דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ה' גדרי תנאי, ברירה ואונם יז

1הקושיות על האגודה דאונס ביום אחרון לא הוי אונס. - טעמא דהאגודה הוא משום דהגדר אונס הוא שלילת התוצאות אבל לא חיוב תוצאות אחרות. - ומזה יתחדש לנו דגם להאגודה היום האחרון אינו מביא לידי תוצאות. - ובאגודה מיירי במקרה שלא קיים את הדבר גם אחרי הזמן. - ובזה יתישב מה שפסק המחבר בחו"מ דמנחה יש לה תשלומין. - ובזה תתיישבנה קושית הט"ז והקצוה"ח. - אכן לפ"ז היה צריך להיות חלוק בין חלה ובין מת. - ברם דיש הבדל בין זמן שמסמן את ה"אימתי" של הפעולה ובין זמן שהוא בעצם מסבב את הפועל יוצא. - ובזה יש לנו פרפרת נאה בריש כתובות דקשה שם קושית הגאון ר"ש איגר. - לפ"ז יש הבדל לענין אונס בין תנאי דמעכשיו ובין תנאי בלי מעכשיו. - הספק אם קיום התנאי הוא הסבה או הבטול הוא רק בתנאי דמעכשיו, אבל בלי מעכשיו פשיטא דקיום התנאי הוא הסבה.

2בח' אגודה פ' מי שאחזו (גיטין עד, ב) על הא דאמרינן שם, בראשונה היה נטמן יום האחרון של י"ב חודש כדי שיהא הבית חלוט לו, כתב: "מכאן נראה, שאדם שנדר לעשות דבר ביום בתוך ל' יום, או זמן אחר, ולא נאנס תוך הזמן, והיה יכול לעשות, וביומא דמישלם זמנא נאנס לא מיקרי אונס, מדהוצרך הלל לתקוני דהא הכא נאנס ביום אחרון".

3ועי' בט"ז יו"ד (סי' רלב ס"ק יט) שהשיג על האגודה, דאין מזה כלל ראיה: "דהמעיין שם בגמ' יראה, דעיקר תקנת הלל היתה שלפי שבלאו הכי היינו אומרים נתינה בע"כ לא שמה נתינה, או מטעם דשלא בפניו היה, ונתינה שלא בפניו ודאי לא הוי נתינה. וכ"ת אכתי קשה, אי הוה אונס למה לי תקנה כיון שהוא מוכן ליתן, אלא שאין המלוה כאן לא איבד זכותו, הא לאו מלתא היא, שזה רוצה ליכנס לביתו מיד, ע"כ תיקן שהנתינה לחדר הוה כנותן לו עצמו ויכול ליכנס תיכף לביתו בלא ידיעת הלוקח?"

4ועי' בקצוה"ח (סי' נה ס"ק א) שמקשה על האגודה הנ"ל מגמ' מפורשת בריש כתובות (ב, ב) דמביאין ראיה דאין אונס בגיטין, מהא דתנן אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש אינו גט "מת הוא דאינו גט הא חלה הר"ז גט", ולשיטת האגודה הנ"ל מאי ראיה מזו, דדלמא חלה הר"ז גט משום דהיה יכול לבוא קודם שנחלה, ולהכי תני מת דוקא, דהתם אע"ג דהיה יכול לבוא קודם שמת, מכ"מ אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה, ולעולם אימא לך, דיש אונס בגיטין, ואם יהיה אנוס כל הזמן לא יהיה גט?

5ובנתיבות שם (ס"ק א) מוסיף ע"ז עוד מהא דאיתא שם בכתובות ובגיטין (ל, א; לד, א) ובנדרים (כז, ב): "ההוא גברא דאמר, אי לא אתינא עד תלתין יומין להוי גיטא, אתא בסוף תלתין יומין ופסקיה מברא, אמר להו חזו דאתאי, חזו דאתאי", הרי חזינן להדיא, דשייך אונס אף בכה"ג דהאונס קרה רק בסוף הזמן?

6וכדי לנמק את שיטת האגודה ולהסיר ממנה את כל הקושיות הנ"ל, נחוץ לנו לבאר שוב את עצם הגדר אונס.

7דהנה באמת אחרי דכל המקור לדינא דאונס הוא מהפסוק "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב, כו), הרי מזה אנו יודעים רק דמעשה שנעשה עפ"י אונס נחשב כמו אי-מעשה, ולכן "ולנערה לא תעשה דבר" אחרי שמעשה הזנות היה באונס; אבל מאין אנו יודעים, שאי-מעשה ע"י אונס יחשב כמעשה, ואם נדר לעשות איזה דבר ולא נעשה זאת עפ"י אונס יחשב כאילו עשה זאת ולא יעבור על נדרו, ודלמא "אונסא כמאן דעביד לא אמרינן"?

8אלא שהשכל מחייב, שכשם שמעשה שנעשה עפ"י אונס אינו מביא לשום תוצאות ה"נ ג"כ אי-מעשה שבא ע"י אונס, נמי אינו מביא לשום תוצאות, וא"כ אי אפשר לחייבו מצד עבירת נדרו מחמת האי מעשה של אונס, ואין הבדל לנו בין מעשה ובין אי מעשה, אחרי דהבנין אב של שני הדברים אחד הוא: שלילת התוצאות ממה שיקרה ע"י אונס.

9וממילא צדק האגודה, דכ"ז אם היה אונס במשך כל הזמן ובשלילת התוצאות מזה נמצא דלא עבר כלל, אבל אם היה אונס רק ביום האחרון הלא אף אם היום האחרון לא יביא לידי תוצאות, אבל עדיין העבירה בידו מצד הזמן שלא היה אנוס.

10דודאי מי שמחויב לעשות איזה דבר במשך זמן ידוע, אין החיוב מתחיל עליו רק מסוף הזמן, דא"כ אם היה עושה זאת מקודם היה נחשב שעשה זאת לפני זמנו, וודאי דהחיוב מתחיל תיכף ונגמר בסוף הזמן; וא"כ בשלמא כשמלא את חיובו בפועל, אחת היא לנו מתי מלא זאת אם בתחילת הזמן או בסוף הזמן, דס"ס יצא ידי חובתו, אבל אם הוא רוצה לפטור את עצמו רק עפ"י טענת אונס הנה אחרי "דאונסא כמאן דעביד לא אמרינן" הלא לא נחשב זאת כאילו עשה זאת ביום האחרון, אלא רק שהיום האחרון אינו מביא לידי תוצאות, אבל דל היום האחרון מכאן, הנה עדיין העברה עליו מצד הזמן שלפני האונס.

11אבל מזה יתחדש לנו דבר חדש בשיטת האגודה, דעכ"פ גם לדידיה היום האחרון אינו מביא לידי תוצאות, היינו שהאונס מבטל את הזמן ואותו היום נחשב כמאן דליתא; ואם נדר, למשל, לעשות איזה דבר במשך תלתין יומין והיה אנוס ביום האחרון, ועשה את הדבר ביום הל"א שלא יעבור על נדרו, אחרי דהיום הל' נחשב כמאן דליתא כנ"ל.

12והאגודה אינו מדבר רק במקרה שלא קיים את הדבר גם אחרי הזמן, אך הוא רוצה לפטור את עצמו מטעם אונס וזה לא שייך בכה"ג כנ"ל.

13ועי' ביו"ד (סי' רלב סע' יב) ברמ"א: "מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו, ואם לא עשהו מיד, כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו, ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו י"א וכו' דלא מיקרי אונס". והדברים ברור מללו, דמדבר במקום שע"י אונס לא יבוא הדבר לידי מעשה כלל כמו בשכחה.

14ועי' בשו"ע או"ח (ס' קח סע' ח): "מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחרי שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה וכו' כולם חשובים אנוסים ויש להם תשלומים". ועי' שם במג"א (ס"ק יא) שהעיר ע"ז, דביו"ד יש מחלוקת בזה, וכוונתו להקשות, מדוע סתם המחבר בזה ולא הביא דעת האגודה, דבאופן כזה לא הוי אונס? אבל לדברינו אין כאן התחלת קושיה, דזהו שמסיים המחבר "ויש להם תשלומים" שזהו לכ"ע אף לדעת האגודה כנ"ל, דס"ס הזמן שעבר עליו באונס נחשב כמאן דליתא, וממילא יכול להשלים זאת אחרי כך.

15ובזה מסולקת בנקל ג"כ קושית האורים ותומים שמקשה על הא דסתם המחבר בס' כא בחו"מ (סעיף א) "ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו היום בכ"ז פטור מקנין זה" דמשמע דאף אם היה אנוס רק ביום אחרון לבד נמי הדין כן ואילו בי"ד יש פלוגתא בזה?

16דמובן דלדברינו אין בזה אף התחלת קושיה, דכאן האונס מועיל רק להאריך את הזמן וזה מועיל אף להאגודה כנ"ל.

17ואי קשיא הא קשיא, דא"כ שוב תהא שאלה, מאי הועילו חכמים בתקנתם, דגם בלי תקנת הלל אם היה נטמן יום האחרון של י"ב חודש, עדיין יש ביד המוכר תשלומים לזה ויכול לסלק לו ביום שאחרי זה, דהא לא יטמן כל ימי חייו?

18אכן מובן דלפי דברינו הנ"ל, הנה קושית הט"ז זו גופא תשמש לנו לפרוקא, דהתקנה נצרכה כדברי הט"ז הנ"ל, שיוכל להכנס לביתו תיכף ומיד ולא יצטרך לחפש אחריו עוד, אבל מזה שאנו רואים מכאן דבלי התקנה היה צריך לחפש אחריו אחרי הזמן, מזה גופא ראיה לשיטת האגודה כנ"ל.

19ובזה אפשר לסלק גם קושית הקצוה"ח בס' הנ"ל דמקשה על הראיה שהביא האגודה מבתי ערי חומה, דהא בגיטין (עד, ב) איתא "אמר רבא, מתקנתו של הלל נשמע, הרי זה גיטך עמ"נ שתתני לי מאתיים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת, על כרחו אינה מגורשת. מדאיצטריך ליה להלל לתקוני נתינה בע"כ הויא נתינה, מכלל דבעלמא נתינה בע"כ לא הויא נתינה". והתם ע"כ אי אפשר לומר, דהטעם משום דנאנס ביום אחרון לא הוי אונס, דודאי אף אם לא ירצה לקבל בכל הזמן נמי לא הוי נתינה, וא"כ לשיטת האגודה הרי מרכיב רבא שני ענינים נפרדים?

20אכן לדברינו הכל ענין אחד, והוא דכל גדר אונס הוא שלילת התוצאות של המעשה או אי-המעשה, אבל אין כחו של אונס יפה לחייב תוצאות אחרות. וממילא, בהר"ז גיטך עמ"נ שתתני לי מאתיים זוז, אע"ג שהיא אנוסה בכל הזמן, אם אינו רוצה לקבל אינו מועיל האונס לקיים הגט, דהא שום תוצאות חדשות לא יוכלו להתהוות ע"י אונס כנ"ל. אבל בבתי ערי חומה אם היה אנוס בכל הי"ב חודש, הנה כיון דהאונס שולל את התוצאות, ממילא לא היה הבית חלוט לו, כפי שהוכיח הנתיבות שם מהא דאמרינן בערכין (לא, א) דהוי רבית גמורה והתורה התירתו, דמזה חזינן, דלכתחילה נחשב הכסף רק להלואה בעלמא, אך ע"י אי הפדיון במשך י"ב חודש מתהוה המכירה, וכיון דהאונס שולל את התוצאות ממילא אינה מתהוה המכירה; וכשהיה אנוס רק ביום האחרון, הנה ג"כ האונס שולל את התוצאות של אותו היום, ונמצא שהזמן עוד לא עבר, אבל ס"ס לא הוי כאילו פדה בפועל, ד"אונסא כמאן דעבד לא אמרינן". ואם כי הדינים שונים, אבל הענין - היסוד של שני הדינים הנפרדים האלה - אחד הוא.

21וממילא מובן, שלא קשיא כלל מהא דפסקיה מברא ואמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי, דבודאי האונס מועיל גם לשיטת האגודה, שיכול להאריך את הזמן ולבוא אח"כ כשתהיה היכולת בידו.

22אלא דיוקשה, דהא תינח בפסקי' מברא או בחלה דהאונס מועיל להאריך את הזמן כנ"ל, אבל מה נאמר במת בתוך הזמן שלא שייך זאת כמובן, וא"כ מאי מקשינן שם בריש כתובות "מת הוא דאינו גט הא חלה הר"ז גט", וכפירש"י שם (ד"ה מת הוא דאינו גט) דאי "חלה נמי אינו גט, נתני חלה וכ"ש מת שאין אונס גדול מזה" הלא במת שוב נשאר דינו של האגודה, דאם מת בתוך הזמן לא נמשך זאת לאונס?

23אכן באמת גם זאת אינה קושיה לפ"ד הנ"ל, דכיון דהאונס שולל את התוצאות לכה"פ בזמן האונס, ואחרי שכבר ביארנו בפרקים הקודמים דקיום התנאי הוא הסבה ובטול התנאי, - העדר הסבה, וכשאין קיום התנאי ממילא בטל המעשה, הנה כשאמר הר"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת באמצע, הלא מזמן המיתה ואילך נשללות התוצאות של אי-הביאה ולא נתקיים התנאי, אף שלא היה ג"כ גם בטול דהא "אונסא כמאן דעבד לא אמרינן".

24והאגודה אינו מדבר כלל בעניני תנאים, רק בנדרים באחד שנתחייב לעשות איזה דבר במשך זמן ידוע דהחיוב היה על המעשה; אבל בתנאים אחרי דהמעשה הוא הבטול התנאי, ואי המעשה הוא הקיום, הנה לא בעינן כלל מעשה בפועל לבטל את הגט, אך רק כיון דאי המעשה אינו מביא לידי תוצאות, ממילא בטל הגט כנ"ל.

25וכמו באומר עמ"נ שתתני לי מאתיים זוז ונתנה לו רק קצ"ט, דבודאי בטל הגט בשביל חסרון הזוז האחרון, ה"נ כשקיום התנאי הוא אי הביאה במשך י"ב חודש ומת בחודש הי"א, אחרי דהאונס שולל את התוצאות במשך הזמן שהיה אנוס, הרי לא היה רק אי ביאה של י"א חודש לבד ולא נתקיים התנאי בשלימות.

26משא"כ בדינא דהאגודה, כשנדר לעשות דבר בתוך י"ב חודש ומת באמצע, לא שייך לומר דלא עבר על נדרו מטעם דלא נגמר עדיין הזמן, דבאמת, הא דאינו עובר בתוך הזמן הוא רק מצד שיש עוד ספוק בידו לעשות, אבל לו היינו יודעים בודאי שלא יבוא עוד לידי קיום, היה עובר תיכף ומיד, והראי' מהא דאמרינן בנדרים (טו, א): "אלא דאמר קונם עיני בשינה, ואי דלא יהיב שיעורא, מי שבקינן ליה עד דעבר איסור בל יחל, והא"ר יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מלקים אותו וישן לאלתר", ודעת הרבה ראשונים, דגם בנדר עובר תיכף על לאו דבל יחל בכה"ג, ואף להחולקים ע"ז, הנה נהי דאין מלקים אותו משום בל יחל בכה"ג, אבל עכ"פ על עצם הנדר עבר תיכף ומיד - ועי' בספרנו דרך הקודש ח"א (שמע' ב פרק א) - וציור כזה יש לנו תמיד, כשנעשה אנוס במשך הזמן, דנהי דע"י האונס נחשב כאילו לא עבר הזמן, אבל עכ"פ הרי אנו יודעים בודאי, שלא יבוא הדבר לידי קיום מעולם.

27בקצור, ההבדל בין דינא דאגודה ובין הא דאם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, הוא הבדל בין זמן שבא רק לסמן את ה"אימתי" של הפעולה, באיזה משך זמן היא צריכה להעשות, ובין זמן שהוא בעצמו מסבב את הפועל יוצא, דבהראשון לא שייך אונס רק כשהוא אנוס בהפעולה עצמה, זאת אומרת, שהוא אנוס בכל משך זמן הפעולה. ובהשני שייך אונס גם על חלק מהזמן, דס"ס חסרה הסבה של הפועל יוצא.

28ובזה תתחדש לנו פרפרת נאה בסוגיא דכתובות הנ"ל, דהנה לכתחלה מדייקינן שם "מת הוא דאינו גט הא חלה הר"ז גט", וכפירש"י "דליתני חלה וכ"ש מת דאין לך אונס גדול מזה", וא"כ חזינן דרוצה לומר, דבמת לא יהא גט מטעם אונס; ולבסוף אמרינן, "אלא מסיפא, מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש הר"ז גט, מת והוא הדין לחלה", ותמיהא גלויה יש בכאן, דל"ל לבקש ראיה מדיוק קל שכזה, הלא הדבר מפורש להדיא, דאם יש אונס בגיטין, הנה עיקר הדין דמת הר"ז גט לא יתכן, דהא אין לך אונס גדול מזה?

29וכבר עמד ע"ז הגאון ר"ש איגר ז"ל בתשובת רעק"א (סי' קכו) וכתב, בכהאי לישנא: "דדברי המקשן מוקשים לכאורה, דהא ע"כ או דאכתי לא אסיק אדעתא סברא דלא ניחא דתפול קמי יבם, או דאסקא אדעתיה אלא שרוצה לפרש המתני' בכל גווני בין זקוקה בין אינה זקוקה; להצד הראשון קשה הלשון שאמר מת והוא הדין לחלה שהוא על דרך מאי לאו, ולמה לא הקשה בחזקה מת וכ"ש חלה דהא אין גדול ממיתה; ולהצד השני קשה דעיקר התירוץ חסר, דהכי ה"ל למימר, דלמא במת ונפלה קמי יבם דוקא דלא ניחא וכו'?"

30אבל לפ"ד ניחא, דהלא כבר עמדנו שלשיטת האגודה אין כל ראיה מחלה למת, אחרי דלא היה אנוס בכל הזמן, אלא שבחלה יכול לבוא אח"כ כשיבריא, אבל במת הרי לא שייך זאת? אלא שישבנו, דס"ס חסר חלק מהקיום, שזה אי הביאה במשך כל הי"ב חודש, וזמן האונס כמאן דליתא, אע"ג שגם בטול התנאי אין כאן, דהא "אונסא כמאן דעבד לא אמרינן" אך ממילא כיון דאין כאן קיום התנאי ממילא בטל הגט.

31אבל הלא כבר ביארנו שזהו גופא ספיקא דדינא, אם קיום התנאי הוא הסבה ובטול התנאי הוא רק העדר הסבה, או להיפך, ואם נתפוס דבטול התנאי הוא הסבה, הרי שוב יקשה דלא שייך כלל אונס במת?

32אכן באמת כל עיקר היסוד שעמדנו, דספיקא דדינא הוא בקיום ובטול התנאי מה בזה הסבה ומה העדר הסבה, הנה מקור לזה הוא מהא דמספקא לן בס"פ מי שאחזו (גיטין עו, ב) בה"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, ומת בתוך י"ב חודש הר"ז גט, "כי שריתוה לאלתר שריתוה, או לאחר י"ב חודש שריתוה" כנ"ל בהפרקים הקודמים; ומובן, דכל הספק הוא במעכשיו אבל בלי מעכשיו אין ספק, דבעינן קיום התנאי בפועל, ועי' במ"מ פ"ח מהל' גירושין (הלכה א) שבכה"ג אם נשאת קודם קיום התנאי תצא, דמקודם הקיום היא אשת איש גמורה, ובכן בלי מעכשיו אין שום ספק, דקיום התנאי הוא הסבה והבטול ממילא הוא רק העדר הסבה.

33ואמנם גם בסברא מובן ברור ההבדל שביניהם, דבמעכשיו יש מקום להסתפק אחרי שאיך שיהיה בין קיום ובין בטול הננו צריכים לומר איגלאי מלתא למפרע, ובשני קצוות המתנגדים זו לזו, ע"כ שאחד מהם דרוש לסבה, והשני מתהוה ממילא מהעדר הסבה; אבל בלי מעכשיו הרי אין כלל שני קצוות המתנגדים, דכשיתקיים התנאי אז יחולו הגירושין, שם ברור דהקיום הוא הסבה להגירושין, וכ"ז שלא בא לידי קיום לא יתהוו הגירושין כלל מתחילה.

34ועכשיו א"ש הכל, דכשמביא ראיה מרישא "הר"ז גיטך אם לא באתי" בלי מעכשיו שפיר מקשה, דליתני חלה וכ"ש מת מצד אונס, דכיון דקיום התנאי נחוץ לנו שם בודאי בתור סבה, הנה כשמת הרי חסרה הסבה, אע"ג שאין כאן גם ביטול כנ"ל. אבל בסיפא דמיירי במעכשיו, רק אז אפשר לבוא מצד אונס אם נימא דגם בזה בעינן קיום התנאי בפועל ואינה רשאה להנשא עד אחר י"ב חודש, אבל הלא בזה גופא מספקא לן בגיטין כנ"ל, ואם "לאלתר שריתוה" ולא בעינן כלל קיום התנאי בפועל, אי אפשר לבוא בזה כלל מצד אונס כנ"ל; ולהכי מקשה רק בדרך ס"ד "מת והוא הדין לחלה", כלומר אם נימא ד"לאחר י"ב חודש שריתוה".

35ומובן שבזה תתישב גם הקושיה שנשארנו בצ"ע בפרק הקודם.