דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ד' גדרי זכיה ושליחות ז

1שיטת הרי"ף דאף בשטרי אקניתא בעינן שיהא מטי לידיה. - קושיות הרמב"ן והרשב"א ע"ז. - הראשונים הנ"ל לשיטתייהו אזלי בהגדר זכיה. - ומה שהקשו מהא דשמואל אפשר לומר דשמואל לשיטתו. - הרי"ף כתב "ואשכחן זכיה כי האי גונא". - השגת הר"ן ע"ז. - באמת לא ראיה מביא הרי"ף אך ציור ודוגמא. - חקירה בחזרה וקנין אם הם שני מושגים או מושג אחד. - ונ"מ אם יצויר זה בלי זה. - ובזה חולקים רש"י ותוס' גבי שכיב מרע. - ספיקת ה"אור שמח" מיתלי תלי במחלוקת ר;ש"י ותוס' הנ"ל. - ולכן רש"י לשיטתו סובר דזכיה הוא רק דלא מצי למיהדר ותוס' לשיטתייהו. - ובאמת בחקירה הנ"ל הוא מחלוקת רב ושמואל. - וזה שאמר הרי"ף ואשכחן זכיה כה"ג לומר שהלכה כרב ולא כשמואל. - וממילא שמואל לשיטתו ולא קשה כלל.

2כתב הנמוקי יוסף בב"מ (ו, א ד"ה מתני): "וכתב ר"ח ז"ל, דאע"ג דאמרינן דבשטרי אקניתא אע"פ שלא לוה קנה, ה"מ היכא דמטא שטרא לידיה אבל היכא דלא מטא שטרא לידיה דמלוה לא, וכן דעת הרי"ף בתשובה והביא ראיה מדתנן בפרק יש נוחלין (קלה, ב), נמצאת דייתיקי חגורה לו על יריכו לא עשה ולא כלום, ומי לא עסקינן אפילו כתוב בה קנין, וכן דעת הרמב"ם ז"ל דההיא אפילו בקנין הוא, שכך כתב בפ"ט מהל' זכיה ומתנה (הל' כד), אבל רש"י וה"ר יוסף הלוי והרמב"ן והרשב"א ז"ל והרבה מן האחרונים ז"ל כתבו דאע"ג דלא מטי לידיה דמלוה קנה".

3ובשטה מקובצת בשם הרשב"א (ב"מ יג, א) כתב ע"ז: "ואין זה נכון דודאי לכ"ע בשטרי אקנייתא לא בעינן מטא שטרא לידיה, משום דמעכשיו הקנה לו נכסיו בקנין. ותדע לך, מדאקשינן לקמן לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מהא דתנן מצא גיטי נשים וכו'. הר"ז לא יחזיר שאני אומר וכו', אלמא למאי דהוה ס"ד דאביי עביד שטרא דלאו אקניתא כשטרי אקניתא אקשינן, אפילו נמלך נמי עליהן ולא נתנן זכה, אלמא בשטרי אקניתא לא בעינן דמטא שטרא לידיה. ודוחק הוא לאמר, דמעיקרא הוה ס"ד הכי, וכי אהדר ליה ה"מ היכא דמטא שטרא לידיה, לאו בשטרי דלאו אקניתא בלחוד קאמר, אלא בין בשטרי דלאו אקניתא קאמר, דמאן דמקשינן ליה לאביי וסבר דדוקא בשטרי אקניתא הוא דאמרינן דשיעבד נפשיה, סתמא דמלתא דינא דשטרי אקניתא הוה ידע שפיר. ועוד דשמואל הויא תיובתייהו, דאמר שמואל, המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ויחזירנו קאמר אפילו טעין לוה כתבתי ללוות ולא לויתי ואמאי יחזיר דלמא נמלך עליו ולא לוה בו?"

4והרמב"ן עוד הוסיף ע"ז, דאי אפשר לפרש הא דשמואל בשחייב אומר תנו שהוא כמי שלוה, "וה"ק אי משום דכתב ללוות ולא לוה ומשום קנוניא אמר תנו הא שיעבד נפשיה, וכיון שעכשיו הוא כמי שלוה שהרי אומר תנו כדין טריף וכו', א"ה היכא אמרינן בגמ' דשמואל מצי סבר לה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, הא כיון דאמר שטרי הקנאה ודאי לא סבר לה כותיה, דלאביי אפילו בשטרי דלאו הקנאה בשחייב מודה ואומר תנו אין חוששין?" ומזה אמנם הכריח רש"י דלא בעינן לשמואל מטי לידיה, ע' שם (יג, א ד"ה הניחא).

5והנ"ל בזה, דכל הראשונים הנ"ל לשיטתייהו אזלי בהגדר זכיה בכ"מ; דאלה הסוברים, דלא בעינן בזכיה מטי לידיה, ע"כ זהו רק חידוש לענין עדיו בחתומיו זכין לו, דשם בעינן מטי לידיה, משום דלא היה שם זכיה בפירוש, דלא אמר להעדים שיזכו עבורו אף שלא ילוה אח"כ אך כשמטי לידיה אח"כ ע"י הלוה, אז אמרינן אגלאי מלתא למפרע דבדעתו היה לזכות לו תיכף, א"כ ה"מטי לידיה" הוא רק בתור ראיה על הזכיה; וממילא כשאיכא זכיה בפירוש, כגון בשטר אקניתא כמו שפירש רש"י "שקנו - כלומר העדים - ממנו, שאפי' לא ילוה המעות שיעבד עצמו לשלמם", (טז, ב ד"ה שטר הקנאה) שם לא בעינן מטי לידיה כלל. אבל להראשונים הסוברים דעצם גדר הזכיה הוא דוקא כשמטי לידיה, ומפני טעם זה אמרינן ג"כ לאביי דבעינן מטי לידיה, א"כ אחת הוא לנו באקניתא או בלי אקניתא למדס"ל עדיו בחתומיו זכין לו, דהא גם באקניתא נהי דהיה קנין והתנה בפירוש, אך הקנין הלא לא עשה המלוה עצמו, וגם לא עשה שלוחין להעדים, דהא בשטר אקניתא בודאי לכ"ע כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו כדאמרינן שם (יג, א) "אמר רב אסי בשטרי הקנאה", וא"כ לא נוכל לומר בזה רק גדר זכיה, ובזכיה הרי בעינן תמיד שיהיה מטי לידיה.

6ופוק חזו, דהרי"ף והרמב"ם דסוברים דבזכיה בעינן מטי לידיה, סוברים ג"כ, דבשטר אקניתא בעינן מטי לידיה, ורש"י אחר שחזר בו והרמב"ן והרשב"א, דסוברים דזכיה חלה תיכף, סוברים ג"כ, דבאקניתא לא בעינן מטי לידיה.

7וא"ת הא עדין קושיתם במקומה עומדת, דהא מוכח דלשמואל לא בעינן מטי לידיה כלל ושיטתם היא איפה נגד הגמ'? דשמואל לשיטתו, כאשר נבואר להלן?

8דהנה הרי"ף ז"ל בגיטין (ה, א) אחרי שהביא את חידושו "ושמעת מינה, דלחזרה הוא דזכין ליה לעבד, אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה" כתב עוד: "ואשכחן זכיה כי האי גונא כדאמרינן לקמן, הולך מנה לפלוני שאני חייב לו, אמר רב, חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר".

9וכתב ע"ז הר"ן ז"ל (ד"ה וה"מ): "ומה שכתב הרי"ף ז"ל, דאשכחן זכיה כי האי גונא, כדאמרינן לקמן הולך מנה לפלוני שאני חייב לו, אמר רב, חייב באחריותו, ואם בא לחזור אינו חוזר, אין ענין זה דומה לנדון זה כלל, דהתם ודאי דינא הוא דלא מפטר לוה מיניה דמלוה עד שיגיע ממון לידו, דאי אמרי' מפטר חוב הוא לו, אבל הכא כיון דזכות הוא לעבד, כשנתנו לשליח ואמר לו תן הרי הוא כאילו קבלו העבד".

10והנה באמת צדק הר"ן במשפטו עם הרי"ף דהוא מרכיב מין בשאינו מינו.

11ואעפ"י שהר"ן ז"ל (גיטין יט, ב ד"ה ומסתברא) כתב בעצמו על הא דאמרינן בפ' השולח "אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע אם אין לו מזכהו לתוך שדהו כל שהוא" בזה"ל: "ומכאן נ"ל, דמאי דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו, כל שהדבר בעצמו זכות, אע"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על הזכות זכה וקנה, דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מתחייב הוא בכך, שאין שביעית משמטת חובו"? דלא דמי, דהתם החוב מסתעף בדרך צדדיי ממקום אחר, אבל עצם הדבר שמזכהו הרי היה הוה ויהיה זכות; משא"כ בנ"ד דאי יפטר הרי עצם הדבר הוי חוב, ולא יהיה ראיה מזה רק על הא דאין מבין לאדם שלא בפניו, אבל מה ראיה הוא מזה להפריד בדבר שהוא כולו זכות, דניבעיא מטי לידיה.

12אולם לדעתי נראה ברור דגם הרי"ף לא רצה להביא מזה ראיה מוכרחת ולחבר את הנפרדים, דא"כ לא היה לו לאמר בלשון "ואשכחן זכיה כי האי גונא"; ועוד דאם נימא דלדידיה באמת הא בהא תליא, א"כ לשמואל דאמר "מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר" ה"נ נימא בכ"מ בזכיה "מתוך שלא קנה עד דמטי לידיה, אם בא לחזור חוזר" ועצם גדר זכיה לפ"ז איך משכחת לה לדידיה?

13אך הלשון מוכח מתוכו, דהרי"ף לא הביא זאת רק בתור ציור ודוגמא "ואשכחן זכיה כי האי גונא", כלומר, מעין זה.

14דהנה עצם המחלוקת בגדר זכיה לפי פשטות דברי הרי"ף, דהוא גם בכ"מ בממון נ"ל דתסוב על ציר החקירה הזאת.

15דהנה יש לחקור בחזרה וקנין דמן הסתם הא בהא תליא, רצוני, דהיכא דהוה קנין מועיל אז יועתק הדבר לרשות הקונה והמקנה לא יוכל לחזור, והיכא דהמקנה יכול לחזור מפני שלא היה קנין מועיל, ממילא לא יועתק הדבר כלל לרשות הקונה, אם הוא מושג אחד, כלומר, דעצם גדר הקניני יתהוה מבלי היכולת לחזור; או דהוא שני מושגים נפרדים ורק עפ"י רוב המה באים בב"א.

16ונ"מ, אם נוכל לצייר, דיהיה קנין, כלומר, דיועתק הדבר לרשות הקונה, ובכ"ז יהיה ביכלתו של המקנה לחזור, או בהיפך דלא יהיה קנין והדבר עודנו ברשות המקנה, ובכ"ז יתהוה דלא יהיה ביכלתו לחזור; דמובן, דלהצד הראשון לא יתכן זאת, אחרי דהוא שם אחד אבל להצד השני שפיר יתכן אם כי עפ"י רוב המה הא בהא תליא, - וכבר הארכתי בזה בספרנו דרך הקודש ח"ב (שמע' ח פרק יט) אך עיקרם בכאן.

17ואנו מוצאים בזה - לדעתי - מחלוקת רש"י ותוס', דהנה בגיטין (ט, א) אמרינן: "אמר רב נחמן, שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, חוזר בנכסים, מתנת שכיב מרע הוא, ואינו חוזר בעבד, שהרי יצא עליו שם בן חורין". ופירש"י (ד"ה התם) ע"ז: "אבל היכא דלא שייר כי הכא הוי כריתות לצאת ונשתחרר שעה אחת כל זמן שלא חזר, ושוב אינו יכול לחזור, שקדשו השם", ובתוס' (ד"ה ואינו) כתבו: "וא"ת, ואמאי יצא בן חורין ומותר בבת חורין, הא מתנת שכיב מרע הוא, ולא קנה אלא לאחר מיתה, ואין גט לאחר מיתה? וי"ל, בדכתב ליה מהיום. א"נ, אפילו סתמא, דכיון דדעת ש"מ לשחררו דעתו שיקנה בשעה שראויה לשחרר דהיינו מחיים. וא"ת, כיון דסתמא דדעת של ש"מ לחזור בו אם יעמוד אמאי אינו חוזר בעבד? וי"ל דהכל תקנת חכמים היא, גם מה שחוזר בנכסים גם מה שאינו חוזר בעבד, דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים".

18ונראה לי ברור דמחלוקתם הוא בעצם הגדר של "דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי" ובכ"ז אמרינן אם עמד יכול לחזור בו דפירושו הוא דנעשית חזרה ממילא, כדמוכח מהא דאמרינן בגיטין (עב, ב) וברמב"ם בפ"ח מהל' זכיה ומתנה (הלכה כו): "עמד בין החולי שצוה בו ובין החולי שמת ממנו והלך על משענת אומדין אותו על פי רופאין, אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו קימת, ואם לאו אין מתנתו קימת". אלמא דאע"פ שלא היתה חזרה בפירוש אך עמידתו גופא זהו חזרה. וגם זאת אנו מוצאים דגם כשלא עמד ומת מחולי זה נמי יכול לחזור עד רגע מיתתו בין לעצמו ובין להקנות לאחרים, כדאמרינן בב"ב (קנא, א): "אימיה דרמי בר חמא, באורתא כתבתינהו לנכסה לרמי בר חמא, בצפרא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא וכו', אזל רב עוקבא בר חמא קמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסיה. אתא רב ששת לקמיה דרב נחמן, אמר ליה, מאי טעמא אוקמיה מר לרב עוקבא בר חמא, אי משום דהדרא בה והא שכיבא? א"ל, הכי אמר שמואל כל שאילו עמד חוזר, חוזר במתנתו". וכן פסק הרמב"ם בהנ"ל בפרק ט (הל' טו) עיי"ש. ויש להסתפק, אם דכל זמן שהוא חי לא יועמד כלל קנין והעתקה לרשות אחרים, או כיון דאמרינן דדבריו ככתובין וכמסורין הקנין יועמד תיכף, אלא דדינא הוא, דע"י החזרה ישוב שוב הדבר לרשותו. דזאת מתלי תלי בחקירתנו הנ"ל, דאם חזרה וקנין הוא שני מושגים, נוכל לצייר דבר שכזה דהדבר כבר הועתק לרשות אחרים, ובכ"ז יכול לחזור, אבל אי נאמר כהצד הראשון דהוא מושג אחד, ע"כ נחוץ לומר דלא יועמד כלל קנין מקודם; דאף לצייר זאת בציור תנאי לומר דהחזרה הוא מעין בטול תנאי, לא יתכן, דהתנאי הא הוה בהמעשה גופא, דהא כל מושג הקניני הוא שלא יוכל לחזור, וכיון דבנ"ד יוכל לחזור לא שייך לומר בזה, דהוא רק תנאי בעלמא.

19ונ"מ מספיקתנו זאת לדינא, היכא דנתן לאחד מתנת שכ"מ במקצת ע"י קנין, אך פירש להדיא דהוא מצוה מחמת מיתה דאז יכול לחזור כמבואר ברמב"ם בפרק ח (הל' יז), ואח"כ קודם שחזר נתן את שאר הנכסים לאחר ע"י קנין, ולא פירש להדיא דהוא מצוה מחמת מיתה, אם יהיה המתנה השניה מתנת שכ"מ במקצת דלא יוכל לחזור, או הוה זאת מתנת שכ"מ בכולה.

20דאי נימא דהקנין יועמד תיכף ורק ע"י החזרה ישוב שוב לרשותו, א"כ כל זמן שלא חזר הרי הוה המתנה השניה מתנת שכ"מ בכולה, ויוכל לחזור. אבל אם נימא כהצד הראשון, ולא עמד כלל מקודם מושג קניני, הרי בודאי יהיה זאת רק מתנת שכ"מ במקצת, ולא יוכל לחזור.

21ומצאתי בס' אור שמח (זכיה ומתנה ח, יד) שמסתפק לדינא בזאת והביא ראיה מדברי השטה מקובצת בפ"ק דב"מ (יט, ב) שהקשה, דאמאי לא מוקי הא דתני בדייתיקאות אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר, בנותן מתנה בשדה אחת דהוה מתנה במקצת במצוה מחמת מיתה, דבזה לא יחזור, שמא נתן שאר הנכסים לאחרים בקנין, ואיהו לא יהיב השטר מתנה במקצת דנמלך ולא יהיב, וא"כ הוי לשאר הנכסים דין מתנת שכ"מ במקצת ולא מצי הדר ביה, לכן אומר ליתן המתנת שכ"מ במקצת לראשון, דמיניה נפיל, ותו כי נפיק שטרא לשאר נכסים דיהיב ממקבל מתנה הוי מתנת שכ"מ בכולה ומצי הדר ביה, ולכן לא יחזור? ע"כ תוכן קושיתו, ומזה מוכח להדיא, דסובר דאע"ג דמצי לחזור מהראשון, בכ"ז כ"ז שלא חזר יחשב זאת המתנה השניה למתנת שכ"מ בכולה.

22אך באמת זהו גופא היא המחלוקת של רש"י ותוס' הנ"ל; דרש"י סובר כהצד השני דחזרה היא דינא דישוב שוב לרשותו, אך הקנין יעמד תיכף, וממילא חילק בפשיטות מנכסים לעבד, דבנכסים יש לנו ציור דמשתנים מקנינו של בעלים אחד לבעלים שניים, ואם כי בכ"מ יתהוה זאת ע"י קנינים וכאן רק ע"י אמירה לבד, אך הציור מזה הרי הוה בכ"מ, משא"כ בעבד, דאין כלל ציור ומציאות שיתהוה מבן חורין לעבד, וזהו שאמר רש"י בלשונו הזהב כיון ד"נשתחרר שעה אחת, כ"ז שלא חזר ושוב אינו יכול לחזור שקדשו השם". והתוס' סוברים כהצד הראשון, וממילא הרי לא היה משוחרר אף שעה אחת, ושפיר הקשו, והוי מוכרחים לתרץ לפי שיטתם דהכל תקנת חכמים הוא.

23והתבונן בסוף פרקא קמא דגיטין (טו, א) דאמרינן שם: "תנא קמא כר"א, ור' נתן ור' יעקב נמי כר' אלעזר, אע"ג דמית לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת. וי"א כרבנן, ור' יהודא הנשיא שאמר משום ר"מ כר"א. מיהו היכא דמית אמרינן מצוה לקיים דברי המת". דלכאורה קשה מאי נ"מ בין י"א לרבי יהודה הנשיא, היינו בין אם נימא דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי, או רק דמצוה לקיים דברי המת, הא בין כך ובין כך כ"ז שחי הוא יכול לחזור, וכשימות נחוץ לקיים דבריו? וזה היה באמת קשה להו לרש"י ותוס', אך כל אחד תירץ לפי שיטתו.

24רש"י תירץ וז"ל: "וי"א כרבנן - דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, ואפילו לא מת משלח נמי יתנו ליורשי מקבל כל זמן שלא חזר משלח מדבריו".

25והתוס' (ד"ה ורבי) תירצו: "והיכא דמית אמרינן מצוה לקיים, פירוש היכא דמת נותן קודם שמת המקבל, אבל דברי ש"מ כמסורין דמי אפילו מת מקבל ברישא כדפירשנו לעיל".

26דרש"י לשיטתו, דהקנין יועמד תיכף, א"כ כל זמן שלא חזר שייך גם הגדר ירושה, א"כ דע"י החזרה ישוב שוב הדבר לרשותו, אך אנו דנין על הדבר "באשר הוא שם", ולע"ע הרי הוה הדבר שלו ממילא כשמת יועתק זאת לרשות היורשין; ונ"מ לדידיה בין דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי למצוה לקיים דברי המת הוא בפשוט, כ"ז שחי הוא ולא חזר עדיין, דלמאן דאית ליה דדברי שכ"מ וכו' יתנו לא רק למקבל, אך גם ליורשי מקבל, משום דירשו כבר את הדברי שכ"מ. אבל התוס' לשיטתייהו, ולא היו יכולים לפרש כך, דכ"ז שחי הוא איך שייך כלל למימר גם דברי שכ"מ לענין לתת ליורשי מקבל, דגם קודם שחזר לא שייך כלל ירושה, ואם היו נותנין להמקבל גופא הוא משום דכ"ז שלא חזר אנו עושין את ציוויו, אבל לענין היורשין הרי לא היה כלל ציווי, ולכן הוכרחו לפרש, דגם הנותן מת, והנ"מ הוא רק בזה דמת המקבל ברישא ואח"כ מת הנותן, וכדאסבר הקצוה"ח (סי' רנ ס"ק א), דדעת התוס' הוא כדעת הטור דכשימות הוא קונה למפרע.

27וממילא לשיטת רש"י דחזרה וקנין הם שני מושגים, הנה כמו שיצויר דיהיה קנין ואפ"ה ביכלתו לחזור, ה"נ יצויר ג"כ להיפך, דלא יהיה קנין והדבר יעמוד ברשותו בלי שום שינוי ואפ"ה דינא הוא דלא יכול לחזור, כציור זכיה להשיטה דבעינן מטי לידיה ורש"י לשיטתו.

28ולשיטת התוס', דחזרה וקנין הוא מושג אחד, הנה כמו שלא יתכן קנין ויכולת לחזור, ה"נ לא יצויר ג"כ להיפך בלתי יכולת לחזור בלי קנין, והתוס' לשיטתייהו שפיר הקשו "ודבר תימא פירושו, כיון דזכות הוא פשיטא דזוכה לאלתר".

29וזהו שאמר הרי"ף "ואשכחן זכיה כי האי גונא, דאמרינן לקמן, הולך מנה שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר", אע"ג דלא נעלם בודאי מ"רבינו הגדול" הדבר הפשוט, דשם הוא חייב באחריותו משום דלענין זה הרי הוה חוב, אבל לא ראיה מזה הוא רוצה להביא, אך ציור לזה "כי האי גונא", כלומר, יהיה החיוב האחריות בשביל מה שיהיה, אך ס"ס כיון דחייב באחריות, א"כ לא קנה עדיין המלוה את הדבר, ובכ"ז דינא הוא דאם בא לחזור אינו חוזר. הרי אנו רואים מזה דחזרה וקנין הוא שני מושגים, ויש ציור שכזה.

30ואם כנים אנחנו בכל אלה הרי יצא לנו מזה דבחקירתנו בחזרה וקנין מחלוקת רב ושמואל, דהא שם בגיטין (יד, א) אמרינן: "אתמר, הולך מנה לפלוני שאני חייב לו, אמר רב, חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. ושמואל אמר, מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר. לימא בהא קמיפלגי, דמר סבר, הולך כזכי דמי ומר סבר הולך לאו כזכי דמי. לא דכו"ע הולך כזכי דמי, והכא בהא קמיפלגי מר סבר לא אמרינן מיגו, ומר סבר אמרינן מיגו".

31דזהו עומק הפשט מה"מגו" בנ"ד זה, כלומר, דשמואל סובר דאמרינן "מגו", דחזרה וקנין הוא מושג אחד, וכיון דבנ"ד לא תתהוה חלות הקנין יהיה מאיזה טעם שיהיה, ממילא אין כאן סבה לעכוב את חזרתו. ורב סבר, לא אמרינן מגו, כלומר, דחזרה וקנין המה שני מושגים כנ"ל.

32וממילא מובן, דגם לשמואל הכלל במקומו עומד ד"זכין לאדם שלא בפניו", אך לדידיה ע"כ בכ"מ בזכיה אמתית תתהוה מהזכיה חלות קניני, דאל"כ הרי נימא שוב מגו.

33וכיון דהרי"ף (גיטין ה, א) והרמב"ם בפט"ז מהל' מלוה ולוה (הלכה ב) פסקו כרב, ועי' במ"מ דהוא משום דתניא כותיה, הלא יובן גם גדרם בזכיה.

34ועתה יסולק בטטו"ד הקושיא על הרי"ף מהא דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק.

35דשמואל לשיטתו, דחזרה וקנין הוא מושג אחד וממילא בזכיה אמיתית הוא זוכה לגמרי תיכף בתורת קנין, שפיר אמר דיחזור לבעלים, דלא בעינן כלל מטי לידיה, והרי"ף לשיטתו, דפוסק כרב, ובעינן מטי לידיה גם בשטר אקניתא, דהא רק מטעם זכיה אתינן בזה. ובוא וראה שגם הרי"ף וגם הרמב"ם לא הביאו כלל דינא דשמואל מהמוצא שטר הקנאה וא"ש הכל.