דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ה' גדרי תנאי, ברירה ואונם ז

1מלבד הקושיות הנ"ל על הבה"ג קשה ג"כ מ"לי ולא ליורשי". - וביותר מהלכה הפסוקה באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש. - וע"כ עלינו לומר, דהבה"ג אינו סובר כדעת הרמב"ם במשפטי התנאים והרמב"ם דפליג על הבה"ג לשיטתו אזיל. - לכאורה אחרי דכשם שאין בטול לאחר מיתה כן אין גם קיום לאחר מיתה הרי יש לשאול תמיד מה חזית. - ברם דמקפידים אנו בזה על אותו הצד שהוא בקום ועשה. - וכעין ציור לזה הוא דינא ד"אגודה" באונס ובזה תתישבנה שתי הקושיות על הבה"ג מהא דע"מ שלא תשתי יין ומע"מ שלא תבעלי לפלוני.

2אבל עכ"פ, הנה לפי מה שביארנו בפרק ה', הנה תירוצו של הגאון ר"ש איגר ז"ל על הקושיות שמקשים על הבה"ג הנ"ל, אינו מספיק כלל.

3והנה מלבד הקושיות שפרשנו לעיל הוא מקשה עוד מהא דמבואר בגיטין (עד, א): "ה"ז גיטך עמ"נ שתתני לי מאתים זוז ומת, נתנה אינה זקוקה ליבם, לא נתנה זקוקה ליבם. רשב"ג אומר, נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים". וע"כ לא פליגי אלא דמר סבר לי וליורשי ומר סבר לי ולא ליורשי, אבל לכו"ע אלו היו היורשים בכלל התנאי היתה מקיימת התנאי גם אחרי מיתתו; ולדברי הבה"ג הנ"ל, הרי כשם שאין ביטול מועיל לאחר מיתה כן לא יועיל גם קיום התנאי לאחר מיתה?

4ועל הקושיות הנ"ל יש להוסיף עוד קושיה יותר גלויה מהלכה פסוקה "הר"ז גיטך מעכשיו, אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש, הר"ז גט" (גיטין עו, ב) והרי מתקיים התנאי בזה אחרי המיתה?

5בשלמה אי נימא דבאופן כזה היא מותרת להנשא תיכף כשמת, הרי זה לא הוי קיום התנאי אחרי מיתה אך המה באים כאחד, דביחד עם המיתה מתקיים התנאי; אבל אם נימא דלא תנשא רק עד אחר י"ב חודש כדבעי לן שם בגמ' "כי שריתיה לאלתר שריתיה, או לאחר י"ב חודש שריתיה, לאלתר שריתיה דהא לא אתי, או דלמא לאחר י"ב חודש שריתיה, דהא איקיים ליה תנאה", ולה"או דלמא" זה יקשה הקושיה הנ"ל. ועוד ניחא זה לשיטת התוס' (ד"ה דהא), דהספק הוא רק מצד גזירה דרבנן אבל מדאורייתא פשיטא לן דתיכף כשמת הוה כנתקיים התנאי, וא"כ המיתה וקיום התנאי באים כאחד כנ"ל. אבל לשיטת הרמב"ם הידועה, דהספק הוא אם בעינן קיום התנאי בפועל, הרי יוקשה ממ"נ, אם יש סברא שלא תנשא רק עד אחר י"ב חודש מפני שלפני הזמן הזה לא נתקיים עדיין התנאי בפועל, הלא גם אחרי י"ב חודש לא תנשא, דהא קיום התנאי בא לאחר מיתתו?

6ואמנם לפי מה שביארנו בפרק ה, דאע"ג שלדעת הרמב"ם שלילת הביטול אין זה עדיין חיובו של הקיום, זהו דוקא בשלילת הבטול במציאות, למשל, באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך הזמן הנ"ל - דאם היה במציאות שיבוא לאחר מיתה היה שפיר בטול התנאי, אלא שאין מציאות שכזו; אבל כשאין כלל דינא דבטול, זאת אומרת, דגם בעוברת התנאי לא יתבטל הדבר, הרי זהו הוה כאילו נגמר הזמן. לפ"ז בהקושיה גופא אנו מוצאים כבר את התירוץ, דמה אנו מקשים, שלהבה"ג שאין ביטול לאחר מיתה א"כ גם אין קיום לאחר מיתה, ומדוע הוה גט במת בתוך י"ב חודש, דאדרבא כיון שאין ביטול לאחר מיתה, וא"כ לא רק שאין במציאות שיתבטל התנאי, אך אין כלל כבר הדין ביטול, תו נגמר הזמן תיכף במיתתו ונתקיים אז התנאי.

7ולפ"ז בע"כ עלינו לומר, דהבה"ג אינו סובר כדעת הרמב"ם, דספיקת הגמ' בסוף מי שאחזו, שלא תהא רשאה להנשא עד כלות הי"ב חודש, הוא מצד דבעינן קיום התנאי בפועל, דהא להבה"ג הרי ע"כ צ"ל דנתקיים התנאי בפועל תיכף במיתתו, דאל"כ גם אחר י"ב חודש לא היתה רשאה להנשא, כנ"ל, אלא ע"כ דהבה"ג סובר כדעת התוס' דהוא רק מטעם גזירה.

8וממילא הנה בכלל אין מקום לתירוצו של הגאון ר"ש איגר, שתומך את סברת הבה"ג עפ"י שיטת הרמב"ם בתנאים, שבאמת המה תרתי דסתרי כנ"ל. והרמב"ם שפליג על הבה"ג כמו שמוכיח המ"מ בפרק ח לשיטתו אזיל במשפטי התנאים, שלפ"ז אין מקום לדינא של הבה"ג.

9וא"כ עדיין חוזרות כל הקושיות על סברת הבה"ג - מלבד הקושיות דאם לא באתי הנ"ל - לדוכתן?

10אולם באמת נחוץ להתבונן בעצם הדבר שהנחנו, דכיון שמת ואי אפשר לבוא גם בדינא לידי בטול התנאי, ממילא זהו גופא הוי קיום התנאי; דהנה לכאורה הרי אפשר לומר גם להיפך, דכיון שמת ואי אפשר לבוא עוד לידי קיום, אחרי דאין קיום התנאי לאחר מיתה, הנה זהו גופא הוה בטול התנאי והמיתה ובטול התנאי באים כאחד, דברגע של המיתה נעשה הביטול?

11ואותה השאלה הרי אפשר לשאול לכאורה גם בעצם הדין של הבה"ג, שכשהתנה עמ"נ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ונשאת לאחר, ומת בעלה הראשון בחיי פלוני ועברה ושתתה בחייו דלא נתבטל הגט, וגם שם יש לשאול מאי חזית, אחרי דכשם שאין בטול התנאי לאחר מיתה כן אין גם קיום התנאי לאחר מיתה, הרי אפשר לומר גם להיפך, כיון דאי אפשר לה עוד לקיים התנאי שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני, דמה שאינה שותת אחרי מיתת הבעל אינו בא בחשבון, וכיון דאי אפשר להיות קיום התנאי זה גופא יהיה בטולו?

12וכה"ג יש לדייק איפכא בהתוס' ישנים ביומא (יג, ב ד"ה כי חזי דבעי למימת) שכתבו: "ואם תאמר, לאחר מיתה נמי אם ילך לביהכ"נ מגורשת למפרע כדאמרינן בפרק מי שאחזו (עו, ב), הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך י"ב חודש הר"ז גט? לא דמיא, דהתם קיימתה לתנאה שחייתה עד שעברו שנים עשר חודש, אבל הכא מתה קודם שנתקיים התנאי". וא"כ תופסים להדיא דאין קיום התנאי לאחר מיתה, וכנראה דבשביל זה הגט בטל, וגם אם יתנה את התנאי הזה עמ"נ שאכנס אני לביהכנ"ס על זמן ידוע, אם יעבור הזמן הזה יתבטל הגט לגמרי, ומדוע, הלא אפשר לומר כיון שמתה בתוך הזמן ואי אפשר עוד בבטול, דאין ביטול התנאי לאחר מותו ולאחר מיתתה כנ"ל, זה גופא יהיה הקיום?

13ובכלל נחוץ להתבונן איפה אנו לוקחים את אמת-המדה בזה, דהלא תמיד כשהקיום בא לאחר המיתה הלא גם אפשרות הבטול בזה בא ג"כ לאחר המיתה, ולהיפך כשהבטול בא לאחר מיתה, הלא גם אפשרות הקיום הוא לאחר מיתה, ומדוע לפעמים אנו מדגישים את האין קיום לאחר מיתה וממילא נתבטל הגט, ולפעמים להיפך אנו מדגישים את האין בטול לאחר מיתה לומר שבשביל זה מתקיים הגט, מדוע?

14אכן אם נתבונן בלשון התוס' הנ"ל אנו רואים, דמקפידים אנו בעיקר על אותו הצד שבא בקום ועשה, אם קיום התנאי הוא בקום ועשה אז אמרינן אין קיום לאחר מיתה וממילא נתבטל הגט, כמו שם ביומא שקיום התנאי הוא כשיכנס לבית הכנסת, ואם המעשה הזה בא לאחר מיתתה, אין זה קיום והגט בטל. משא"כ באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, דהקיום הוא בשב ואל תעשה באי ביאתו, שפיר הוה קיום גם לאחרי מיתתו. ולהיפך בדינא של הבה"ג, שהבטול הוא במעשה אם תשתה יין, אז אנו מדגישים בהבטול, שלאחרי מיתה אינו מועיל, ואם כי הקיום הוא ג"כ לאחר מיתה, אבל הקיום הלא הוא כבר בשב ואל תעשה.

15ובטעמו של דבר אפשר להסביר משום דדבר שהוא בקום ועשה, בין שהוא בקיום ובין שהוא בבטול אם הוא בא לאחר מיתה הרי כל המעשה בא לאחר המיתה, כמו למשל, אם שתתה יין לאחר מיתתו או אם הוא על לבית הכנסת אחרי מיתתה; אבל השב ואל תעשה, כמו, למשל, אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש שהוא קיום התנאי, או עמ"נ שאכנס לבית הכנסת, שאי הכניסה מבטל את התנאי, גם אם מת הוא או היא באמצע, אבל הזמן הרי הוא דבר הנמשך עוד מלפני המיתה, לא נקרא זאת קיום התנאי או בטול התנאי אחרי המיתה.

16וכעין ציור לזה הוא דינה דה"אגודה" (גיטין עד, ב), דמי שקבל עליו לעשות דבר במשך זמן ידוע ונאנס ביום האחרון, לא אמרינן בזה אונס רחמנא פטריה עד שיהא אנוס בכל הזמן, וראי' מהא דאיתא בערכין (לא, ב): "בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו, התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה", ולמה לן לתקנה זו תפ"ל דאונס רחמנא פטריה? אלא ודאי משום דלא הוה אנוס רק ביום האחרון ולא בכל הזמן והננו רואים מזה דאע"ג שלא היה חיוב עליו לעשות את הדבר תיכף, והיה יכול לדחות זאת עד היום האחרון, ואז הרי הוא באמת אנוס, בכ"ז אין אנו דנים את הדבר ע"ש סופו, אלא על תחילתו. וה"נ אע"ג שאמר אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש והיה שהות בידו לבוא ביום האחרון, אכן כשלא בא לא נחשב זאת לקיום התנאי אחרי מיתה כיון דהותחל בעודנו חי. וה"ה בע"מ שאכנס לבית הכנסת, שאי הכניסה מבטל את הגט, הנה אף כשמתה היא באמצע, אבל הביטול הותחל עוד מקודם.

17ובזה הרי יש מקום לישב את שתי הקושיות על הבה"ג מהא דע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי ומע"מ שלא תבעלי לפלוני, דמאי נימא כיון דלהבה"ג אחרי מיתת בעלה תו לא אגידא בהתנאי, דליהוי כריתות; אבל כיון דבכל ימי חיי בעלה, אין כלל התחלה לקיום התנאי שיביא לידי קיום המעשה, דהרי בכל ימי חייה אין כאן דבר הכורת בינו לבינה, ואי אפשר לבוא מצד קיום התנאי רק אחרי המיתה שאז יש דבר הכורת בינו לבינה, ונמצא דכל קיום התנאי המביא לידי קיום המעשה, בא רק אחרי המיתה וזה לא יתכן כנ"ל.

18בשלמא כשאמר להדיא עמ"נ שלא תשתי יין כל ימי חיי, הרי אין המיתה באה רק בתור סימן להגבלת הזמן, אבל באומר עמ"נ שלא תשתי יין כל ימי חייכי, הרי באמת הזמן הוא לכל ימי חייה, אלא דאחרי המיתה אין דין בטול, אבל כשם שאין דין בטול כך גם אין דין קיום לאחרי המיתה כנ"ל.