דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל י

1קושית מהר"מ מלובלין בתוס' גיטין. - באמת במקום ספר כריתות בגיטין בעינן ספר המקנה בשטרי הקנאה, וא"כ גם באלו האחרונים יש החסרון משום דלאו בני שליחות נינהו. - טעם בזה דערכאות כשירים בכל השטרות, ולא כדברי התוס' דמדרבנן הוא אך מדאורייתא נמי כשר. - מדוע אי אפשר להוציא ממון עפ"י עדות פסול, במקום שידעינן בודאי שאינו משקר. - הטעם הוא משום דבעינן משפט השוה לכולכם. - ולכן כשירים בערכאות. - ובשטרי הקנאה פסול משום דלאו בני שליחות נינהו.

2גיטין (י, ב) תוס' ד"ה חספא בעלמא: "ואפילו אם נאמר ששטר מתנה שחתמו בו ישראל כשר לקנות בלא עדי מסירה, היינו משום שידוע ע"י עדי חתימה שהם כשרים מן התורה, שבא השטר מיד הנותן ליד המקבל וכו'. אבל בשטר שחותמין בו נכרים, שאין בו לא עדי מסירה ולא עדי חתימה שכשרים להעיד ולא הודאת בע"ד, לא חשוב שטר לקנות על ידו ולא הוי אלא חספא בעלמא. אבל אין לומר, דלהכי חשיב ליה חספא בעלמא, משום דמתניתין כיילא שטר מתנה בהדי שאר שטרות, דכשרים אפילו כשכתיבתם וחתימתם עובדי כוכבים, דהשתא לא מהני עדי מסירה מידי" וכו'.

3ועי' בחדושי מהר"מ מלובלין, שהרבה לתמוה על דברי התוס' הללו הפלא ופלא: "אבל צ"ע, מה רצו בזה שכתבו דבשטרי מתנה כשכתיבתם וחתימתם עובדי כוכבים, דהשתא לא מהני עדי מסירה, אם ר"ל משום דהכתיבה נעשית ע"י עובדי כוכבים, הא אין נפקותא בזה, אלא גבי גיטין דצריכה להיות כתיבה לשמה לר"א, ולכך כשהכתיבה לא נעשית ע"י ישראל לא מהני עדי מסירה, אבל גבי שטר מתנה מאי נ"מ בכתיבה. ואם ר"ל, מאחר שחותמיהם עובדי עכו"ם היה מזויף מתוכו ולכך לא מהני עדי מסירה, א"כ היינו טעמא משום דלמא אתי למיסמך עלייהו בלא עדי מסירה ישראל, דהא מוכח לקמן בסמוך (יא, א) דטעמא דמודה ר' אלעזר במזויף מתוכו הוי מטעם דשמא אתי למיסמך עלייהו?"

4ואמנם פשטות דברי התוס' משמע להדיא דרצו לומר דמדינא פסול בשטרות לר"א כשהכתיבה נעשית ע"י עכו"ם ובאמת תמוה מאוד מאין באה להם ודאות שכזו?

5אכן לפי דרכנו יש בידינו חומר להשיב גם על התמיהא הזו.

6דהלא הנחנו בפרק ד, דכשם שיש בכריתות שני מושגים גט וגירושין, ה"נ בכל שטרי הקנאה כן, אלא שבמקום ספר כריתות יש בשטרות ספר המקנה, ועכ"פ טרם הנתינה צריך להקבע השם ספר כריתות, דהא כתיב "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה", וכמו כן בשטרות דכתיב "ואקח את ספר המקנה", הרי המקבל כבר צריך לקבל ספר המקנה.

7ועוד הנחנו בפרק ג, דלר"מ דעדי חתימה כרתי לא יוקבע השם ספר כריתות רק ע"י החתימה, אבל לר"א דעדי מסירה כרתי ואפשר לגט בלי עדי חתימה כלל, ע"כ דהשם ספר כריתות נקבע תיכף ע"י כתיבה, דבלא"ה הרי אין מתקיים בזה נתינת ספר כריתות, וכה"ג הוא ג"כ בשטרות כמובן.

8והנה עי' בתוס' (שם ט, ב ד"ה אע"פ שחותמיהן), דפרטו שם טעמים אחדים בהא דבגיטי נשים פסול: א) משום דלאו בני כריתות נינהו. ב) משום דבעינן לשמה ונכרי אדעתא דנפשיה קא עביד. ג) דלאו בני שליחות נינהו. ד) דפסולים לעדות. והנה כמובן ששלשת טעמים מאלה הארבעה בודאי לא שייך בשטר מתנה שכתבו נכרי, אבל הטעם מצד חסרון שליחות לכאורה שייך גם בזה, דנחוץ שיוקבע ע"ז ספר המקנה עוד מקודם, ובמה הוקבע זאת לר"א רק ע"י הכתיבה כנ"ל. אבל כמובן שקביעת שם של ספר המקנה אפשר רק להמקנה, דכל חלות הדבר צריכה שתעשה ע"י בעל הדבר, וע"כ כשכותב אחר הוא מטעם שליחות, והרי אין שליחות לנכרי. ועי' בתוס' (שם כב, ב ד"ה והא): "וי"ל, דלא בעינן שליחות בכתיבה, דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר. והא דאמרינן לקמן (עא, ב) צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו, לאו משום שליחות, אלא משום דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה אלא סתמא ופסול", אבל גם מזה נראה, דאם נאמר דבעינן שליחות בכתיבה, הנה מה שצריך לאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו הוא לאו משום לשמה, אלא פשוט משום דעצם הדבר של קביעת שם ספר כריתות אי אפשר אלא ע"י מי שכורת או שליחו; וממילא הרי כך הוא הדבר גם בשטרי הקנאה, דאין הבדל בינם ובין גט רק בהדין דלשמה אבל לענין קביעת השם במה יש להבדיל ביניהם.

9ועי' (לקמן כ, ב) דמיבעי לן ב"היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה, וגט כתוב עליה, והרי היא יוצאה מתחת ידו, מהו מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה", ופשטינן זאת מהא "אף הוא העיד על כפר קטן וכו'. ואמאי הא בעינן ספר מקנה וליכא", דאלמא דבזה אין הבדל בין ספר כריתות לבין ספר מקנה, וכשם שהספר כריתות נקבע ע"י כתיבת הבעל, ה"נ גם ספר המקנה כדברי רש"י שם (ד"ה והא בעינן ספר מקנה וליכא) "שהמקנה צריך לכתוב את השטר, שדי מכורה לך", וממילא אין הבדל גם לענין שליחות וקושית מהר"מ מסולקת כמובן.

10ובזה תוטעם לנו ביותר קושית הגמ' (שם י, ב): "אלא מתנה במאי קא קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא", שלכאורה מאין לו להמקשן ודאות כל כך? עי' שם בתוס' (ט, ב ד"ה אע"פ) שכתבו: "וכיון דלאו בני עדות נינהו, היה ראוי אפילו כל שטרות העולים בערכאות של נכרים לפסול מן התורה, אפילו אותם העומדים לראי', אלא תקנתא דרבנן הוא, היכי דקים לן בסהדותייהו שהוא אמת. דלא מרעי נפשייהו, ומ"מ שטר מתנה קאמר לקמן דחספא בעלמא הוא, אע"ג דקים לן דקושטא קאמר, משום דהרי אין כאן שטר". ובלתי מובן, אם גם בשטר ראיה אנו זקוקים לתקנתא דרבנן, מי יאמר לן שתקנתא זו אינה שייכת גם בשטר מתנה? ואמנם אפשר לומר דע"ז לא תקנו, אבל איזה הכרח יש, שעל זה לא תקנו, שהוא מקשה כל כך בפשיטות?

11והנ"ל דבאמת פשטות הלשון מורה "אע"פ שחותמיהם נכרים כשרים" דכשירים מדאורייתא, דאי מדרבנן היה להגמ' לפרש זאת בהדיא.

12ואע"ג דעכו"ם פסולי עדות מדאורייתא אפשר לומר עפ"י מה שראיתי לאחד מן האחרונים, שמקשה על הא דאמרינן בכתובות (פה, א) "אמר רב פפא השתא דאמר מר קים לי בגוה מלתא היא, כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה קרענא שטרא אפומיה, קרענא ס"ד? אלא מרענא שטרא אפומיה". ומקשה, אחרי דבאמת בממון פסקינן ג"כ עפ"י אומדנא דמוכח, ואין לך אומדנא דמוכח יותר אם מעיד לפנינו איש שאנו יודעים בברור שאינו מוציא מעולם שום שקר על שפתיו? ומתרץ בהשכל, דאחד מהכללים בדיני ממונות הוא שיהא משפט אחד, משפט השוה לכולכם (עי' כתובות לג, א); והנה אם יש אומדנא בעצם הדבר, הרי לאיזה ב"ד שיבא משפט כזה גלוי וידוע להם האומדנא הזו, ונקרא שפיר משפט השוה לכולם, אבל מה דקיים לב"ד אחד שאיש פלוני הוא דובר אמת, זוהי ידיעה פרטית של אותו הב"ד, וממילא גם לאותו הב"ד אי אפשר להם לפסוק עפ"י אומדנא זו, דהמשפט הזה אי אפשר להיות משפט השוה. - וממילא לפ"ז בערכאות "דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא" שזה גלוי וידוע לכל, וחתימתם, חתימת הערכאות מוכיחה על זה בעיני כל ב"ד שבעולם, תו נקרא משפט השוה, ואפשר להוציא ממון על פיהם שפיר מדאורייתא. - אכן כ"ז בשטרי ראיה, דמאחר דבעינן רק ראיה בעלמא הנה גם אומדנא הויא ראיה, אבל בשטרי הקנאה הרי שוב יחסר ספר המקנה, כנ"ל, דבזה שוב דומים שטרי מתנה לגיטין דבעינן שליחות בחתימה, למאן דסבר ליה דעדי חתימה כרתי ואין שליחות לנכרי.