דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל א

1שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל מחלוקת הצרפתים והספרדים בהגדר דעדי מסירה כרתי. - הרבה קושיות על שיטת הספרדים. - התבוננות בהמקור הראשון של שיטה זו מדברי הרי"ף. - חקירה בעדי מסירה כרתי אם העדים המה הכורתים או דהמסירה היא הכורתת. - בזו היא מחלוקת הצרפתים והספרדים. - בגט העדים באים רק להודיע הדבר כמבואר ברמב"ם. - ומר"מ אנו שומעים לר"א. - המקור לחלק בין הדבקים בין קדושין לגירושין. - הצרפתים לשיטתייהו והספרדים לשיטתייהו. - אע"ג שלהספרדים גם לר"א סגי בעדי חתימה, אך גם זה הוא מטעם דמסירה כרתי. - ובזה מסולקות כל הקושיות.

2בהא דקי"ל כרבי אלעזר ד"עדי מסירה כרתי", הנה יש חלוקי דעות בין רבותינו הראשונים ביסוד ההלכה הזו, דדעת הצרפתים: רש"י בגיטין (סד, א ד"ה רבי אלעזר היא) ובש"מ, ר"ת (ד, א תוס' ד"ה דקיימא לן) הרא"ש (ב"ב פ"י סי' ז) התרומה (סי' קלא) והסמ"ג (עשין נ) ועוד, דלר"א לא מתכשר בשום אופן בלי עדי מסירה. והא דאמרינן בהשולח (שם לו, א) "לא צריכא אלא לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, תקנו רבנן עדי חתימה, דזמנין דמייתי סהדי אי נמי דאזלי למדינת הים"? היינו משום דכיון דאיכא עדי חתימה, אמרינן דמסתמא בהכשר נעשה. ולפיכך צריך ליזהר שיהיו עדי מסירה בשעת נתינת הגט דאינהו כרתי, דאי ליכא שום עדי מסירה אינה מגורשת, אע"ג דאיכא עדי חתימה".

3ודעת רבותינו הספרדים, הרי"ף (גיטין יח, ב; מז, ב), הרמב"ם (בפ"א מהל' גירושין הל' טו-טז), הראב"ד (בהשגות על הרי"ף) והרמב"ן (בחידושיו פו, ב ובמלחמות על הרי"ף שם) דלא בעינן לעדי מסירה גם לר"א, אלא היכא דליכא עדי חתימה, אבל היכא דאיכא עדי חתימה סגיא בלי עדי מסירה.

4והנה הרבו המחזיקים בהשיטה הראשונה לבוא על אלה האחרונים בחבילי קושיות:

5א) קושית הרשב"א (גיטין ד, א ד"ה ואיבעית וכו'): "דוכתב דקרא אי כתיבה לבד הוא או חתימה לבד או כתיבה וחתימה", וממ"נ איך יסבור ר"א לפי שיטה זו?

6ב) עוד הקשה הנ"ל, דלפ"ז למה אמרינן בגמרא (שם): "לעולם רבי אלעזר היא, וכי לא בעי ר' אלעזר חתימה היכא דליכא עדים כלל, היכא דאיכא עדים בעי, דאמר רבי אבא, מודה ר' אלעזר במזויף מתוכו שהוא פסול" דמשמע דהוי רק מטעם גזירה, בעוד שלפ"ז הרי דינא הוא, דכיון דאיכא עדי חתימה המה כרתי הגט ובעינן לשמה, והל"ל "היכא דאיכא עדים בעי דכתיב וכתב לה לשמה"? (ועיין בלח"מ על הרמב"ם בפ"א מהל' גירושין הנ"ל).

7ג) וכן יש להקשות גם מצד השני, אחרי דכשאיכא עדי חתימה, המה כרתי, א"כ הרי שוב לא נבעיא גם לר' אלעזר כתיבה לשמה כשיהיו עדי חתימה כמו לר"מ - ודעת הריטב"א היא באמת כן - וא"כ אמאי מקשה בגיטין (שם) "אי לר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי", הא גם לדידיה תהיה הקושיא כמו לר"מ, דכיון דאיכא כתיבה וחתימה חתימה בעיא כתיבה לא בעיא?

8ד) קושית התוס' (ד, א ד"ה דקיימא) והרשב"א (שם) מהא דפ' בתרא (בגיטין פו, ב) "גבי שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוין נותן שתיהן לזו ושתיהן לזו, וקאמר בגמ' דלא כר"א משום דלא ידעי עידי מסירה בהי מינייהו מגרשי, אבל לר"מ ניחא, וצריך לומר דבמשולשין איירי, דבעי לר"מ שיהא מוכח מתוכו וכו', ואי לר"א סגי בעדי חתימה, אמאי לא אתי כרבי אלעזר, דל עדי מסירה מהכא בעדי חתימה סגיא"?

9ה) קושית הפני יהושע בגיטין (יח, ב ד"ה אמרי לה פסול) על דברי הרמב"ם (בפ"ט מהל' גירושין הלכה כז) שכתב שם: "היה אחד משנים הראשונים פסול ה"ז גט פסול, שמא יאמרו עד פסול כשר בעדות שאר שטרות, בעת שיהיו העדים רבים. ולא הכשירוהו בגט שעדיו רבים, אלא מפני שעדי מסירה הן העיקר". דהא לפי מה שפסק בעצמו דגם לר"א סגי בעדי חתימה בלחוד כנ"ל, א"כ הלא יפסול מדינא גם בגט כשנמצא אחד מהן קרוב או פסול?

10לע"ד נראה לתרץ הכל בחדא מחתא:

11נתבונן נא בהמקור הראשון לשיטה זו: דברי הרי"ף בהשולח הנ"ל שכתב על הא דאמרינן שם "אמר רבא, לא צריכא אלא לרבי אלעזר דאמר, עדי מסירה כרתי, תקנו רבנן עדי חתימה, דזמנין דמייתי סהדי א"נ זימנין דאזלי למדה"י", והוסיף ע"ז: "מהא שמעינן דלא צריכינן לעדי מסירה אלא היכא דליכא עדי חתימה, אבל היכא דאיכא עדי חתימה סגי בלא עדי מסירה, והוא דנפק גיטא מתותי ידה".

12ולכאורה יש להשתומם, דלא מיבעיא דאין מזה תנא דמסייע, אך אדרבא תיובתא מהכא תיובתא, דלפ"ז למה לן למימר "זימנין דמייתי סהדי", ומשמע ביתר פשיטות דדוקא כשהיו סהדי אלא דמתו, כדמחלקינן כן גם בקדושין? ומלבד זה יש להתבונן על הוספת הדברים "והוא דנפק גיטא מתותיה ידה", מאי קמ"ל בזה פשיטא דבעינן "ונתן"?

13ונראה לי בזה, דהנה יש לחקור בהגדר דעדי מסירה כרתי, אם דהעדים הם הכורתים, או דהמסירה היא הכורתת; דלהצד הראשון המסירה היא רק לסמן איזה מין עדים הוי פועלי הכריתות, ולהצד השני הוא בהיפך, דהעדים הוא רק להודיע שהיתה כריתות, אבל עצם הכריתות פועלת המסירה.

14וזה הוא הציר אשר עליו תסוב מחלוקת הצרפתים והספרדים. דאי נאמר כהצד הראשון, א"כ הרי יש הבדל רב בין היכא דליכא כלל עדי מסירה בין מתו אח"כ או אזלו למדה"י, כמו דמחלקינן בקדושין בין שניהם מודים דקידש בלי עדים, בין היכא "דאמר לה קידשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י" (קדושין סה, א-ב). וכיון דלא מצינן בגמ' רק "זימנין דמייתי סהדי" הרי ראיה מזה לשיטת הצרפתים. אבל אי נימא כהצד השני, א"כ אין הבדל כלל בין לא היו עדים כלל או שמתו אח"כ, דהא כל עיקרם הוא רק להודיע שהיה גט, וכשמתו הרי חסר ג"כ הידיעה ובכ"ז אמרינן דמועיל ע"י עדי חתימה, א"כ הוא הדין כשאין כלל עדי מסירה.

15ולהביא ראיה שכן הוא באמת שיטת הרי"ף והרמב"ם בהגדר דעדי מסירה כרתי, די לנו להעתיק דברי הרמב"ם (בפ"א מהל' גירושין הלכה יג) שכתב שם: "ומנין שיתננו לה בפני עדים, הרי הוא אומר על פי שנים או שלשה עדים יקום דבר, ואי אפשר שתהיה זו היום ערוה והבא עליה במיתת ב"ד ולמחר תהיה מותרת בלי עדים", ועיין שם במ"מ ובלח"מ; אבל עכ"פ דברי הרמב"ם ברור מללו, דהעדי מסירה הוא לא לפעול הגט והגירושין, אך להודיע מזה שהיא מותרת לכל אדם, ובטח הוא גם שיטת הרי"ף רבו וא"כ צדקו יחדיו.

16אכן נחוץ לנו להתבונן מאין הוציא זאת באמת הרמב"ם? וזו היא באמת כונת המ"מ בקושיתו שם. אבל גם זאת נמצא בנקל לפי דרכנו; דהא מחלוקת ר"מ ור"א הוא רק או עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, אבל זאת משמע בודאי דבאותו האופן שאמר ר"מ עדי חתימה כרתי, באותו האופן אמר ר"א בעדי מסירה, והלא גם לר"מ יש לחקור כנ"ל, אם העדים כורתים או החתימה כורתת - וזה מבואר במשנה מפורשת בגיטין (פו, א): "כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' הרי אלו שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר". ובגמ' איכא דמוקי הך ממ"נ כר"מ, וכתבו בתוס' לעיל (ג, ב ד"ה שלשה): "ואע"ג דר"מ סבר וכתב היינו וחתם, מ"מ כשר הולד בכתב ידו ואין עליו עדים, דכיון שהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזו". אבל נחזי אנן נהי דהוה חתימה אבל עדי חתימה הרי אין כאן, ואמנם רש"י (פו, א ד"ה ואם ניסת הולד כשר) כתב בטעמא "דכתב ידו כמאה עדים דמי", אך גם מזה גופא הלא מוכח, דהעדים אינם הכורתים אך המודיעים מהכריתות, דהא היכא דהעדים הם עושי הדבר שם לא תועיל הודאת בע"ד, וקדושין יוכיח דגם כששניהם מודים נקרא זאת מקדש בלי עדים? אלא ש"מ כנ"ל, דהחתימה לבדה היא הכורתת והעדים - להודיע מזה. אבל היכא דאיכא ידיעה בלעדם כגון בכת"י, דמלבד שהכתב הוי חתימה הרי מודיע ג"כ לכל שנתגרשה דהא בפרט זה - לענין ידיעה בודאי "כת"י כמאה עדים דמי" שפיר דמי - ומדר"מ אתה שומע גם לדר"א.

17נמצא דחלוק קדושין מגיטין הרבה, דבהראשונים העדים המה פועלי המעשה, ובהאחרונים המה רק המודיעים.

18ומאיזה מקור מהתורה הננו מחלקים בין הדבקים?

19נ"ל עפ"י דברי הרשב"א בקדושין (סה, ב) הנ"ל שהקשה על הא דאמרינן שם "אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא, אף כאן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי? א"ל, התם לא מחייבא לאחרינא הכא מחייבא לאחריני", וז"ל: "קשיא, מאי מחייבת איכא דמאי אית להו עלה ומאי שייכי בה, דנימא שהיא חבה להן בהודאתה, אטו מי שהודה שמכר שדהו לחבירו אינו נאמן ומי קרינן ליה מחייב לאחרינא? וכו', וי"ל דגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה, דמיניה גמרינן הודאת בע"ד, הו"א דלעולם לא מקיימא מילתא אלא בסהדי משום דכתיב עפ"י שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר, וכדאיסתפקא מלתא למר זוטרא ורב אחא דבסמוך, אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב. והלכך עריות דכתיב בהו דבר, ע"כ לצד ממון שיש בו חובה הוקשו, ולא לצד ממון שאין בו חובה, ולומר דלא מקיימא להו מלתא אלא במקיימי דבר, ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה, ולא שתהי' חובתו של זה כזה, דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרנן וכו'. ומסתבר לי, דהא דתנן ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר וחד מינייהו כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, התם היינו טעמא משום דרחמנא רבייה בגיטין כממון מדכתיב וכתב לה, דמשמע כל שכתב לה הוא בכתב ידו מגורשת ושטר גמור הוא כשטר שבממון וכו', ולמאי דרבי רבי ולא גמרי מינייהו, דא"כ גז"ש למאי אתא, ואין לך בהו אלא מקומן, ואלו בקדושין כתב לו בכתב ידו ואין עליו עדים אינה מקודשת".

20הרי יש לנו יסוד נאמן לחלק בין הדבקים, דבקדושין הרי ילפינן מ"דבר" "דלא מקיימי להו מלתא אלא במקיימי דבר", אבל בגט ע"כ הננו רואים מגזה"כ ד"שטר גמור הוא כשטר שבממון".

21וזהו שאנו משתמשים בהמחלוקת דעדי מסירה כרתי או עדי חתימה כרתי גם בשטרות שבממון ושם הלא בודאי העדים רק להודיע, דהכל גדר אחד.

22זהו שיטת הספרדים, וחזקה מאד ראייתם לפ"ז מהא דהשולח, דאף כשליכא עדי מסירה נמי שפיר דמי, דאיזה חילוק יש בין מתו או לא היו כלל, בשלמא בקדושין יש לחלק כנ"ל, אבל בגיטין לפ"ז הלא אין כל הבדל ביניהם.

23ורבותינו הצרפתים אזלו לשיטתייהו בהבנת הגדר דקדושין בלי עדים אין חוששין לקדושין לא כהרשב"א ז"ל, אך בפשטות מטעם חב לאחרינא, ולכן לא מצאו שום טעם לחלק ביניהם וכתבו בגיטין (ד, א ד"ה דקיימא לן): "אבל בקדושין וגירושין לא מהניא הודאת בע"ד משום דמחייב לאחרים, דבקדושין אסר לה אקרובים ובגירושין אסר לה אכהן".

24וא"כ לפ"ז גם בגירושין העדים הם הכורתים, א"כ הלא מהשולח ראיה להיפוך דרק במתו סהדי הוה תיקון העולם כנ"ל.

25ותכנת המחלוקת בין הנ"ל בפרק הקודם הוא באופן שכזה:

26הצרפתים לשיטתייהו, דהעדים בגיטין המה פועלי הדבר כמו בקדושין כנ"ל, א"כ בע"כ מפרשים בהגדר דעדי מסירה כרתי כהצד הראשון כנ"ל, ומובן דלפ"ז עדי חתימה לר"א לא מעלים ולא מורידים. והספרדים לשיטתייהו דהעדים בגיטין הוא רק למען הידיעה כנ"ל, א"כ תופסים ע"כ בהגדר דעדי מסירה כרתי כהצד השני כנ"ל; ואמנם הלא גם כשליכא עדי מסירה אנו יודעים בכ"ז מהמסירה גופא, דהא במטלטלין הוה חזקה תיכף, שכל מה שביד האדם הוא שלו. וראיה דמגדר חזקה הוא מגמ' גיטין (כ, ב): "בעי רמי בר חמא היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה"? ופשיטנן "ת"ש דאמר ר"ל הגודרות אין להן חזקה", אשר באמת מזה ראיה מוכרחת להשיטה הנ"ל, דנחזי במאי עסקינן אי דאיכא עדי מסירה הרי ליכא לספוקי כלל, ואי דליכא כאשר מבואר שם להדיא בגמ', הרי בשום גט לא יועיל ומאי מבעיא ליה דוקא בגודרות, ולשיטתם שיטת הצרפתים דע"י עדי חתימה אמרינן דמסתמא בהכשר נעשה, שוב אין חילוק כלל בין גודרת לדבר שאין בו רוח חיים?

27וא"כ עצם המסירה הרי אנו יודעים היטב גם בלי שום עדים מטעם חזקה והידיעה שהיה גט, כלומר על שאר הפרטים בגט, הרי נדע היטב מעדי חתימה כמובן.

28וזהו כוונת דברי הרי"ף: "והוא דנפק גיטא מתותיה ידה" והבן.

29ומחלוקת ר"מ ור"א כך הוא, ר"מ סבר החתימה כרתי ור"א סבר המסירה כרתי, ובזה המה שניהם מודים דבעינן עדים למען הידיעה, ולכן משכחת לר"מ חתימה כורתת בלי עדים היכא דאיכא ידיעה גם בל"ז - כתב ידו - ולר"א מסירה כורתת גם בלי עדים כשאיכא ידיעה - עדי חתימה - או גם בלי עדים כלל; דר"א הלא לא לאפלוגי על ת"ק ד"כתב בכתב ידו ואין עליו עדים" אלא לאוסופי "אעפ"י שאין עליו עדים", וא"כ גם הוא מודה דבכת"י ואין עדים כלל לא עדי חתימה ולא עדי מסירה פסול רק מדרבנן וכשר מדאורייתא, וכן משמע גם מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' גירושין הל' יד) ועיין במ"מ שם ובכ"מ.

30נמצא לפ"ז, דאף לפי שיטת הספרדים אין מחלוקת ר"מ ור"א, כפי שנראה לפום ריהטא, רק בעדי מסירה, היינו דלר"מ עדי מסירה לא כרתי ולר"א אף עדי מסירה כרתי, אלא אף בעדי חתימה איכא ביניהם פלוגתא רחוקה, דאף דלשניהם הוי גט, אבל לכל אחד מטעמיה, לר"מ מטעם דהחתימה כרתי, ולר"א מטעם דגם בעדי חתימה איכא מסירה כרתי.

31והמבין יבין, דבזה סלקנו כל הקושיות בפעם אחת ולעולם לר"א וכתב כתיבה ממש (מסולקת הקושיא הראשונה); וגם כשהוי גט ע"ד עדי חתימה בלי עדי מסירה בכ"ז לא בעינן חתימה לשמה (מסולקת קושיא הב'); אך כתיבה לשמה, (מסולקת קושיא הג'); ואי נימא דבעינן גוף המסירה לשמה, נצריך זאת גם כשאיכא עדי חתימה, דלעולם המסירה כורתת (מסולקת גם קושיא ד'); ומובן דגם קושית הפני יהושע (קושיא ה') מתורצת בנקל.