דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ד' גדרי זכיה ושליחות ח

1מחלוקת הבעל המאור והרמב"ן באתנסו המטלטלים אחרי שמכרם המוכר בכסף לפני המשיכה, אם למוכר איתנס או ללוקח. - גם רש"י ותוס' נחלקו בזה. - גם המחלוקת הנ"ל תלויה בהחקירה שחקרנו בחזרה וקנין אם הם שני מושגים או מושג אחד. - ובזה יובנו דברי רש"י דנ"מ לענין קידושין דרש"י לשיטתו. - לכאורה גם הבעה"מ צדק וגם הרמב"ן צדק. - אכן האמת היא כדברי רש"י בגיטין דבההיא הנאה דקיימי ברשותיה לחזרה הוא נעשה שואל בדבר. - מהגמ' דחולין בסוגיא דארבעה פרקים יש ראיה ברורה לשתי השיטות של רש"י, גם בהא דזכיה וגם בהא דמעות אינן קונות מדרבנן.

2כתב הבעה"מ בב"מ (כח, ב): "כתב הרי"ף ז"ל, שמעינן מיהא, דכמה דלא משכיה לוקח לזביניה ואיתניס דלמוכר איתניס. ולי לא נראה כן, שאם נאנס או אבד או נשרף דליתיה בעולם, כיון דקי"ל דמעות קונות מדבר תורה, אינו יכול לחזור בו אלא כ"ז שהוא קיים, והיינו דאמרינן, מה טעם אמרו משיכה קונה, גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, ואי מוקמת להו ברשותו מסר נפשיה וטרח ומציל כי היכי דאי מתרמי ליה רווחא ליהדר ביה וכו'. וראי' לדבר מדאמרי' (גיטין נב, א-ב) יהיב יתמי זוזי אפירי זול כו' אייקר וכו', שמעינן מינה, דאע"ג דהיכא דזול מצו יתמי למיהדר בהו, היכא דנשרפו לא מצי למיהדר בהו וכו'. וההיא דאמרינן במס' חולין, לפיכך אם מת מת ללוקח, והא לא משך? י"ל שאני התם, שעיקר המקח קיים וכו'".

3והרמב"ן בספר המלחמות כדרכו מוסיף להשיג עליו וכותב: "ומשנה שלימה שנינו, לפיכך אם מת מת למוכר אע"פ שנתן מעות, כדמפורש בגמ' התם בפרק אותו ואת בנו. ומה שראה בעל החיבור הזה משום דרווחא בעלמא נפיק מיניה, רווחא בעלמא הוא, וכי נזקין הואיל שנאמר בו היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, והלוקח בשר שחוטה יכול ליתן לו בשר נבילה, הואיל ואין שינוי בצורתו, והאיך הוא יכול לחזור בו עכשיו, תדע ששניהם חוזרין, שאם אתה אומר אין לוקח יכול לחזור בו בנשרפו, א"כ לרבנן אמאי טרח ויציל, אי משום שמא יתיקרו פירותיו ויחזור בו, והלא יש לחוש שמא יוזלו ויחזור בו לוקח ונמצא מפסיד בהצלתן והזול מצוי בפירות כמו היוקר, שהרי הוא מוכרן עכשיו ואינו מעכבן לשמא יתיקרו. שיותר הוא חושש שמא יוזלו, נמצא שאפשר שיפסיד בהצלתן ולמה יטרח בהן וכו'. ולא תטעה במה שאמרו בפרק הניזקין יהבי זוזי יתמי אפירי, זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, אייקור, סבור מינה, היינו דרב חנילאי, אמר להו רב ששת, האי בישא להו לדידהו, דאתי למימר להו נשרפו חיטיך בעליה, ולא מצי יתמי למיהדר בהו אם נשרפו ולומר, לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש? זו אינה תורה, שהדין כך הוא, מאחר שכסף ומשיכה קונין בהם ביתומים, אם רצו משעה ראשונה קנו להם לענין אונסים, אלא שאם חזרו יכולין הם לחזור בהם, והיינו דאמרינן התם משוך פירי מיתמי היינו דרב חנילאי וכו', ולא חיישינן שמא יאמרו להם נשרפו חיטיך בעליה. ור' שלמה ז"ל השיב שם, לאו מלתא היא דכיון דלענין חזרה לאו ברשות מוכר קיימי, לענין דליקה נמי לאו ברשותיה קיימי, דהאי דלגבי הדיוט מוקמינן לה ברשות מוכר לדליקה, היינו טעמיה בההיא הנאה דקיימי ברשותיה לחזרה".

4והנה אנו מוצאים, שגם רש"י ותוס' נחלקו בזה, דרש"י סובר כבעה"מ, והראי' שפירש בפ' הנ"ל (מז, ב ד"ה כך תקנו חכמים משיכה בלוקח): "לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו חטיך, דכ"ש כי מוקמית לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל, שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי". ומשמע מדבריו ג"כ, דאינו יכול לחזור רק כ"ז שהדבר קיים.

5אולם דעת התוס' (שם ד"ה אי אמרת): "דאם נשרפו יכול הלוקח לחזור אפי' לר' שמעון דלקמן (מט, ב) אמתני' דר"ש אומר כל שהכסף בידו מייתי עובדא דההוא גברא דיהב זוזי אחמרא ובעו למינסביה דבי פרזוק רופילא, אמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בלקוחות, משמע דאף לר"ש אית ליה דרב חסדא, ואפי' מי שפרע ליכא, כיון דאיכא הפסד לגמרי".

6ולהבנת המחלוקת הנ"ל הוא עפ"י חקירתנו בהפרק הקודם בחזרה וקנין אם הם שני מושגים או מושג אחד; דכיון דד"ת מעות קונות ורק משום גזירה שמא יאמרו לו נשרפו חיטיך בעליה עקרו את הד"ת, ממילא מובן שלא עקרו זאת רק עד כמה שנצרך להם להגזירה, ואם נימא דחזרה וקנין הם שני מושגים, א"כ נוכל לומר דהקנין בכסף נשאר בתקפו גם אחר הגזירה, והתקנה היא רק שיוכל לחזור; כלומר דאף דהדבר יתהוה לממונו של הלוקח תיכף, אך נשאר היכולת להם לחזור שמהחזרה תתחדש שוב הבעלות הראשונה.

7אבל אם נימא דחזרה וקנין הוא מושג אחד, וכיון דס"ס בשביל התקנתא דרבנן היכולת בידי המוכר והלוקח לחזור, ממילא הרי לא שייך כלל למימר, שמקודם התהוה איזה קנין.

8ולכן להצד הראשון דע"י חזרה נעשה התחדשות, דיועתק הדבר שוב לרשותו של המוכר, ממילא אינו שייך זאת רק כ"ז שהדבר בעין, דההתחדשות לא תוכל להיות רק על דבר, כמובן, אבל להצד השני, דלא עמד כלל קנין, מובן שאין חילוק.

9ובזה יובנו דברי רש"י שם (מח, א ד"ה קאי באבל): "ונפקא מינה, לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר' יוחנן הוי קדושין, דמדאורייתא קנייה ודידיה הוא, לר"ל לא הוי קידושין", שתמהו כולם, הא הפקר ב"ד הפקר מדאורייתא, וכיון שתקנו דלא יקנה, שוב מדאורייתא לא הוי קדושין? (עיין בשטה מקובצת בשם הריטב"א).

10אולם לפ"ז ניחא, דרש"י לשיטתו דחזרה וקנין הם שני מושגים, והתקנה לא פעלה רק לענין חזרה, אבל הקנין בתקפו עומד קודם החזרה, א"כ כ"ז שלא חזר הרי הוי הקדושין קדושין אע"פ דהפקר ב"ד הפקר לר' יוחנן.

11ופשטות הלשון מורה, דאף אם קידש הלוקח בהחפץ את האשה, כגון אם צוה לה לקבל את החפץ אצל המוכר, דמטעם משיכה לא שייך כאן, דהא בעינן שהמקדש יקדש אותה בכספו, כלומר שיהיה הדבר ממונו קודם הקדושין (עיין במל"מ פ"ה מהל' אישות הל' א), אבל לפי שיטת רש"י גם באופן זה הוי קידושין, דהא מקודם החזרה הדבר שלו אף מדרבנן, ואיכא כסף קדושין לכל הדעות; משא"כ לר"ל, דלהיפך התקנת חכמים היתה רק לענין החזרה, דהוא החוזר קאי במי שפרע אבל עצם הקנין נשאר כדין תורה, דאין כלל בזה התהוות קניני, בודאי לא הוי כלל קידושין.

12אולם למצוא דרך בזה, דרך אמת, להנצל מן המבוכה קשה מאוד, כי הלא לכאורה גם הבעה"מ צדק וגם הרמב"ן צדק.

13ראית הבעה"מ מגיטין היא ראיה חזקה ועצומה במאד, דהא משם חזינן להדיא דכל הטעם דעתה לא יכול המוכר לומר נשרפו חיטיך בעליה הוא רק בשביל יכולת חזרתו, ולא בשביל חזרת הלוקח, דאלת"ה הרי היה יכול להיות ביתומים תמיד דין שוה, דהיתומים יכולים לחזור בשביל שלא יהיה כח הדיוט חמור מכח הקדש, והמוכר לא יכול לחזור משום דרב חנילאי? ותשובת הרמב"ן ע"ז אינה מובנת כלל.

14אכן גם הרמב"ן צדק מהא דחולין כנ"ל, ותשובת הבעה"מ הוא לפי דבריו רק "רווחא בעלמא הוא".

15אולם כדי להנצל מן כל המבוכה הגדולה הזו וגם כדי לישב קושיתנו שהקשינו בפרק הראשון לשיטת רש"י, דזכיה הוא רק דלא מצי למיהדר ביה מהא דאמרינן בחולין שם כגון שזיכה לו ע"י אחר, בארבעה פרקים דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו.

16נ"ל דברי רש"י בגיטין (שם ב, ד"ה נשרפו חיטכם בעליה): "דכיון דלענין חזרה לאו ברשות מוכר הוא, לענין דליקה נמי לאו ברשותיה קיימא, דהאי דגבי הדיוט מוקמינן לה ברשות מוכר לדליקה, היינו טעמיא בהיא הנאה דקיימא ברשותיה לחזרה".

17מדברים הקצרים האלו הננו רואים גדולות ונצורות:

18א) דאמנם רק חזרת המוכר ולא חזרת הלוקח מעכבת שלא יוכל לאמר נשרפו חיטיך בעליה, אבל לא כמו דעת בעה"מ "דהוא טרח ומציל, כי היכא דאי מיתרמי ליה רווחא ליהדר ביה", דע"ז יפה הקשה הרמב"ן ז"ל "והלא יש לחוש שמא יוזלו ויחזור בו הלוקח ונמצא מפסיד בהצלתן והזול מצוי בפירות כמו היוקר".

19ב) אך משום "היינו טעמא בההיא הנאה דקיימי ברשותיה לחזרה", כלומר, דבשביל זה הוי כמו שואל על הדבר.

20ומה יצהירו לנו עתה דברי הגמ' בחולין (פג, א): "והא לא משך? כגון שזיכה לו ע"י אחר, בארבעה פרקים דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו" דהיה קשה לנו גם דקארי לה מאי קארי לה ודמפרק לה מאי קמפרק לה?

21אך לפ"ז לא מבעיא שתיובתא לא קחזינא הכא, אך סייעתא תהיה מכאן על כל השיטה הנ"ל דחזרה וקנין הם שני מושגים.

22ומקשה "והא לא משך?" ואע"ג דהלוקח לא יכול לחזור אחרי המיתה שהדבר איננו עוד בעולם, אך כיון דהמוכר היה יכול מקודם לחזור והוי שואל וחייב גם על מתה כדרכה?

23וע"ז הוא שפיר מתרץ "כגון שזיכה לו ע"י אחר" וזכיה הרי לדעת רש"י פועלת תמיד "דלא מצי למיהדר ביה", א"כ ממ"נ אם מת מת ללוקח, דחזרת הלוקח הרי לא שייך אחרי המיתה כנ"ל, וחזרת המוכר הרי ג"כ אין כאן דע"ז פעלה הזכיה.

24ומהגמ' הנ"ל לפי זה סיוע מסייעי לשתי השיטות של רש"י, ר"ל לשיטתו בזכיה בכ"מ, ולשיטתו בהא דמעות אינן קונות מדרבנן; דהא אי נימא דבמעות יכול הלוקח לחזור גם אחרי שהדבר איננו בעולם, יקשה על תירוץ התרצן דמאי מועלת הזכיה, כיון דכל עיקרה הוא רק דלא מצי למיהדר המזכה, אבל עדיין הזוכה יכול לחזור.

25ואי נימא, דזכיה הוי כמו שליחות ממש וקנה הדבר תיכף לגמרי, יקשה ג"כ כיון דמוקי לה בזכיה למה כתבה המשנה האי דינא דוקא כ"שנתן דינר לטבח"? אבל לפ"ז ניחא דדינא ד"אם מת מת ללוקח", לא יכול להיות רק כשאיכא שני הדברים יחד גם כסף וגם זכיה, דאז הכסף מועיל שלא יוכל הלוקח לחזור אחרי המיתה, והזכיה מועלת שלא היה יכול המוכר לחזור קודם המיתה, ומשני הדברים האלו יתהוה הדין ד"אם מת מת ללוקח".