דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ה' גדרי תנאי, ברירה ואונם ב

1ההבדל בין פעולה ומחשבה ובין פעולה וכוונה. - בהסוג הראשון שייך הגדר שליחות ותנאי ובהסוג השני אין שליחות ואין תנאי. - חקירה אם הלשמה בגיטין היא בגדר כוונה או בגדר מחשבה. - בדברים דבעינן מחשבה שם אינו מועיל גדול עומד ע"ג ובדברים דבעינן כוונה מועיל זה. - תנאי ושליחות מצד אחד וגדול עומד ע"ג מצד השני המה תרתי דסתרי. - להרשב"א שיטה הפוכה בזה, ולדידיה גדול עומד ע"ג הוא מצד דמחלקינן את הדבר לשנים. - מחלוקת אמוראים אי מועיל בכתיבת הגט גדול עומד ע"ג. - הרמב"ם לשיטתו דאינו מועיל גדול עומד ע"ג ולכן יכול לבטל את הגט בעצמו. - ובזה תתישב הסתירה מגיטין וקדושין, דר' נחמן לשיטתו ור' יוחנן לשיטתו.

2נתבאר בפרק הקודם, דהבטול יתכן על הגט מפני דדרוש לשמה; אכן לפי הכלל המבואר בראשונים ואחרונים שנעשה למושכל ראשון בביאור הדברים בתלמודא כתובות (עד, א), שאמרו "מכדי כל תנאי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן, תנאה דאפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם הוי תנאה, תנאה דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם לא הוה תנאה" ולכן בחליצה דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח מעשה קיים ותנאי בטל, שלכאורה מאי ענין שליחות לתנאי? כאשר הקשו בתוס' (ד"ה תנאי) - אך משום דמצינו שני גדרים, א) דברים שיש בהם פעולה ומחשבה ב) דברים שאין נחוץ רק כונה בפעולה; דבהראשונים שהמחשבה היא אחת מגורמי התוצאות, כלומר, דחלות הדבר מסתעפת מהפעולה והרצון יחד בזה שייך גם שליחות, דהשליח עושה הפעולה ע"י רצונו של המשלח, ושייך גם תנאי, דנהי דהפעולה כבר נעשית ואיננה נדרשת עוד לכחו, אך הוא מגבל את רצונו שבידו הוא. אבל בהדברים השייכים לגדר הב' אין בהם לא שליחות, דאיזה שייכות יש בפעולת השליח להמשלח, וגם תנאי אינו מועיל דהא הפעולה בכונה, זאת אומרת, שידע מהמעשה ובזה הרי כבר נעשית "ומה שעבר אין להשיב" - והדברים עתיקים.

3לפי דברי האמת וצדק האלה, הרי יש לנו לחקור לאיזה סוג משני הגדרים האלה שייך ה"לשמה" בגיטין, אם הוא בגדר מחשבה או רק בגדר כונה; דאי נימא כהצד הראשון, יתכנו דברינו בפרק הקודם כנ"ל, דכיון דיכול להתנות תנאי בעת המחשבה, ה"נ יכול לבטל אף אחר המחשבה טרם שפעלה את פעולתה. אבל אי נימא כהצד השני, א"כ גם אם יתנה בכתיבת הלשמה תנאי לא יועיל התנאי מאומה, וגם אם יתבטל התנאי אם ירצה לגרש הרשות בידו, א"כ מכ"ש דלא יועיל בטול אחר הכתיבה.

4ונוכל למצא פתרון לספיקתנו זה לפי המבואר, הא דבחליצה מועיל גדול עומד ע"ג כדאיתא ביבמות (קד, ב), דממעט מחליצה חרש וחרשת לפי שאינן בני קריאה, וקטן משום דאיש כתוב בפרשה, ומבואר בתוס' חולין (יב, ב ד"ה מאן) דהא דאינו ממעט אותם מחמת דלאו בני כונה נינהו, "משום דחליצה בב"ד הוי כגדול עומד ע"ג שמזהירין אותו לעשות לשמה". אבל בגיטין וקדושין ותרומה אינו מועיל גדול עומד ע"ג, כדאמרינן ביבמות (קיב, ב) "נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציאה עולמית" ולא מהני תקנה; ובקדושין (יט, א) אמרינן "ואיש כי ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן, ואי אמרת מייעד מצינו אישות לקטן"; ובגיטין (פה, א) פשיטא ליה להש"ס במתנה חוץ מקדושי קטן, דקטן לאו בר הויה הוא; ובב"ב (קנו, א) פריך על הא דקאמר "רב נחמן אמר שמואל בודקין לקדושין ולגירושין, וכיון דבדקנא לקדושין לגירושין ל"ל?" כלומר, דאם היה קטן בקדושין א"צ גט כלל; הרי מוכח להדיא מכל המקומות הללו, דבגיטין וקדושין אינו מועיל גדול עומד ע"ג, וכן בתרומה אינו מועיל, דהא תנן (תרומות א, ד) בסתמא "חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה", ולא מחלקינן אם גדול עומד ע"ג או לא, דהוא ג"כ מטעם הנ"ל; דבגיטין וקדושין ותרומה דבעינן מחשבה בתור רצון, שם אינו מועיל גם אם גדול עומד ע"ג, דס"ס רצון אין לו; אך בחליצה דלא בעינן רק כונה שם נאמר דע"י הגדול מתכוין גם הקטן. ונכללו הדברים האלה בירושלמי פ"ק דתרומות והובא בתוס' חולין (יג, א ד"ה ותבעי) "את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו, ואת שאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו" וכונת הדברים כנ"ל.

5נמצא לפ"ז, דשליחות ותנאי, מצד אחד, וגדול עומד ע"ג, מצד השני, הם תרתי דסתרי; דהיכא דשייך גדר שליחות ותנאי שם אינו מועיל גדול עומד ע"ג, דהרי הם מגדר מחשבה בתור רצון, והיכא דמועיל גדול עומד ע"ג שם אין שליחות ותנאי, כיון דמגדר כונה בעלמא הוא כנ"ל.

6הן אמת שלהרשב"א בחולין שם שיטה מתנגדת מן הקצה אל הקצה להא דאמרינן, שכתב שם: "ורבינו הרב ז"ל תירץ, שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידה ע"ג כונת העושה ומדין שליחות, אבל דבר שאי אפשר לעשותו ע"י שליח אף עמידת בן דעת ע"ג לא מעלה ולא מורידה במקום שצריך כונה, והלכך חליצה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח לא מהניא עמידת ב"ד ע"ג, והיינו טעמא דשוטה שחלץ חליצתו פסולה וכו'. וטעמא דשחיטה דלא מהניא עמידת גדול ע"ג לרבנן דבעו כונה בשחיטה, לפי שהכל תלוי בדעת השוחט, דאלו שחט בהמת חבירו שלא מדעתו כשרה ואע"פ שלא נתכוין לה כלל בעל הבהמה, אלמא כל ההיתר תלוי בדעת השוחט וכונתו".

7וא"כ שיטתו הוא ממש ההיפך מהא דאמרן, דהרי לדידיה אדרבא דבמקום ששייך גדר שליחות, שם מועיל גדול עומד ע"ג, אבל במקום שאינו שייך גדר שליחות, בין מטעם דאינו מועיל שליחות כמו חליצה, בין מטעם דלא בעינן שליחות כמו שחיטה שם אינו מועיל גדול עומד ע"ג.

8אכן הוא יחיד בזה, דהא דעת כולם אדרבא דבאמת בחליצה ובשחיטה מועיל גדול עומד ע"ג כנ"ל, ולדידיה הרי נחוץ לנו לפרש בטעמא דגדול עומד ע"ג הוא משום דמחלקינן את הדבר לשנים, כלומר, דהרי התהוות הדבר הוא משני דברים מפעולה ומחשבה, ולכן לא איכפת לן, אם גם עושים זאת לא איש אחד אך שני אנשים, היינו דהקטן עושה הפעולה והגדול המחשבה; ולכן צדק לשיטתו, דבדברים ששייך גדר שליחות הרי הוא בגדר מחשבה כנ"ל, שאינה קשורה בהפעולה, אך דבר בפני עצמו, ולכן נוכל לחלק את הפעולה והמחשבה בשני אנשים; משא"כ היכא דאינו שייך שליחות א"כ הרי הוא רק בגדר כונה בפעולה, ולא ניתנה לחלק הפעולה באחד והכונה באחר. ולא כן משמע מהגמ' גיטין (כג, א) דקאמר שם, דבעכו"ם אינו מועיל גדול עומד ע"ג "משום דלדעתיה דנפשיה קא עביד", אלמא דלאו משום דמחלקינן את הדבר לשנים הויא טעמא, אלא משום דע"י הגדול מתכוין גם הקטן, וכן פירש רש"י שם להדיא א"כ השכל מחייב להיפך כנ"ל.

9ובר מן דין להרשב"א אינני מבין באמת, למה אינו מועיל בקדושין גירושין ותרומה דשייכי בם שליחות גדול עומד ע"ג?

10נחזור לענינינו, דלדעת רבים - מלבד דעת יחיד של הרשב"א - שליחות תנאי, וגדול עומד ע"ג הוא תרתי דסתרי, א"כ אם נחפוץ לדעת אם שייך תנאי בה"לשמה" נוכל להוכח זאת כשנבקש לדעת אם מועיל בכתיבת הלשמה גדול עומד ע"ג.

11ומצינו בזה מחלוקת אמוראים בגיטין (כג, א) דעל קושית הגמ' בחרש שוטה וקטן איך כשרים לכתוב את הגט "והא לאו בני דעה נינהו?" מתרץ רב הונא, "והוא שהיה גדול עומד ע"ג" ורב יהודה אמר שמואל "והוא ששייר מקום התורף". ויש בזה חלוקי דעות בין הראשונים, מהם שסוברים, דר' יהודה אמר שמואל לא לאיפלוגי על רב הונא קא אתי, דבזה הכל מודים, דבגדול עומד ע"ג דשפיר דמי; אלא שבא לאמר, דדינא דמתני' משכחת לה גם בלי גדול עומד ע"ג - וכן משמע גם מדברי רש"י שכתב על דברי רב יהודה אמר שמואל הנ"ל "ולא בעי לאוקמא בשגדול עומד ע"ג". ודעת הרמב"ם דהוא רב יהודה אמר שמואל בא לחלוק בעיקרא דדינא של רב הונא, וסובר דבתורף גם גדול עומד ע"ג לא מעלה ולא מוריד, וז"ש "והוא ששייר מקום התורף", כלומר, דאימתי גדול עומד ע"ג כשר כששייר מקום התורף.

12ופסק בפ"ג מהלכות גירושין (הל' טז, יח): "ואם כתב הגט אחד מה' אלו אינו גט, אע"פ שחתמו בו עדים כשרים ונמסר לה בכשרים. מותר להניח חרש שוטה וקטן לכתוב טופס הגט לכתחלה, והוא שיהיה גדול עומד על גבן", אלמא דברישא בתורף לעולם אינו גט.

13כדברי הרמב"ם מבואר להדיא בירושלמי (גיטין פ"ב הל' ה), דאיתא התם על מתני' הנ"ל: "רב הונא אמר, והוא שהיה פקח עומד על גביו. רבי יוחנן אמר והכתיב וכתב לה לשמה? שמואל אמר, צריך שיניח תרפו של גט עמו". אלמא דלרבי יוחנן ושמואל אינו מועיל גדול עומד ע"ג.

14ויפה מבואר הדבר לדברינו, שהמחלוקת אם מועיל פקח עומד ע"ג תסוב על הציר הזה, אם הלשמה הוא בגדר כונה או בגדר מחשבה; ורב הונא סובר דהוא בגדר כונה, ואקשי ע"ז רבי יוחנן "והכתיב וכתב לה לשמה", אשר לכאורה דקארי לה מאי קארי לה, הא גם רב הונא מפני טעם דבעינן לשמה אוקי לה דמיירי כנ"ל? אך כונתו, דהוא מגדר מחשבה ואינו מועיל כלל פקח עומד ע"ג.

15וא"כ לפ"ז גם חקירתנו וספקתנו הנ"ל, אם שייך תנאי בכתיבת הלשמה, במחלוקת אמוראים היא שנויה; דלרב הונא אינו מועיל, ולרבי יוחנן ושמואל שייך תנאי. - וה"ה גם בביטול נמי נכנס בהמחלוקת הנ"ל, והרמב"ם לשיטתו דפסק כר"י ושמואל שפיר פסק, דאם בטל את הגט בפירוש דבטל כנ"ל.

16ועתה אם נעשה את המסקנא מכל האמור בזה הרי תצאנה לנו ההנחות האלה:

17א) כל מקום ששייך תנאי שייך גם בטול טרם שפעל המחשבה את פעולתה.

18ב) במחשבה מועיל תנאי ובכונה אין מועיל.

19ג) אם הלשמה הוא בגדר כונה או בגדר מחשבה מתלי תלי במחלוקת האמוראים אם מועיל בלשמה גדול עומד ע"ג או לא.

20ד) וממילא לרב הונא דמועיל גדול עומד ע"ג, וע"כ דסובר דהוי הלשמה בגדר כונה, גם אם יבטל את הגט בפירוש יכול להתגרש; אבל לרבי יוחנן ורב יהודה אמר שמואל דאינו מועיל בגדול עומד ע"ג, וראיה מזה, דסוברים דהוא בגדר מחשבה, אם יבטל את הגט בפירוש פסול להתגרש.

21ונוסיף על זה עוד שתי הנחות:

22את הודאי:

23ה) דרב נחמן סובר, דמועיל גדול עומד ע"ג והא ראיה, דבגיטין שם אמר דבעכו"ם פסול בגדול עומד ע"ג משום "דאדעתא דנפשיה קא עביד", אלמא דעל עיקר הדין אינו חולק, דהיכא דקא עביד על דעת הגדול דשפיר דמי.

24ואת האפשר:

25ו) דאם דהקושיא (לעיל פרק א) אחת היא גם בגיטין וקדושין, שבשניהם הוא מקשה מהא ד"הלכתא כותיה דרב נחמן, דאמר חוזר ומגרש, והלכתא כותיה דר' יוחנן דאמר חוזרת"? אך בגיטין הרי הוא בא לתרץ ביחוד את רב נחמן דאיירי שם, ולומר, אם כי הלכתא כרב ששת, בכ"ז קי"ל כותיה בזה, ובקדושין הוא בא לתרץ ביחוד את דברי ר' יוחנן דעליה קא מקשה שם.

26הרי יש לנו מכל ההנחות האלה תירוץ מרווח על קושיית התוס' החזקה מאד בסתירת הסוגיות, ונוכל לאמר, דבגיטין (לב, ב) שפיר קאמר "גיטא גופא מי קא בטיל" דאין לו כח לבטל, דרב נחמן לשיטתו דמועיל גדול עומד ע"ג, א"כ הוי הלשמה בגדר כוונה, וממילא אינו מועיל גם תנאי ומכ"ש בטול.

27ובקדושין (נט, ב) שפיר קאמר "נהי דבטליה מתורת שליחות, מתורת גט לא בטליה", דר' יוחנן לשיטתו, דאינו מועיל גדול עומד ע"ג, א"כ הלשמה הוא בגדר מחשבה ומועיל תנאי ומועיל גם בטול, ולכן מדייק רק ד"מתורת גט לא בטליה".