דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ד' גדרי זכיה ושליחות ו
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Darkhei HaKinyanim, Shmatta 4 6
Open in the reader →1הרי"ף היה מוכרח לחדש, דבשובר לא בעינן כלל מטי לידיה. - קושיות הראשונים ע"ז. - באמת לפי שיטת הרי"ף גם טרם דמטי לידיה לא יוכל לחזור. - ההבדל בין אמר תן למצא. - וממילא לא בעינן כלל בשובר מטי לידיה משום דכיון דלא יוכל לחזור ממילא פקע ליה שיעבודא. - וממילא לא קשה מעבד דשם גופו קנוי. - אבל על הנייר בעינן שפיר מטי לידיה.
2והנה הרי"ף ז"ל לפי שיטתו הנ"ל היה מוכרח לחדש עוד, דבשובר לא בעינן מטי לידיה למאן דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו, דאלת"ה מאי מתרץ הגמ' בב"מ (כ, א) על הקושיא למה במצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל "וליחוש, דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי, ואזלה זבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי, ומפיק ליה לשובר דכתיב בניסן, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין? שובר בזמנו טריף, אביי לטעמיה, דאמר עדיו בחתומיו זכין לו", - הא כיון דחיישינן דמכרה לאחר את כתובתה, מאי מועיל מאי דמטי לידיה השובר אח"כ, הא לא מיקרי כלל שובר כיון דהכתובה איננה שייכת לה עוד כנ"ל? - אלא משום דבשובר לא בעינן כלל מטי לידיה, והרבו לתמוה ע"ז.
3א) הא שם בברייתא תני בהדיא "אין האשה מודה לא יחזיר"?
4ב) הא במשנה (יח, א) הרי בפירוש ולא מכללא אתמר "דייתיקי מתנה ושוברין הר"ז לא יחזיר, שמא כתובין היו ונמלך עליהם שלא לתנן"?
5ג) מהא דאמרינן שם (יט, א) גבי מצא שטר שיחרור "וניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וכו' וטריף לקוחות שלא כדין? הניחא למ"ד זכות הוא לעבד וכו' וכאביי דאמר עדיו בחתומין זכין לו שפיר", וא"כ גם כשאין הרב מודה נמי יחזיר, כיון דבדבר שהוא תחת ידו לא בעינן מטי לידיה כלל, והעבד הרי הוא מוחזק בעצמו ולכה"פ לא גרע משובר?
6והנה לפי מה שביארנו בהפרקים הקודמים אפשר לישב כל הקושיות הנ"ל, ובאמת כל שיטת הרי"ף בזכיה בחדא מחתא מחתינהו.
7דאחרי שביארנו, דשיטת הרי"ף דבזכיה בעינן מטי לידיה דוקא, המקור לזה הוא מהא דאמרינן כן גבי עדיו בחתומיו זכין לו, וממילא חדשנו בזה, דבכ"מ בזכיה כשמטי לידיה אח"כ אמרינן אגלאי מלתא למפרע, א"כ יוצא לנו מזה עוד דבר חדש דבכ"מ אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, אף דתנאי ראשי לזה הוא דבעינן מטי לידיה, אבל גם לפני זאת מועלת הזכיה לענין זה, שלא יוכל לחזור כבכ"מ בזכיה.
8ובכ"ז אמרינן בכל אלו כשאינו מודה לא יחזיר אע"פ דשם אמרינן "אם רצה לחזור לא יחזור" הוא משום דאמר "תן" מקודם, ושויה לו שליח לתת, וכיון דהזכיה פעלה לענין זה דלא מצי למיהדר, ממילא השליח במקומו עומד, ומה שיתן הוא יקרא זאת מטי לידיה; משא"כ בנ"ד ד"במצא" איירי, הרי הוא או הב"ד לא נעשו שלוחים להשיב, ומלבד מה שאין חיוב כלל עליהם לסבב שיהיה "מטי לידיה", הלא גם נתינתם לא תועיל, דבעינן מטי לידיה מן המזכה או מן שלוחו.
9ועתה אם כנים אנחנו בזה הלא מוכרח הוא גם זה דבשובר לא בעינן מטי לידיה לענין מחילת החוב; דהא כיון דדינא הוא דלא יוכל לחזור, א"כ מצד המזכה הרי נגמר הדבר, ורק מצד הזוכה לא נגמר עוד הקנין, דבעינן שיהיה מטי לידיה, א"כ זהו רק בכ"מ גבי קנינין או שיעבוד דשם הדבר מתהוה משני צדדים, א) מצד המזכה, ב) מצד הזוכה, אבל בשובר דהוא ענין מחילת חיוב, בזה לא בעינן רק התהוות הדבר מצד המזכה לבד, דכיון דפקעה ליה שיעבודא, ממילא ישאר הדבר אצלו כמו שהיה.
10וא"כ כיון דזהו דינא בכ"מ לענין עדיו חתומיו זכין לו, דלא מצי למיהדר גם קודם דמטי לידיה הרי בשובר די לן זאת לבד דממילא לא נבעיא כלל שיהיה מטי לידיה, והבן.
11וממילא מובן דלפי ההסבר הזה תסולק מאליה הקושיה הג', דבעבד לא די בזה שמסלק האדון לבד, דגם בעבד העברי אמרינן "זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי" (קדושין טז, א).
12אכן לפ"ז אם כי בשובר לא בעינן מטי לידיה, זהו רק לענין הדין מהשובר, ר"ל המחילת מלוה שבו, אבל לענין עצם הנייר בודאי בעינן מטי לידיה דלזה בעינן התהוות דין גם מצד הזוכה, דנכנס תחת סוג הקנינים.
13והמבין יבין דבזה סלקנו גם שתי הקושיות הראשונות החזקות מאד לכאורה, דאמת אם איננו מודה לא יחזיר, דהא עצם הנייר איננו זוכה עד דמטי לידיה, ועל הב"ד או המוצא לא יעמוד דין שיתהוה דיהיה מטי לידיה; משא"כ כשמודה, הלא על עצם הנייר אין לנו כלל מה לספק, וכל ספקתנו הוא על הדין שבשובר, דחיישינן "שמא כתבה ליתן בניסן ולא לוה עד תשרי, ואזלה וזבנתה לכתובתה בטובת הנאה, ומפיק ליה לשובר ואתי למטרף לקוחות שלא כדין", ע"ז מתרצינן שפיר, עדיו בחתומיו זכין לו, דלזה לא בעינן כלל מטי לידיה כנ"ל.