דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ה' גדרי תנאי, ברירה ואונם טו

1תירוץ הש"ך בהסתירה שיש בין הבבלי והירושלמי בגדר אונס. - תירוצו אינו מספיק לגמרי. - ההבדל בין קדושין לגירושין אינו מדוייק. - ברם דכלל גדול בדין דאונס מועיל לבטול התנאי אבל לא לקיום התנאי. - האונס אינו מועיל רק לשלילה אבל לא לחיוב. - ע"י האונס ישאר תמיד אותו הצד של העדר הסבה. - ועלינו להוסיף דקיום התנאי הוא הסבה לקיום המעשה והבטול בא מהעדר הסבה. - קיום התנאי נקרא תמיד אותו הצד שמביא לידי קיום המעשה בלי הבדל אם רצונו בכך או לא. - לפעמים יתכן שיבוא ע"י האונס לחיוב, ולהיפך שלא יועיל האונס אף לפטור. - בזה מובנת סוגית הגמ' בריש כתובות, דהספק הוא אם הזמן גורם החיוב, או ה"לא נשאו". - בהגדר דנסתחפה שדהו אנו משתמשים במקום שאנו רוצים להשאיר ע"י האונס את החיוב כמקדם.

2בחו"מ ס' כא (סע' א): "מי שקנו מידו, שאם לא יבא ביום פלוני וישבע יהיה חברו נאמן בטענותיו וכו' ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים ואבד זכותו וכו', ואם הביא ראיה, שהיה אנוס באותו היום, הרי זה פטור מקנין זה".

3ועי' בש"ך (ס"ק ג) שמביא את הקושיה ע"ז מהא דירושלמי גיטין פ"ז (הלכה ו) ובקדושין פ"ג (הלכה ב) דאיתא שם "סדר סימפון כך הוא, אנא פלן בר פלן מקדש לך וכו' עמ"נ וכו' ומכנסינך ליום פלן, דאין אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עליך כלום. אירע לו אונס, ר' יוחנן אמר, אונסא כמאן דלא עבד, רשב"ל אמר, אונסא כמאן דעבד", והרי הלכה כרבי יוחנן לגבי ר"ל?

4והש"ך מעיר בצדק ע"ז דבאמת גמרא ערוכה בבבלי היא ההלכה הזו, בנדרים (כז, א): "ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא, ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלן הני זכוותאי, איתנס ולא אתא וכו' אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה".

5והש"ך רוצה להשוות את הסוגיות בהבבלי והירושלמי שלא יסתרו זה לזה; דטעמא דהירושלמי הוא, דאונס רחמנא פטריה אמרינן, אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן, ובשביל אונסו של הבעל אי אפשר לחייב את האשה בתתקדש לו. והוסיף ע"ז עוד: "ונראה שלזה כיוון הר"ן בקידושין פרק האומר (כה, א) שכ' דטעמא דר' יוחנן, דלא דמי קידושין לגירושין, דהתם אין הדבר תלוי אלא בו, אינו גומר לגרש אלא אם יעבור על התנאי ברצון, אבל באונס לא. אבל הכא שהאשה אינה מתקדשת אלא מדעתה הרי אינה מסכמת בקדושין אא"כ יקיים תנאו, אבל כל שלא נתקיים אע"פ שנאנס אינה מתרצה בקדושין".

6אכן באמת ההסבר הזה אינו מספיק לגמרי, דהרי הרמב"ם והמחבר מדברים בשני אופנים, "שקנו מידו, שאם לא יבא ביום פלוני ונשבע יהיה נאמן בטענותיו ויטול כל מה שטען בלא שבועה, או שאם לא יבא ביום פלוני וישבע ויטול אבד זכותו ואין לו כלום ויפטר חברו", וא"כ לפי ההסבר הנ"ל, הא תינח בבבא דרישא דע"י האונס הוא פטור וחברו אינו נוטל בלי שבועה; אבל בבבא דסיפא, דהאונס מועיל לו שאינו אובד זכותו ותביעתו נשארה תביעה לחייב את חבירו, ומדוע לא נימא גם ע"ז אונסא רחמנא חייביה לא אמרינן?

7וגם מה שהביא בשם הר"ן בההבדל שבין גירושין לקדושין אינו מדויק; דבאמת אנו רואים דבין בקדושין ובין בגירושין וגם בכל הדברים הנעשים בין אדם לחברו הנה כלל גדול בדין, דהאונס מועיל לבטול התנאי, אבל לא לקיום התנאי; זאת אומרת, דאע"פ שקיים את התנאי, אבל אם הקיום היה עפ"י אונס, שבאמת רצונו היה לבטל, אלא שמפני אונסו לא יצא אל הפועל, אז בטל התנאי, אבל אם באמת בטל את התנאי, אלא דהביטול היה עפ"י אונס, שברצונו היה לקיים, אך לא עלתה בידו, לא נימא דבשביל האונס יחשב זאת לקיום.

8וציור לההבדל הזה אין אנו צריכים לבקש בההבדל שבין קדושין לגירושין אלא שבקל אפשר למצוא זאת גם בגירושין גופא.

9למשל: "ההוא דאמר להו אי לא אתינא מיכן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא. אתא בסוף תלתין יומין ופסקי' מברא, אמר להו, חזו דאתאי חזו דאתאי". דאמרינן בכתובות (ב, ב) דרק משום דהוא אונסא דשכיח או משום תקנת צנועות ופרוצות אינו מועיל האונס, אבל זולת זאת היה בטל הגט מצד האונס, הלא האונס פעל לבטול התנאי, אע"ג שבפועל קיים את התנאי דהא לא בא.

10אבל: "הרי זה גיטך עמ"נ שתשמשי את אבא שתי שנים, על מנת שתניקי את בני שתי שנים, מת הבן או שאמר האב, אי אפשי וכו' אינו גט". כמבואר בגיטין (עה, ב) ואפילו לרשב"ג דאמר הרי זה גט, טעמא "משום הרוחה הוא והא לא איצטריך" (שם עד, ב), ולא אמרינן הרי אנוסא היא?

11או המחלוקת ב"ה"ז גיטך עמ"נ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו על כורחו", אי נתינה בע"כ שמה נתינה או לא (שם עה, א), ותפ"ל דהא אנוסה היא?

12ועי' בתשובות הרשב"א החדשות (סי' רכט) והובא במחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה (ס' כד) דאפילו למאן דאמר שמה נתינה היינו כשזרק לתוך חיקו או לתוך חצירו או בתוך הד' אמות שלו, אבל מה שהוא רוצה ליתן זה לאו כלום הוא, אם לא בא לידי קבלה מהצד השני. הרי אף למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה, כל הטעם הוא מצד דזה גופא נחשב לנתינה, אבל האונס לבד אינו מספיק כלל?

13או מה ששנינו בפ' התקבל (שם סו, ב): "אמר לעשרה כולכם כתבו, אחד כותב וכולם חותמין לפיכך אם מת אחד מהם הר"ז גט בטל". אע"ג דאמר ר' יוחנן בגיטין (יח, ב) "דשנים משום עדים וכולם משום תנאי" והרי אין לך אונס גדול מזה אם מתו, ומדוע לא יהא גט? (וכבר העיר זאת הקצוה"ח שם כ"א ס"ק א).

14או המחלוקת של רשב"ג ורבנן ב"ה"ז גיטך עמ"נ שתתני לי מאתיים זוז ומת" אם "נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים", דכל המחלוקת הוא אם "לי ולא ליורשי או לי ואפילו ליורשי" אבל מטעם אונס אינה מגורשת?

15מכל הני מילי אנו רואים, דאונס מועיל רק לבטל התנאי אבל לא לקיים.

16והא דאמרנו, דאונס רחמנא פטריה אמרינן, אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן, אין הכוונה פטור וחיוב ממש, אלא דאנו מכוונים בזה לומר, שהאונס אינו מועיל רק לשלילה, אבל לא לחיוב; זאת אומרת, דכל מעשה או אי מעשה שבא ע"י אונס אינם מביאים לידי התוצאות שהיו צריכים להביא באופן הרגיל, וא"כ האונס רק שולל את התוצאות, אבל לא יכול לחייב תוצאות אחרות וזהו "אונסא כמאן דלא עבד - בשלילה - אמרינן, אבל אונסא כמאן דעבד - בחיוב - לא אמרינן".

17וא"כ ע"י האונס נשאר תמיד אותו הצד של העדר הסבה וע"כ אינו מועיל אונס כשלא קיים את התנאי עפ"י אונס, דס"ס הרי אין סבה לקיום התנאי; אבל כשלא ביטל את התנאי עפ"י אונס, הנה אע"ג דגם בזה לא נימא דיחשב עפ"י האונס לבטול ממש, אבל ס"ס גם קיום אין כאן.

18ועלינו להוסיף בזה עוד, דבכל קיום ובטול, הנה קיום התנאי הוא סבה לקיום המעשה, אבל הבטול התנאי איננו סבה לבטול המעשה, אך הוא העדר הסבה, דכשאין סבה לקיום ממילא בטל המעשה, וכשיצויר הדבר שלא יהא לא קיום התנאי ולא בטול התנאי דממילא בטל המעשה.

19והציור הזה הוא תמיד באונס, דכשאומר למשל "חזו דאתאי", הנה אין רצונו לבוא עושה כאילו היה בא בפועל ממש, דהרי אונסא כמאן דעביד לא אמרינן, אלא כיון דאי ביאתו זהו קיום התנאי, שהרי זה מביא לידי קיום המעשה, וכשלא בא עפ"י אונס, אחרי שהאונס פועל שלא יתהוה המסובב, הרי ס"ס חסר קיום התנאי; ואע"ג שאין גם בטול התנאי, אך כאמור כשחסרו גם שניהם, גם הקיום וגם הבטול, ממילא בטל המעשה.

20ומובן, דלפ"ז לא קשה כלל מ"ההוא גברא דאתפסיה זכוותא בבי דינא" דאף אם זכיותיו היו לתבוע את חברו אם לא בא ע"י אונס נשארה תביעתו קיימת, דהרי קיום התנאי בנ"ד הוא ה"אי לא אתינא עד תלתין יומין" דזה מביא לידי קיום המעשה שזהו "ליבטלן הני זכוותאי", דהא לקיום הזכיות לא בעינן כלל תנאים דמקוימות ועומדות הן מקודם, וההתחדשות הבאה בזה הוא לא הקיום, אך הביטול כמובן; וממילא האונס בנ"ד הוא אונס כבכ"מ שהאונס מועיל לבטל את קיום התנאי וכשאין קיום התנאי, ממילא בטל המעשה אע"ג שאין גם בטול התנאי, כאמור.

21והנה הנחנו בזה, דב"ההוא גברא דאתפסן זכוותיה" הנה קיום התנאי נחשב הא ד"אם לא אתינא עד תלתין יומין" כנ"ל, אבל לכאורה יש לסתור זאת מתוס' קדושין (סב, א ד"ה בשלמא) שכתבו: "וקשה, דהא כל תנאי מבני גד ומבני ראובן גמרינן, וא"כ בעינן הן קודם ללאו, והכא הוה לאו קודם להן דהא אם לא שכב כתיב ברישא? וי"ל, דאם לא שכב חשוב הן שמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן, דומיא דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו ואם לא יעברו יפסידו". הרי שאין קיום התנאי נקרא אותו הצד המביא לידי התחדשות המעשה, אלא אותו הצד המביא לידי מלוי רצונו. וא"כ לפ"ז ב"ההוא גברא דאתפסן זכוותיה" שרצונו הוא כמובן לבלי להפסיד זכיותיו, הרי אדרבה מה שהוא בא בתוך תלתין יומין זהו צד הקיום, ובכן הרי מוכח מזה דמועיל אונס גם לקיום התנאי?

22אולם באמת עי' במהרי"ט בחדושיו לקדושין שמתמה ע"ז מאד מגמרא מפורשת בגיטין (עה, ב), דמקשינן שם על הא דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ, אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט "מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן, מה התם הן קודם ללאו, אף כל, לאפוקי הכא דלאו קודם להן?" אע"ג דבודאי הוא חפץ שלא ימות, וש"מ דקיום התנאי נקרא תמיד אותו הצד שמביא לידי התחדשות המעשה, אע"ג שבאמת אין רצונו בכך? (ועי' בהקדמה לט"ז יו"ד שגם הוא עמד על זה).

23ועי' בחכם צבי (ס' קלז) שכתב לתרץ את הקושיה הנ"ל, דלעולם קיום התנאי נקרא רק אותו הצד שמביא לידי קיום התחדשות המעשה, בין אם הוא מעשה טוב או מעשה רע; אבל גבי סוטה הא ד"ונקתה ונזרעה זרע" זהו גופא נחשב להתחדשות המעשה, דהרי עד עכשיו היתה טמאה ואסורה לו ובהשקאה הותרה ונזרעה זרע, וממילא ה"אם לא שכב" זהו קיום התנאי, דזהו מביא לידי קיום המעשה הנ"ל.

24ועכ"פ לפ"ז ב"ההוא גברא דאתפסן זכוותיה בבי דינא", הנה האונס מביא לבטול התנאי ולא לקיום התנאי כנ"ל.

25ובזה במה שחדשנו בהגדר אונס כנ"ל, יתבאר לנו היטב סוגית הגמ' בריש כתובות (ב, א): "ואיכא דבעי לה מיבעיא, חלה הוא מהו, התם טעמא מאי משום דאניס וה"נ הא אניס, או דלמא התם אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן הכא לא. ואת"ל חלה הוא מעלה לה מזונות, חלתה היא מהו, מצי אמר לה אנא הא קאימנא, או דלמא מצי אמרה ליה נסתחפה שדהו". שלפי המובן המורגל בהגדר אונס, דאונס רחמנא פטריה אמרינן, אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן, הרי בלתי מובן כלל במה מסתפקת הגמ' בכאן, הלא פשיטא, דבין חלה הוא ובין חלתה היא אינו מעלה לה מזונות, בחלה הוא משום דאונס רחמנא פטריה אמרינן וכיון דלא נשאה מחמת אונסו הוא פטור ממזונות, ובחלתה היא משום דאונס רחמנא חייביה לא אמרינן ונהי דלא נשאת לו מחמת אונסה אבל ס"ס גם הוא איננו מחוייב, וא"כ מה מסתפק בזה? וביותר בלתי מובן מה דקאמר, "התם אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן הכא לא", מה נ"מ לן מאיזה מקור בא האונס, אבל ס"ס אנוס הוא?

26ועי' בשטה מקובצת שם שעמד על זה, והוסיף דאדרבא יותר גדול אונס בידי שמים מאונס דתקנתא, ומה שייך לומר נסתחפה שדהו בזה שיהא הוא מחוייב לתת לה מזונות בשביל אונסה, דא"כ נימא בכ"מ אונסא רחמנא חייביה מצד דמזלך גרם? אמנם כה"ג, לחייב את האחר מצד אונסו של זה מטעם דנסתחפה שדהו, אנו מוצאים ג"כ בנדרים (צ, ב - צא, א) לענין אשת כהן שנאנסה, אבל את זה כבר ביארנו בספרנו דרך הקודש (ח"א שמע' ה פרק ח), דשם הרי באמת החיוב יש מכבר אלא שאנו באים להפסידה מצד דהוא מחוייב לגרשה, אבל כיון דהסבה איננה באה ממנה בעצמה, אלא גם מחמתו מצד דהוא כהן, שוב יש להסתפק, אבל בכאן בכתובות, זה בלתי מובן כלל?

27אכן לפ"ד, דאין הדברים בזה כפשוטם, לפ"ז יתכן לפעמים שיבוא ע"י האונס לחיוב, ולהיפך שלא יועיל האונס אף לפטור, היינו, שבמקום שהחיוב היה מקודם, אלא דאנו רוצים לפוטרו ע"י איזה מעשה או אי-מעשה מצד התובע, דאם זה בא ע"י אונס, הנה החיוב נשאר כמקדם, וזהו הציור של הגמ' דנדרים ב"ההוא גברא דאתפסיה זכוותא" כנ"ל; וממילא ג"כ להיפך, במקום שהחיוב היה מקודם, שם אינו מועיל האונס לסלק את החיוב, דאם כי אונס רחמנא פטריה, הגדר הוא דמעשה או האי מעשה הבא ע"י אונס אינו סבה לגרום חיוב, אבל לא שיהא סבה לגרום פטור, דהמקור לגדר אונס הוא מהא ד"ולנערה לא תעשה דבר", שמזה אנו למדים שהמעשה שנעשה ע"י אונס אינו גורם לחיוב, אבל לא שיהא זה גורם לפטור.

28והנה בהא דהגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו, יש לחקור, מהו הסבה העיקרית הגורמת לחיוב, אם הזמן, כלומר, דאע"פ שאינו מחוייב מצד הנשואים דהא לא נשאו עדיין, מחוייב הוא בכ"ז מצד הזמן בעצמו; או דהסבה העיקרית הגורמת לחיוב הוא ה"ולא נשאו" והזמן הוא רק מסמן את שלילת הנשואין, דאימתי שלילת הנשואין מביאה לידי חיוב כשהגיע הזמן.

29וגם זאת מובן, דלהצד הראשון החיוב מזונות בהגיע הזמן הוא אותו החיוב של הנשואין, דלאו דוקא הנשואין מביאים לידי חיוב מזונות, אך גם הזמן בעצמו מביא לידי חיוב; אבל להצד השני זהו חיוב חדש, דכל יום ויום שאינו נושאה הוא מחוייב מצד זה גופא שאינו נושאה.

30ומובן דלפי הנחתנו הנ"ל בגדר אונס, הנה בחלה הוא אם נימא כהצד השני בודאי פטור כיון דכל מעשה או אי מעשה הבא ע"י אונס אינו גורם לידי שום תוצאות; אבל להצד הראשון אינו מועיל האונס כלום, דנהי שהאונס אינו גורם חיוב, אבל ג"כ איננו מסלק חיוב, והחיוב הרי נעשה מצד ההגיע הזמן לבד כנ"ל.

31וז"ש "התם אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן, הכא לא". כלומר, דהתם לא נחשב כלל להגיע הזמן, אחרי דלפי תקנתא דרבנן אין זה כלל זמן הנשואין; אבל הכא דס"ס הגיע הזמן ויש כאן סבת החיוב לא יכול להיות האונס סבה לפטור, דאונס הוא העדר הסבה, אבל לא סבה כנ"ל.

32ועכשיו מובן שפיר מה דמסתפק דגם בחלתה היא יהא לה מזונות אע"ג דאונסא רחמנא חייביה לא אמרינן, אבל כיון דחלה הוא יש לה מזונות, הרי ע"כ דהזמן הוא שגורם לחיוב, וא"כ האונס מצדה, כשחלתה היא, אחרי דאינו גורם פטור כי כל מעשה או אי מעשה של אונס אינו מביא לידי שום תוצאות, כאמור, ממילא ישאר החיוב מצד הזמן, וזהו שמכוון באמרו "נסתחפה שדהו".

33ועי' בשטה מקובצת שעמד על הא ד"נסתחפה שדהו" בכאן בדיוקים שונים: א) מדוע תלי טעמא במזליה ולא במזלה? ב) גם בחלה הוא לימא לה מזלך גרם ולא יתן לה מזונות? ג) מ"ט לא פשיט ממתני' דלקמן (יב, ב) "היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו" ומהא דפרק המדיר (כתובות עה, א) "היו בה מומין ועודה בבית אביה, האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו", חזינן להדיא דהיא יכולה להשתמש בטענה זו? ד) כי היכי דאשה שנולדו בה מומין אמרינן נסתחפה שדהו ה"נ נימא גם כן באיש שנולדו בו מומין דנסתחפה שדיה, ואמאי כופין אותו להוציא במקרה זה, כמבואר שם בכתובות (עז, א)?

34אבל לפ"ד תפולנה מאליהן כל הקושיות הנ"ל; דאמנם בהגדר דנסתחפה שדהו אנו משתמשים רק במקום שאנו רוצים ע"י האונס של האחד לחייב את חברו, ואם כי אונסא רחמנא חייביה לא אמרינן, אך כהנ"ל דבמקום שהחיוב היה מקודם, שם שוב מועיל האונס באופן שלילי שלא יסולק החיוב.

35וממילא מובן, דלענין הפסד כתובה כמו גבי משארסתני נאנסתי או בהיו בה מומין, בזה אין שום ספק דמצי אמרה נסתחפה שדהו, והיינו אותו הגדר הנ"ל, דהא החיוב כתובה כבר עמד תיכף בעת האירוסין, אלא דאנו רוצים להפסידה מצד הבעילה או מצד המומין. הנה אמרינן דבשביל האונס לא תפסיד; ואע"ג דאונסא רחמנא חייביה לא אמרינן, אך ס"ס פועל האונס שלא יופקע החיוב דמעיקרא. וזהו "נסתחפה שדהו", כלומר, שהאונס בא לרעתו אחרי שהוא היה מחוייב זאת מקודם. אבל בחלתה היא שפיר מיבעי' ליה להגמ', דהרי בזה גופא נופל הספק, אם סבת החיוב הוא מהזמן בעצמו, ואז אפשר לחייבו גם מצד אונסה, וזהו הגדר דנסתחפה שדהו, או דסבת החיוב הוא ה"לא נשאו" ואז בכל רגע ורגע מתהוה עליו חיוב חדש, ולא שייך כלל טענת אונס כנ"ל, דאונס פועל באופן שלילי ולא באופן חיובי.

36וממילא לא קשה מ"ט לא נימא גם בחלה הוא דנסתחפה שדה, דשם לא בעינן כלל לזה הגדר, שכל עיקרו בא כאמור במקום שאנו רוצים לחייב את מי שהוא ע"י אונס של זה; אבל בחלה הוא אם נימא דאינו מעלה לה מזונות, הרי הוא פשוט מצד דאונס רחמנא פטריה כבכ"מ, שאין אנו זקוקים כלל בזה ל"נסתחפה שדהו".

37ובכ"ז בהאיש שנולדו בו מומים כופים אותו להוציא, דשם לא שייך הגדר דנסתחפה שדה, דבשביל אונסו של האיש, אינה מחייבת האשה לדור עמו.

38וזהו ההבדל בין חיוב כתובה דהיא אפשר לבוא בטענה דנסתחפה שדהו, אחרי שהוא חיוב שכבר נתהוה, ובין החיוב לדור עמו, דזהו חיוב המתהוה עליה בכל יום, ובזה שפיר אנו משתמשים בהכלל אונסא רחמנא פטריה אמרינן, אבל אונסא רחמנא חייביה לא אמרינן.