראית הקצוה"ח דרש"י סובר דהשליח נעשה במקומו של המשלח כהרמב"ם. - ראיות להיפך. - ובאמת הטעם דפקעה ליה רשותא מביא רש"י רק על שיחרור ולא על גט אשה. - כיון דבשחרור גם טלי גיטך מע"ג קרקע נמי מהני הרי לא בעינן בזה "ונתן". - אכן באמת אפשר לדחות זאת. - ברם שרש"י בא בדבריו לתרץ את הקושיה איך יתכן זאת למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו.

2והנה בקצוה"ח (ס' קפח, ס"ק ב) הוכיח מהא דכתב רש"י (גיטין יג, א ד"ה לא יתנו לאחר מיתה) בטעמא ד"האומר תנו גט זה לאשתי שטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה" דהוא משום ד"מית ליה משחרר ופקע ליה רשותא" והוכיח מזה דסובר כדעת הרמב"ם פ"ב מהל' גירושין (הל' טו), דאם היה בריא בשעת מנוי השליחות ואח"כ אחזו חולי שטות, דאם נתנו השליח ה"ל גט מן התורה, ואינו פסול אלא מדרבנן, שלא יאמרו שוטה בר גירושין; משום דמדאורייתא נעשה השליח במקומו של המשלח, ולכן היה קשה לרש"י ז"ל, מדוע לא יתנו לאחר מיתה, דהא השליח חי, שע"כ פירש, דאין החסרון בהמגרש או בהמשחרר, אך החסרון הוא דאין על מה לחול הגירושין או השיחרור, דכבר פקעה ליה רשותיה, ולא דמי לאחזו חולי שטות, דהאישות במקומה עומדת, והחסרון הוא רק בהמגרש דלאו בר דעת הוא.

3והנלענ"ד, דזה אינו, ואדרבא ברור לי דרש"י סובר כדעת הטור בר פלוגתיה דהרמב"ם בזה, והראי' דלקמן (סו, א) פירש רש"י להדיא על הא דאמרינן שם "אלא גט לאחר מיתה מי איכא", בזה הלשון "לאחר שמת מי מגרשה", הרי תפס להדיא, דהחסרון הוא בשביל שאין כאן מגרש, וביחוד אנו מוצאים דעת רש"י בפרק כל הגט (כח, א) דפירש במתני' "המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים" בזה"ל: "ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו", ודבריו ברור מללו, דהשליח פועל הכל בכחו של המשלח, וכשמת המשלח ממילא בטלה שליחותו.

4והתבונן דהטעם ד"פקעה ליה רשותיה" פירש רק על הא ד"שטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה" ולא על הא ד"האומר תנו גט זה לאשתי", דג"כ "לא יתנו לאחר מיתה" (עיין בדף יג, א ובדף ט, ב) והלא דבר הוא?

5ועלה בדעתי לומר בזה דבר חדש, דאולי רש"י סובר כדעת האומרים דבשחרור גם טלי גיטך מע"ג קרקע נמי מהני; והנה בכ"מ גבי גט אשה, אנו מוצאים גם שליחות להולכה וגם שליחות לקבלה, השליחות להולכה הוא לקיים את ה"ונתן", והשליחות לקבלה לקיים את ה"בידה", וזהו דוקא בגט אשה, דבעינן ונתן דהא טלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני; אבל בשחרור כיון דגם ע"ג קרקע נמי מהני ולא בעינן כלל ונתן, רק גילוי דעת על הנתינה בעלמא, א"כ אין צורך כלל גבי שיחרור בשליחות להולכה. וזהו שהיה קשה לו לרש"י, מדוע בשחרור לא יתנו לאחר מיתה, דבודאי במקום דמהני טלי גיטך מע"ג קרקע, גם כשלא יהיה הקבלה תיכף בשעת האמירה, אך אח"כ ג"כ מהני, וס"ס גם כשמת הרי הגילוי דעת היה? ולכן פירש, דלא החסרון הוא מצד הנתינה, אך מצד הקבלה דאין לה על מה לחול, אחרי דכבר פקעה ליה רשותיה.

6אולם ע"ז יש עוד מקום לחלוק ולומר, דנהי דטלי גיטך מע"ג קרקע מהני בשטר שיחרור ותפסינן דגם זאת מיקרי "ונתן", אבל ס"ס נותן הרי בעינן, וכיון שמת הרי חסר הנותן במציאות? בשלמא לדעת הרמב"ם דלהשליח יש כח עצמיי מיקרי הוא הנותן, אבל להטור הרי לא יתכן זאת?

7ובפרט לפי מה שהסביר לנו האבני מלואים (ס' קלט ס"ק יב) בטעמא דהאי מלתא דמהני בשיחרור טלי גיטך מע"ג קרקע עפ"י דברי המרדכי (סי' תלג) על הא דאמרינן בר"פ הזורק (עז, ב) "תיזול איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה", שהקשו הא ה"ל טלי גיטך מעג"ק? ותרצו, "דכיון דגיטה וחצרה באין כאחד ה"ל כאילו זרקו לתוך חצרה". וכונתו דטעמא דלא מהני טלי גיטך מעג"ק הוא משום דקבלתה לא מכח נתינת הבעל היא באה, אבל הכא הרי קבלתה באה ע"י חצירה, ולא נעשה חצירה אלא ע"י הבעל במה שנתן לה החצר א"כ ה"ל מסייע בקבלתה; וה"נ בשיחרור דמקודם לא היה לו כלל יד ורק משום גיטו וידו באין כאחד הוא משתחרר, א"כ הוי תמיד מסייע בקבלה. ולפ"ז כל עיקר דינא דשחרור מהני טלי גיטך מעג"ק הוא משום דגם זאת מיקרי נתינה וזה לא יתכן כשמת, והדרא קושיא לדוכתיה?

8אמנם נ"ל בזה לחדש דרש"י בדבריו הקצרים בא לתרץ קושיא חמורה, והיא קושית הקצוה"ח בסימן הנ"ל למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו כמבואר בפ"ק דמציעא (יג, א) א"כ גבי עבד דזכות הוא לו נימא עדיו בחתומיו זכין לן למפרע? וביותר יקשה בשטר מתנה למה לא יתנו לאחר מיתה? בשלמא בגירושין ניחא, דחוב הוא לאשה שתצא מרשות בעלה, אבל בשיחרור ובמתנה יקשה? ונשאר הגאון הנ"ל בצ"ע. וע"ז בא רש"י לתרץ "דמטי לידיה הא מית ליה משחרר ופקעה ליה רשותיה", ובמתנה "דהא לא אקניה ליה ארעא עד דלימטיה שטרא לידיה, וההיא שעתא פקע ליה רשותיה", היינו עפ"י שיטת הרי"ף ז"ל בב"מ שהבאנו בפרק הקודם, דבשטר מתנה או מכר, אם מכר המוכר או הנותן את הקרקע לאחר בין חתימת השטר למסירתה, דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו משעת החתימה; וז"ש נהי דמצד המשחרר או הנותן אין כאן חסרון, דהא כשיבוא לידו הרי איגלאי מלתא למפרע, דנעשה משוחרר משעת הנתינה ואז הרי היה משוחרר, אך החסרון הוא "דפקעה ליה רשותא", ורק אז שייך לומר עדיו בחתומיו זכין לו למפרע היכא דלא נעשה הפסק באמצע, והוא עודנו בעלים על הדבר, משא"כ הכא כנ"ל.