דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ד' גדרי זכיה ושליחות ה

1קושיות הראשונים על שיטת הרי"ף בהא דעדיו בחתומיו זכין לו. - חקירה אם המטי לידיה הוא סבה להזכיה למפרע או להיפך. - ונ"מ אם הא בהא תליא, דהיינו כשמכר באמצע לאחר. - מטי לידיה נקרא רק כשהגיע לידו שטר מכירה ולא נייר בעלמא. - וממילא מסולקות כל הקושיות דזה לא שייך רק בשטר מכירה ולא בשטר שיעבוד ושיחרור. - או אפשר לומר דהמחלוקת הוא אם המטי לידיה נאמר על הכמות או על האיכות. - ויתחדש מזה דאם מת באמצע ונעשה גם הנייר של יורשים גם התוס' מודים. - ובזה יובנו ביותר דברי רש"י בשיחרור ד"פקעה ליה רשותא".

2ובעיקר שיטת הרי"ף (המובאת לעיל פ"ג) - בהא דעדיו בחתומיו זכין לו - הואיל ואתי לידינו נימא בה מלתא.

3הנה הקשו הראשונים (רמב"ן ורשב"א ב"מ יג, א) עליה, א) איך יתכן זאת, הלא כל עיקר דינא, דעדיו בחתומיו זכין לו, אמר אביי על הקושיא (ב"מ יב, ב) "ניחוש, שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין", אלמא להדיא, דאף כשמכר באמצע לאחר, בכ"ז כשמטי לידיה אח"כ זכה למפרע משעת החתימה?

4ב) מב"מ (יט, א), דאמרינן שם: "מצא שטר שיחרור בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד וכו', ואמאי ניחוש שמא כתב ליתן לו בניסן ולא נתן לו עד תשרי, ואזל עבדא וקנה נכסין מניסן ועד תשרי, ואזל הרב וזבנינהו ומפיק ליה לשחרור דכתב בניסן וקא טריף לקוחות שלא כדין. הניחא למ"ד, זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות וכאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו שפיר", אלמא להדיא, דאף כשמכר לאחר באמצע, בכ"ז כשמטי לידיה אח"כ אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו?

5והנ"ל בזה, דהנה יש לחקור בעצם הגדר דכשמטי לידיה אח"כ אמרינן לאביי עדיו בחתומיו זכין לו למפרע, אם ה"מטי לידיה" הוא סבה להזכיה למפרע או בהיפוך דה"לא מטי לידיה" הוא סבה לבטל את הזכיה למפרע; כלומר, אם נחוץ בזה סבה לחיוב, והשלילה תתהוה ממילא, או להיפוך דהשלילה דרושה לסבה, והחיוב יתהוה ממילא כשאין סבה לבטלו.

6ונ"מ רבתי בזה, אם יצויר באופן שיהיה הא בהא תליא, כלומר, דרק אז יהיה נחשב מטי לידיה, אם נימא דעדיו בחתומיו זכין לו למפרע, אבל לולי זאת לא יחשב כלל למטי לידיה, דהרי זהו מהמושכלות הראשונות דהסבה צריכה להיות קודם המסובב. וא"כ אם נימא כהצד הראשון, באופן זה לא יתכן שיהיה זכיה למפרע, דהא הסבה לא תוכל להתהוות מהמסובב; אבל אם נימא כהצד השני, הרי אדרבא בנ"ד אין סבה במה לבטל את הזכיה, דהא רק אז לא יהיה נחשב ל"מטי לידיה" אם נימא דנתבטל הזכיה למפרע, והסבה הרי לא תוכל להתהוות מהמסובב כנ"ל.

7והנה ציור כזה יש לנו כשמכר באמצע לאחר ע"י קנין אמתי שחל תיכף; דהנה בכ"מ כשלא היה באמצע הפסק רשויות, הלא גם אם לא נימא עדיו בתחומיו זכין לו למפרע, אבל בכ"ז הלא נחשב בעת נתינת השטר ל"מטי לידיה", דהא ס"ס שטר מכירה הוא, אם גם לא חל למפרע וחל עכשיו; אבל כשמכר בנתיים לאחר הלא אם לא נימא אגלאי מלתא למפרע, גם כשיבוא לידו השטר לא יחשב זאת ל"מטי לידיה" דכיון שהדבר נמכר כבר לאחר א"כ אין זאת כלל שטר מכירה, אך חספא בעלמא, והרי בעינן שהשטר יהיה מטי לידיה.

8על ציר החקירה הזו תסוב מחלוקת הרי"ף והתוס', דהרי"ף סובר כהצד הראשון, וממילא לא אמרינן בזה עדיו בחתומיו זכין לו, דהרי אין הסבה הגורמת בזה, והתוס' סברי כהצד השני, וא"כ רק אז תתבטל הזכיה, אם באופן שגם כשנימא אגלאי מלתא למפרע, לא יחשב זאת למטי לידיה; אבל בנ"ד כיון דנימא אגלאי מלתא למפרע, ונעשה הדבר שלו מקודם, א"כ המכירה השניה לא חלה כלל, ונשאר השטר, שטר מכירה, והוי מטי לידיה, וא"כ הלא אין סבה במה לבטל את הזכיה למפרע.

9וממילא מובן דמהקושיות על הרי"ף לא ישאר זכר ושריד, דרק בשטר מכירה אמר זאת, אבל בשטר שיעבוד, אע"פ שמכר את הנכסים באמצע לאחר, ואם גם לא נימא אגלאי מלתא למפרע, בכ"ז הרי הוה מטי לידיה, דשטר שיעבוד מיקרי, אע"פ שאין להלוה כלל נכסים, דהשיעבוד גם אז במקומו עומד.

10וכן בשטר שיחרור, נהי דהרב מכר את הנכסים באמצע לאחר, בכ"ז השטר ישאר שטר שיחרור, דהנכסים הם רק דבר המסתעף, אבל גם בל"ז הוה שטר שיחרור, וכיון דהוה מטי לידיה בכל האופנים, שוב אמרינן אגלאי מלתא למפרע לענין כל התוצאות היוצא מזה.

11והתבונן, דהתירוץ למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו הוא רק על הנכסים שקנה העבד בנתיים, ולא על העבד גופא שימכור הרב את העבד בנתיים, דע"ז בודאי לא שייך למימר דכשמטי לידיה השטר שיחרור יהיה משוחרר למפרע, דלא נחשב כלל זאת למטי לידיה כנ"ל.

12ומה שהגמ' לא מקשה באמת על העבד גופא? עיין בשטה מקובצת בשם הרשב"א תירוץ על זה.

13או נוכל לאמר, דמחלוקת הרי"ף והתוס', אף דכו"ע מודים דהמטי לידיה הוא הסבה להא דעדיו בחתומיו זכין לו, שזהו יותר מסתבר, דהחיוב דרוש סבה ולא השלילה; אך ציר מחלוקתם הוא, אם המטי לידיה נאמר על כמות הדבר, או על איכות הדבר, כלומר, אם סגי מה שהנייר בא לידו, או דבעינן ששטר מכירה יבוא לידו, דהרי"ף סובר כהצד השני, והתוס' וסייעתם כהצד הראשון.

14ויתחדש לנו מזה דבר חדש, דאף לדעת התוס', אם מת בנתיים ועמד ע"ז רשות היורשים, אף שיצויר, שהשטר יהיה מטי לידיה כגון ע"י שליח שמינה מחיים לשיטת הרמב"ם בשליחות, בכ"ז שם כו"ע מודים, דלא נאמר אגלאי מלתא למפרע; דחלוק הוא ירושה ממכירה בזה, דמכירה הלא הוא מוכר רק את השדה, אבל הנייר הרי נשאר ברשותו, וכשמוסר אח"כ את הנייר להלוקח הראשון שפיר מיקרי מטי לידיה בכמות, אף אם לא נימא אגלאי מלתא למפרע ולא קנה את הקרקע, אך הלא את עצם הנייר שפיר הוא קונה בכל האופנים, א"כ זוהי שוב סבה לאמר אגלאי מלתא למפרע לקנות גם את עצם הקרקע.

15משא"כ בירושה, דפקעה ליה רשותא לא רק מהשדה, אך מכל מה שיש לו, ובכלל זה גם הנייר, ואם לא נימא אגלאי מלתא למפרע, לא יהיה זה "מטי לידיה" לא רק באיכות, אך גם בכמות, דלא יקנה כלל הנייר, דלא הוה שוב של המוכר לו אך של אנשים אחרים, דאין להם שייכות כלל להמכירה, ובזה כו"ע מודים דהמטי לידיה הוא סבה וצריך להיות הסבה קודם המסובב כנ"ל.

16ומה יצהירו לנו עתה דברי רש"י, על הא דלא יתנו לאחר מיתה "דנפקע ליה רשותא מיניה וחייל עליה רשות יורשים", אף דלפי המבואר ברא"ש בב"מ (סי' מט) פליג בזה רש"י על הרי"ף, אך כיון דחייל רשות יורשים, הלא על כל הוא חל, גם על העבד וגם על הנייר, ולא הוה כלל מטי לידיה, ולא תקשה לא קושית הקצוה"ח למדס"ל עדיו בחתומיו זכין לו, ולא קושיתנו אנו לפי שחדשנו; דאף לשיטתו לפני שחזר שסבר, דזכיה לא הוה עד דמטי לידיה, בכ"ז אח"כ נימא אגלאי מלתא למפרע? דהתירוץ ע"ז מובן מאליו.