דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ה' גדרי תנאי, ברירה ואונם ד

1מחלוקת רבתי אם בעינן בכתיבת גט שליחות. - ראיות לכאן ולכאן. - גם זה מתלי תלי בהחקירה אם הלשמה הוא בגדר כוונה או בגדר מחשבה. - אם הוא בגדר כוונה לא בעינן כלל שליחות דאם היה בעינן לא היה מועיל כלל שליחות. - ובכן לפי ההלכה אמנם בעינן בזה שליחות, אבל לא מצד הכתיבה בעצמה, אך מטעם הלשמה. - ובזה מיושב הכל.

2והנה מחלוקת רבתי אצל רבותינו הראשונים, אם בעינן בכתיבת הגט שליחות או לא, דעת התוס' בגיטין (כב, ב ד"ה והא), הרשב"א והר"ן (יא, א ד"ה גמ') ועוד, דלא בעינן שליחות בזה, ד"וכתב" לאו אבעל קאי אלא אסופר. ודעת הרמב"ם, דבעינן שליחות, והראי' שכתב בפ"ג מהל' גירושין (הל' טו-טז): "הכל כשרין לכתוב את הגט חוץ מחמשה גוי ועבד וכו' מפני שהגוי על דעת עצמו הוא כותב וחרש שוטה וקטן אינן בני דעת והעבד אינו בתורת גיטין וקדושין".

3והנה בס' "מחנה אפרים" (הל' גירושין ג, טו) האריך בענין זה, דיש פנים לכאן ולכאן, מהרבה מקומות משמע דבעינן שליחות ומהרבה מקומות משמע להיפך.

4נביא לכתחילה את הראיות דבעינן שליחות בזה:

5א) מגיטין (עא, ב) דצריך "שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו".

6ב) מגיטין (סג, ב) "ההיא דהוה קרו לה נפאתה, אזול סהדי כתוב תפאתה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב, עשו עדים שליחותן".

7ג) מהשולח (לב, ב) ומהאומר בקדושין (נט, א) דיש שם שינוי גרסאות ויש שגורסין "מתורת גט לא בטליה" ושיטת הראשונים, דלפ"ז אם ביטל בפירוש את הגט מודה רב נחמן דבטל. ואי נימא דלא בעינן כלל שליחות בכתיבה, א"כ מאי שייך בזה ביטול, דמאי הוא מבטל, הלא לא בעינן רק שיכתב ע"י סופר וס"ס נכתב הגט? (כך העיר המח"א).

8ד) ממי שאחזו (ע, ב): "אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס, אמר ר"ש בן לקיש, כותבין ונותנין גט לאלתר, ור' יוחנן אמר אין כותבין אלא לכשישתפה", והלכה כר' יוחנן. ומוכח להדיא, דבעינן שליחות ומשו"ה כיון שאחזו קורדיקוס ולאו בר דעה הוא נתבטל השליחות, אבל אי נימא דלא בעינן מה איכפת לן אם נכתוב קודם? (הנ"ל).

9ועתה נביא ראיות להיפך, דלא בעינן שליחות.

10א) מגיטין (עב, א): "תניא כותיה דרב אשי, כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה, אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנו לו ונתנו לה, הרי הגט בטל, עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו". ולמה דייק בכאן "הלשמה" "כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה", אם לא לאשמעינן, דהא דבעינן שיאמר לסופר כתוב הוא דין ב"לשמה" ולא דין בשליחות, כמו שכתב התוס' ד"כשלא צוה הבעל לא חשוב לשמה אלא חשוב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא"?

11ב) מהא דמתרץ רב הונא שם (כג, א), דלהכי כשר חרש שוטה וקטן משום דגדול עומד ע"ג, ואי נימא דבעינן שליחות איך כשרים הם, הא לאו בני שליחות נינהו?

12ג) מריש זבחים, דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ופריך בגמ' (ג, א): "הא סתמא כשרים, ורמינהי הכותב טופסי גיטין צריך שיניח התורף"? ומשני (ב, ב) "זבחים בסתמא לשמן קאי אשה בסתמא לאו לגירושין קיימא", ומשמע דאי נימא דסתמא כשר ביה גיטין הכשר לכתוב גם התופס וגם התורף, ואמאי כיון דלא צוה הבעל לכתוב, הרי שליחות אין כאן, ובטל הגט בלא"ה?

13ונ"ל עפ"י הקדמה מוסכמת קטנה לישב את כל הדברים האלה.

14וההקדמה היא, דלפי מה שביארנו בהפרקים הקודמים, הספק הזה אם בעינם שליחות בכתיבה או לא, מתלי תלי בחקירתנו אם לשמה בכתיבת הגט הוא גדר מחשבה או גדר כונה; דהרי הנחה מוסכמת היא דגדר שליחות אינו שייך רק בדברים שיש בהם פעולה ומחשבה, אבל בדברים שאין בהם רק פעולה וכונה כמו חליצה לא שייך גדר שליחות, וביארנו זאת למדי בהפרקים הקודמים.

15וממילא לפ"ז, אם נימא דלשמה הוא בגדר מחשבה בודאי בעינן בזה שליחות ככ"מ, דרק מחשבתו של בע"ד תוכל להשפיע, ולא מחשבתו של איש אחר, אם לא שמכחו של הבע"ד הוא בא בתור שליח. אבל אם נימא דגדר כונה הוא בודאי דלא בעינן כלל שליחות בזה, דאם היה בעינן שליחות בזה הרי לא היה מועיל שליחות כלל; כלומר, דאם היה ה"וכתב" קאי על הבעל, לא היה נוכל לומר שאחר יכתוב מטעם שלוחו של אדם כמותו כמו דאינה מועילה שליחות בחליצה.

16וממילא יגיה לנו אור נוגה בכל הדברים הללו: התוס' והרשב"א והר"ן כתבו שפיר בתירוצם על הקושיא בדברי רב הונא "והוא שהיה גדול עומד ע"ג", שקשה מאי מתרץ "ואכתי לאו בני שליחות נינהו?" "דלא בעינן שליחות בכתיבה, דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר" דהא מאן דסובר דגדול עומד ע"ג מהני, הרי לדידיה לשמה הוא בגדר כונה כנ"ל, והרמב"ם לשיטתו דפסק דגדול עומד ע"ג לא מהני, א"כ לשמה הוא בגדר מחשבה, ממילא בעינן שליחות בכתיבה, ולכן פוסל את העבד בכתיבה.

17ונמצא עוד, דאם כי לפי ההלכה בעינן שליחות בכתיבה, אבל הוא לא מטעם הכתיבה בעצמה דהוא רק פעולה, אך מטעם הלשמה דהוא בגדר מחשבה, וצדקו גם שניהם, הא דאמרינן (עא, ב) "צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו", וג"כ הא דאמרינן (ע"ב, א) "כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה, הרי הגט בטל עד שישמעו קולו", דנראה מזה דהוא דין בלשמה, דאמנם כן כנ"ל, וד"ל.

18וממילא מובן, דלא יקשה כלל מקדושין (נט, א) "מתורת גט לא בטליה" ומגיטין (ע, ב) "ור' יוחנן אמר אין כותבין אלא לכשישתפה", דבשניהם ר' יוחנן לשיטתו בירושלמי ובבבלי דגדול עומד ע"ג לא מהני וממילא בעינן שליחות.

19ומזבחים דמקשינן "הא סתמא כשרין ורמינהו הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום התורף" מובן דאין משם שום ראיה, דבודאי לפי הס"ד דגיטין דומה לזבחים וגם שם סתמא כשר, לא נוכל לאמר דהלשמה הוא בגדר מחשבה ורצון. דמה שייך רצון בסתמא, ובודאי נצטרך לומר דהוא רק בגדר כונה, הרי ממילא לא בעינן ג"כ שליחות, ושפיר קא מקשה, אבל אה"נ, דלהמסקנא דפסול ובעינן שיחשוב לשמה הוי בגדר מחשבה, וממילא הכותב טופסי גיטין פסול מטעם שני דברים, מטעם דחסר הלשמה וגם מפני ששליחות אין כאן.