דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ה' גדרי תנאי, ברירה ואונם כ

1השגת המחנ"א על תשובת הרשב"א. - תוכן המחלוקת הוא אם הא דנתינה בע"כ לא שמה נתינה נאמר ג"כ במקום דהנתינה משמשת לבטול התנאי. - ומרכז הספק אם הא דנתינה בע"כ ל"ש נתינה אי נחשב זאת לאי-נתינה ממש. - יש להסתפק בהנתינה של בתי ערי חומה אם היא מעין קיום התנאי או מעין בטול התנאי. - הרשב"א תפס כהצד השני וגם האגודה תפס ככה. - הרשב"א לשיטתו שהבדיל בנתינה בע"כ בין סבה ישרה ובין סבה צדדית, ואי נימא דהגאולה היא מעין קיום התנאי הרי יהיה זה בתור סבה ישרה. - ולא יקשה בזה מטענת אונס עפ"י השטה מקובצת שאין אונס אלא בתולה בדעת עצמו. - ועפ"י זה אפשר לישב את קושית הרשב"א בעצמו שהקשה מ"ש מגט, דבכאן החוב שבגאולה הוא דבר המסתעף.

2הרשב"א בתשובות החדשות (ס' רכט) פסק, ביוסף שלוה ג' מאות דינרים, ועשה לו שדהו מכר, עמ"נ שאם יתן לו הג' מאות עד זמן פלוני שהמכר בטל, ואם לא יתן לזמן פלוני המכר קיים, ובבא הזמן לא רצה לוי לקבל המעות - שהמכר קיים, כיון שלא נתנם ברשותו בד"א שלו, אפילו למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה, וכ"ש למ"ד לא שמה נתינה.

3וע"ז השיג במחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה (ס' כד) וכתב: "איברא, דדינו של הרשב"א צ"ע, דנראה, דע"כ לא אמרו דנתינה בע"כ שמה נתינה או לא, אלא במתנה מקבל לסלק עצמו מרשותו, כמו ההיא דנותן גט לאשתו עמ"נ שתתן לו מנה, שעתה בא לסלקו משלו שהרי אשה קנוהי לו; וכן מוכר בית בבתי ערי חומה, דמכר גמור הוא, אלא דזיכה לו רחמנא לגאול תוך שנה, והוי כמו שלקח שדה מחברו, וא"ל שדה זו שאני לקחתי ממך אם יהא לך מעות החזירם לי, והלכך כשאתה בא לסלקו משלו בע"כ אל תסלקנו. אבל זה שהתנה מעיקרא שלא מכר לו, אלא אם לא יתן לו מעות לזמן פלוני ואם יתן שיהיה המכר בטל, הר"ז לא גמר להקנות לו, אלא כשלא יהא יכולת להחזיר המעות, אבל כשיחזיר המעות לא גמר והקנה; והרב בעל התרומות (בשער ג) כתב בשם הרמב"ן ז"ל דאפילו למ"ד לא שמה נתינה, ה"מ במכר בית בבתי ערי חומה, דמכר הוא ורחמנא אמר דליתיב דמי".

4ותוכן המחלוקת בזה בקצור הוא, אם הא דנתינה בע"כ לא שמה נתינה נאמר דוקא במקום שהנתינה היא סבה לקיום התנאי, אבל במקום שהנתינה היא סבה לבטול גם ע"י נתינה בע"כ יתבטל המעשה; או דלמא דאין הבדל, וכשם שנתינה בע"כ ל"ש נתינה לענין קיום כך אין זו נתינה לענין בטול.

5ומרכז הספק הנ"ל מסתעף ממה שהנחנו בפרקים הקודמים דקיום התנאי הוא הסבה לקיום המעשה והבטול בא ממילא ע"י העדר הסבה, ויתעורר הספק מאליו בהא דאמרינן נתינה בע"כ לא שמה נתינה אם דבאופן כזה נחשב לאי-נתינה ממש, או דרק דאינה נחשב לנתינה, אבל גם אי-נתינה לא הוי.

6והנה במקום דהנתינה הוא הקיום התנאי, שם אין נ"מ לן, דאיך שנימא אינה מועלת נתינה בע"כ, לא מיבעיא אם נימא כהצד הראשון דהוה זה בטול גמור, אך אף אם גם נימא כהצד השני ולא נחשב זאת לבטול, אבל עכ"פ גם קיום איננו, וכשאין קיום ממילא בטל כנ"ל. אבל כשהנתינה היא סבה לבטול, הנה רק אם נימא כהצד הראשון מתקיים המעשה, דהא יש כאן קיום התנאי ממש היינו אי הנתינה, אבל להצד השני נהי דבטול לא הוי, אבל ס"ס גם קיום לא הוי.

7והמבין יבין דלהצד השני נתינה בע"כ הוא ממש כעין ציור של הגדר אונס, דמועיל רק לשלילה ולא לחיוב.

8והנה מהא דאמר "הר"ז גיטך עמ"נ שתתני לי מאתיים זוז נתנה לו בע"כ אינה מגורשת" (גיטין עד, ב), אי אפשר לדעתי רק של"ש נתינה לקיום התנאי; אבל הראיה לזה הוא מבתי ערי חומה, ושם כבר אפשר להסתפק, אם הנתינה שם היא לקיום התנאי או לבטול התנאי; דהנה אפשר לומר, דהמכירה היא לכתחילה מכירה גמורה לעולמית, אלא דדינא הוא, דע"י הגאולה במשך השנה הראשונה נעתק הבית שוב לרשותו, וכמו בכ"מ במוכר איזה דבר לאחר וקונה אותו ממנו שוב מחדש, אלא דשם בעינן קנין מחדש, וכאן אמרה התורה דהגאולה גופא זהו הקנין. אבל אפשר לומר ג"כ להיפך, דהמכירה לכתחלה לא חלה רק על משך שנה אחת, אלא שאי הגאולה זו היא סבה שתהא הבית חלוט לו.

9ומובן, דלהצד הראשון הגאולה היא מעין קיום התנאי, שהרי זאת מביא לידי קיום המעשה, שזו היא ההעתקה מחדש לרשות המוכר; אבל להצד השני הוא להיפך, שאי הגאולה הוא הקיום לקיים את המעשה היינו המכירה, והגאולה הוא מעין בטול, שע"י זה נתבטלה המכירה.

10והרשב"א דתפס דגם במקום שהנתינה היא סבה לבטול דג"כ אמרינן נתינה בע"כ ל"ש נתינה, ע"כ דתפס בהגדר דבתי ערי חומה כהצד השני.

11ואמנם גם מ"האגודה" (גיטין עד, ב) שהביא ראיה מבתי ערי חומה דנאנס ביום האחרון לא הוי אונס, מוכח ג"כ דתפס כהצד השני, דאל"כ הרי צדק נתיבות המשפט (ס' נה ס"ק א) שהשיג ע"ז, דהא אונסא כמאן דעבד לא אמרינן.

12ובאמת הרשב"א לשיטתו בהגדר דנתינה בע"כ מוכרח לפרש הא דבתי ערי חומה כהצד השני; דהנה עי' בח' הרשב"א בגיטין (עה, א) שמחלק בין הר"ז גיטך עמ"נ שתתני לי מאתיים זוז דבזה יש סברא לומר, דנתינה בע"כ שמה נתינה, ובין האומרת תן לי מנה ואקדש אני לך, דאם יתן לה בע"כ כו"ע מודים דלא הויא נתינה. דיש הבדל בין סבה ישרה ובין סבה צדדית,דאע"ג דכל קיום התנאי הוא סבה לקיום המעשה כנ"ל, בכ"ז בהר"ז גיטך עמ"נ שתתני לי מאתיים זוז, לא נחשבו המאתיים זוז לסבה ישרה, שהרי הכסף בעצם אין לזה שייכות להגירושין אלא רק מפני שהקפיד ע"ז. אבל בקדושין הלא ההקנאה נעשית ע"י כסף, ואם כי די בפרוטה והיא אמרה תן לי מנה, אבל עכ"פ נקרא זאת סבה ישרה. ובכן אפילו למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה, הוא דוקא במקום שהנתינה היא רק סבה צדדית כנ"ל. והנה אם נימא בבתי ערי חומה כהצד הראשון, הלא הגאולה נחשבת לסבה ישרה דע"י נתינת הכסף הוא קונה זאת מחדש, ובכן הרי יוקשה מאי ראיה מייתי רבא מהא דבתי ערי חומה לענין הר"ז גיטך עמ"נ שתתני לי מאתיים זוז, הא יש הבדל רבתי בין סבה ישרה ובין סבה צדדית, וע"כ דהגדר של ערי חומה הוא כהצד השני והגאולה היא סבה לבטול ומכש"כ יליף רבא להאי דינא.

13אלא דיוקשה על דינא דרשב"א הנ"ל מטעם אחר, מטעם אונס, דהא עכ"פ אונס מועיל שיתבטל ע"י זה התנאי, וכיון דהוא רוצה לתת אלא שהלה אינו רוצה לקבל אין לך אונס גדול מזה? בשלמא בהר"ז גיטך עמ"נ שתתני לי מאתיים זוז, אינו מועיל אונס לקיום התנאי כנ"ל, ובהא דבתי ערי חומה נהי דלהצד הנ"ל הגאולה היא בטול התנאי, אבל דינא הוא דנאנס ביום אחרון לא הוי אונס, אכן בהא דהרשב"א קשה, ודוחק לומר דמיירי ג"כ באופן דאם היה פרע לו מקודם היה מקבל זאת ברצונו הטוב?

14אולם נראה לי לחדש, דעצם הגדר אונס לא שייך בהא דנתינה בע"כ, דהא כבר הבאנו את דברי השטה מקובצת בריש כתובות (ב, ב) שכתב "ולא אמרינן נמי דיש אונס אלא בתולה בדעת עצמו כגון אם לא באתי, אם לא עשיתי כך וכך, או אם באתי אם עשיתי כך וכך, וכן בתולה בדעתה דלגבי הא מלתא כחד נינהו; אבל בתולה בדעת אחרים, כגון אם יבא פלוני אם לא יבא לא, אלא כל היכא דנתקיים התנאי אע"פ דנתקיים מתוך האונס המעשה קיים" משום דזה גופא, גם מקרה האונס מצד האחר, נכנס בגבול ההתחייבות שלו.

15ומובן דה"ה אם הוא יתלה קיום התאי בדידה או היא בדידיה, דלא יועיל טענת אונס. וא"כ הרי קושיה בהא דנתינה בע"כ מצד אונס מעיקרה ליתא, דאדרבא הא בהא תליא, דכיון דנתינה בע"כ ל"ש נתינה, וא"כ האומר, למשל, הר"ז גיטך עמ"נ שתתני לי מאתיים זוז הרי תלה הדבר בדידה, ומה מועיל מה שהיא אנוסה, דאע"ג שנימא דעל ידי האונס נחשב כאילו עשתה היא את המוטל עליה, אבל ס"ס הוא לא עשה ובלעדו אי אפשר שיהא קיום התנאי.

16ובזה מובנת ג"כ שיטת החולקים על האגודה, כי לפ"ז אין ראיה כלל מהא דבתי ערי חומה, ויוצדק ג"כ דינא דהרשב"א בתשובותיו הנ"ל.

17ועפ"י מה שביארנו שיטת הרשב"א בהא דבתי ערי חומה שהגאולה איננה סבה להכניסה מחדש לרשות המוכר, אלא דאדרבא אי הגאולה הוא סבה שיוחלט ברשות הלוקח, עפ"י זה יש לישב קושית הרשב"א גופא בסוגיא דנתינה בע"כ הנ"ל. דהוא ז"ל מביא שם את הקושיא ופרוקא של התוס' (ערכין לב, א ד"ה מדאצטריך), שהקשו דמה ראיה מבתי ערי חומה, דלמא לעולם נתינה בע"כ שמה נתינה, ושאני התם דהוה שלא בפניו? ותרצו, דאם בפניו יכול לעשות בע"כ הנה גם שלא בפניו אפשר לזכות לו ע"י אחר. והקשה הרשב"א, מאי ראיה היא זו, הא אשכחינן בגט דיכול לגרשה בע"כ, ובכ"ז אי אפשר לו לזכות אותה ע"י אחר, כיון דחוב הוא לה?

18אכן אפשר לישב זאת עפ"י דברי הר"ן בגיטין (יט, ב ד"ה ומסתברא) לענין פרוזבול דאם אין לו קרקע "מזכהו בתוך שדהו כל שהוא", אע"ג דחובה לו הדבר, שהרי עי"ז יגבה ממנו את חובו, אך כיון דעצם הדבר, זכוי הקרקע, זכות הוא לו, אין אנו מביטים על החוב המסתעף מזה. והנה אם נימא דהגאולה היא סבה לההעתקה מחדש לרשות המוכר, שפיר יוקשה קושית הרשב"א הנ"ל, דאיך שייך בזה שיזכה לו ע"י אחר, אחרי דזה יסבב חוב להלוקח; אבל כיון דהוכחנו, דלהיפך אי הגאולה הוא הסבה לההחלטה ברשות הלוקח והגאולה הוא רק העדר הסבה, א"כ הרי בעצם הגאולה, נתינת הכסף, אין חוב, אך אדרבא זכות, ואם כי עי"ז מסתעף ממילא חוב אחר כך, לא איכפת לן בזה כנ"ל, ושפיר מביא ראיה מבתי ערי חומה.