דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ה' גדרי תנאי, ברירה ואונם יא

1הירושלמי בריש פרק כל הגט הקשה מאד. - אולם באמת על ציר החקירה הנ"ל תסוב מחלוקת ת"ק ור"ש דשניהם סוברים דאין ברירה אלא דחולקים בהגדר דאין ברירה. - ולפי דברי הירושלמי המתני' הוא רק לר"ש וממילא הרמב"ם לשיטתו דפוסק דלא כר' שמעון פסק שפיר דהויא ספק מגורשת.

2ובזה יש לנו בעזה"י די חומר להאיר אור נוגה על דברי הירושלמי בריש פרק כל הגט (גיטין פ"ג ה"א) על מתני' דריש פירקא דאיתא שם: "מלתיה דר' אלעזר אמר כולן אינן פסולין וכו'. מכיון שנתנו לה יעשה כמו שהיה כרות לשמה משעה ראשונה? ר' יוסי בשם דר' ביבון, דר' שמעון היא, דתני אמר לאומן עשה לי שני זוגין אחד לקרקע ואחד לבהמה, עשה לי שני מחצלות אחת לשכיבה ואחת לאוהלים, עשה לי שני סדינין אחת לאוהלים ואחת לצורות, הרי אלו טמאין עד שיפרישם בטהרה, רבי שמעון מטהר עד שיפרישם בטומאה, כמה דהוא אמר תמן עד שיהא כלי משעה ראשונה, רק הוא אמר עד שיהא כרות לשמה משעה ראשונה".

3והנה תמוהים ועמומים הדברים מכל צד.

4א) הלא המחלוקת אם יש ברירה או אין ברירה היא פלוגתא בין הרבה תנאים, ולמה דחק לו לאמר "דר' שמעון היא", ויותר טוב היה לו לאמר דהאי תנא סובר "אין ברירה"?

5ב) לפי דברי המפרשים, דהמחלוקת היא אם יש ברירה או אין ברירה, והת"ק סובר דיש ברירה, למה אמר "הרי אלו טמאים עד שיפרישם בטהרה", דמשמע בודאי דאם נטמאו קודם שפירש איזה לקרקע ואיזהו לבהמה, אף לאחר שפירש טמאים שניהם, דהרי זהו נגד עיקר הגדר דברירה, דאמרינן אגלאי מלתא למפרע? ואמנם דחקו בהמפרשים לאמר "א"נ שניהם טמאים עד שיפריש זה לכך וזה לכך, ואז פקע טומאה מהאחד" (עיין בקרבן העדה ד"ה שיפרישם בטהרה). אבל הרי זאת לא יתכן, דאם נפרש כך דברי הת"ק, הרי יהיה זה הפירוש גם בדברי "ר"ש מטהר עד שיפרישם בטומאה", כלומר, וכשיפריש על איזה מהם לבהמה יהיה טמא למפרע, א"כ במאי פליגי ת"ק ור"ש? דע"כ באותו האופן שנפרש דברי הת"ק יפורש גם דברי ר"ש, דלשניהם בדבור אחד אמרו, אלא דזה אמר טמא וזה אמר טהור, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה, איך יצויר דיסבור דיש ברירה, ובכ"ז לא נימא איגלאי מלתא למפרע?

6ג) מה שהקשה שם ב"שירי קרבן" (ד"ה כמה דהוא) על הרמב"ם דפסק בפ"ח מהל' כלים (הל' טו): "אמר לאומן עשה לי שני זוגין אחד לדלת ואחד לבהמה וכו', שניהן מקבלין טומאה עד שיפרש ויאמר זה לכך וזה לכך", דתמוה דהא ס"ל להרמב"ם בכ"מ דאין ברירה?

7אולם לפי מה שעלתה בידנו בעזה"י בפרק הקודם הרי יש להאיר אור נוגה על דברי הירושלמי הלזו. והננו רואים בעליל, דעל ציר חקירתנו תסוב גם מחלוקת ת"ק ור"ש, דאמנם שניהם סוברים ד"אין ברירה", אבל חלוקים הם בהבנת הגדר הזה; דהנה כשאומר, למשל, עשה לי שני זוגין אחד לקרקע ואחד לבהמה, הרי מובן הוא, דהדבר החיוביי מזה הוא היחוד לטומאה, דלטהרה לא בעינן כלל יחוד, דממילא הוא כיון שאין יחוד לדבר המטלטל. וא"כ אם הגדר דאין ברירה כהצד השני, ממילא שניהם טהורים, גם אותו שהפריש אח"כ לבהמה, כיון דכללא הוא, דכשתלה חלות הדבר בספיקא אין לו להדבר שום תוצאות, והדבר החיוביי בנ"ד הלא הוא היחוד לטומאה, כאשר אמרנו, וממילא ישארו טהורים.

8אבל אי נימא כהצד הראשון, א"כ אדרבא הדבר החיוביי חל, אלא דמספקא לנו על מה חל, א"כ ספיקא לחומרא ושניהם טמאים.

9ועתה נימא, איפא, דגם המקשן ידע היטב מהפלוגתא הידועה אי יש ברירה או אין ברירה, והבין דמתני' דכל הגט סובר אין ברירה, אלא דקשה לו למה חשיב לאיזה שארצה אגרש בין כל שאר הפסולין בגט וכללם יחד, ואף מי שמחלק ביניהם הוא רק לענין פסול כהונה, הא בנ"ד הרי צריך להיות ספק מגורשת, דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא?

10וזהו שמתרץ דר' שמעון היא, דלדידיה אינה מגורשת בודאי "כמה דהוא אמר תמן עד שיהא כלי משעה ראשונה, כך הוא אמר עד שיהא כרות לשמה משעה ראשונה".

11והבן בכל אלה:

12ואולי דברי הירושלמי היו למראה עיניו של רש"י ז"ל שהבאנו בפרק הקודם, שכתב, דכל ההוכחה דר"ש אית ליה ברירה הוא מדאמר רצה האב מקודשת, אם כי בחולין פירש רש"י, וחייש שמא תרומה שתה? דבחולין קאי לרבי יהודה, דרוצה להוכיח שם דהוא ס"ל אין ברירה, וכמו דכתב שם רש"י "אלמא לית ליה לרבי יהודה ברירה וחייש שמא תרומה שתה", ואולי הוא בר פלוגתיה דר"ש בירושלמי; אבל על ר"ש פירש רש"י בצדק כל הקושיא הוא מ"רצה האב מקודשת" אבל הא ד"אם לא רצה האב אינה מקודשת" לא יקשה כלל, דר"ש לשיטתו בהגדר דאין ברירה כנ"ל.

13ועכ"פ מה מאד צדק הרמב"ם איפא בהא דפסק דבלאיזה שארצה אגרש הויא ספק מגורשת, דהרי היה לו מקור חזק לזה מהירושלמי דמתני' ר' שמעון היא, וממילא כיון דהוא פוסק דלא כר' שמעון כנ"ל, הרי ממילא אין ההלכה כמתני', והויא רק ספק מגורשת לפי האמת, והרמב"ם לשיטתו גם בהגדר דאין ברירה וגם בלאיזה שארצה אגרש.