דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל יא

1הסוגיא בגיטין נפלאה מאד. - שיטת רש"י תוס' והרמב"ם בזה. - ההבדל בין גט לשאר שטרות, ששם בשביל שראו המעשה לכן המה עדים ובגט להיפך דבשביל שהמה עדים לכן נעשה המעשה. - ולפ"ז אין כלל המציאות של נמצא אחד מהם קרוב או פסול בגט, דאין צירוף לא בראיה ולא בהגדה. - גדרן של הציווי והחתימה או הכתיבה. - הציווי הוא רק הכשר לעצם המעשה. - ההבדל בין הלשון פסול ובין הלשון בטל.

2גיטין (יח, ב): "אתמר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי, אמר ר' יוחנן, שנים משום עדים וכולם משום תנאי. ור"ל אמר, כולם משום עדים וכו'. מאי בינייהו וכו' כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול, למאן דאמר משום תנאי כשר, ולמאן דאמר משום עדים פסול. אי חתום בתחלה קרוב או פסול, אמרי לה כשר ואמרי לה פסול, אמרי לה כשר, תנאי הוא, אמרי לה פסול, אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא" עכ"ל.

3ובתוס' (ד"ה אמרי) מסתפקים רבותינו איך הוא באמת הדין בשטרות בכה"ג? והוכיחו דהיכא שחתמו בתחלה קרוב או פסול בודאי כשר, דתלינן דחתמו לכבוד או למילוי. אלא שבתחלה רצה ר"ת לאמר, דה"ה בשטרות אם נמצא אמצעים או אחרונים קרובים או פסולים דתתקיים העדות בשאר, ולבסוף חזר מזה ואסיק דבכה"ג פסול. אבל עכ"פ זאת תפסו בפשיטות דבתחלה בשטרות כשר. וא"כ לפ"ז הרבה יש להתפלא על דברי הגמ' דתלי תניא בדלא תניא, דבשביל אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא פסלינן אף בגט, בעוד שבאמת הדבר להיפך, דאף מי שפוסל, אינו פוסל אלא בגט, אבל בשטרות גם הוא מודה דכשר?

4וזוהי באמת כונת רש"י שבלשונו הזהב הסיר את הקושיא הלזו. שעל הא דאמרינן "אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא" כתב: "דכיון דחתם ברישא אתי למימר זהו ודאי לשם עדות חתם ויכשירו קרוב בכל השטרות", כלומר, דיאמרו דההכשר הוא לא מפני דתלינן דחתמו לכבוד או למילוי, אך יאמרו, דבעצם עדות בשטר אין כלל הדינא דנמצא אחד מהם קרוב או פסול.

5אך לפ"ז לא היה לו להביא ממרחק לחמו משטרות, דמשום גיטין גופא היה לו למיגזר, דאתי למימר, דגם כשאמר בפירוש דכולם משום עדים באופן שגם ר"ל יודה, לא יפסל אחד קרוב או פסול?

6אמנם גם לקושיא הזו מצינו ארוכה בדברי הרמב"ם (בפ"ט מהל' גירושין הל' כז) שכנראה עמד על כל אלה ולכן כתב שם: "אמר להן כולכם חתומו, כולם חותמין וכו' ושנים שחותמין בתחלה הן משום עדים והשאר משום תנאי. לפיכך אם היו השאר פסולין וכו' ה"ז גט כשר וכו'. היה אחד משנים הראשונים פסול ה"ז גט פסול, שמא יאמרו עד פסול כשר בעדות שאר שטרות, בעת שיהיו העדים רבים, ולא הכשירוהו בגט שעדיו רבים אלא מפני שעדי מסירה הן העיקר".

7הרי תרתי נשמע מדבריו, א) דשנים הראשונים הן תמיד משום עדים גם היכא דפסולים הם, לא כשיטת רש"י דלעולם הפסולים יחשבו לתנאי "דמסתמא את הכשרים מינה לשם עדות והקרוב לתנאי". ב) ובכ"ז אינם פסולים דבגט אין דינא דקרוב או פסול עדותן בטילה מפני שעדי מסירה הן העיקר, זהו כשיטת רש"י, אך גם בהוספת טעם ע"ז.

8אכן גם שיטת הרמב"ם איננה סוגה בשושנים וקושיות עצומות יש כנגדה.

9א) קושית הפנ"י (שם) שנזכרה כבר אצלנו (פרק א), דהא שיטת הרמב"ם דגם ר"א מודה דכשאיכא עדי חתימה סגי בלי עדי מסירה, וא"כ מ"ש דלא יפסול?

10ב) קושית הנ"ל כיון דנתכונו הפסולים לשם עדות פסול מדאורייתא, א"כ אף בדאיכא עדי מסירה ליפסל, דה"ל מזויף מתוכו?

11ג) ואם אמת הדבר דבגט אין מדינא הפסול הנ"ל, א"כ מאי קאמר "למ"ד משום עדים פסול" הא גם לדידיה לא יפסול מדינא?

12ד) מאי קאמר "אמרי לה כשר תנאי הוא" הא לדידיה הרי השנים הראשונים הוי לעולם משום עדים, והא דאינם פוסלים הוא מטעם אחר משום דעדי מסירה הן העיקר כנ"ל.

13ולולי דמיסתפינא הייתי מחדש דבר חדש בזה; והוא דאף לר"מ דעדי חתימה כרתי, ואף דקרוב בודאי פוסל גם בגט אך כל עיקר המציאות שיהיה בעדי חתימה נמצא אחד מהן קרוב או פסול, לא משכחת לה בשום אופן.

14דהנה אימתי נקרא נמצא אחד מהן קרוב או פסול? פלוגתא רבתי אצל רבותינו הראשונים; מהם שאמרו דבראיה לבד שנצטרפו הוא, ואחרים אומרים דדוקא בראיה והגדה (עיין בב"ב קיג, ב ברשב"ם ובתוס' קיד, א ד"ה אבל ובסנהדרין ט, א ובמכות ו, א ד"ה שמואל) ודעת יחיד הרמ"ה (ע' בטור חו"מ סי' לו אות ב) דגם אם נצטרפו בהגדה לבד שהעידו בתוך כדי דיבור אף שלא נצטרפו בראיה, נמי נקרא נמצא אחד מהן קרוב או פסול.

15ועתה הגע בעצמך איך תצויר המציאות הזאת בגט. דהנה ההבדל בין עדות הגט לשאר עדות וגם עדי שטרות - מלבד שטרי מתנתא - בכלל, הוא בזה דבכל עדות הנה בשביל שנעשה המעשה במעמדם, לכן הם עדים ע"ז, אך בגט הוא להיפך דבשביל שהמה עדים - עדי חתימה - לכן נעשה המעשה.

16ובגט אין כלל סיפור המעשה, דכל המעשה היינו התהוות הקלף או הנייר לגט המה - העדים - הבוראים והפועלים בחתימתם.

17והעדים אינם כותבים בגט "בפנינו עדים הח"מ נעשה כך וכך" אך הבעל כותב בלשון מדבר בעדו והעדים חותמים רק את שמם דמכל זה יתהוה עצם הגט (ומובן דזה אינו סותר להא דאמרן בפרקים הקודמים בהגדר דעדי חתימה כרתי דס"ס בלי החתימה אין כאן כלום). וא"כ לפי דברי האמת וצדק האלה, נבוא למטרתינו בבטחה, דבכל שטר שפיר שייך הגדר דנמצא אחד מהן קרוב או פסול, דיוכל להיות הצירוף בין בראיה ובין בהגדה, בראיה, שראו ביחד המעשה שעליה מעידים הם, ובהגדה, דעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרו עדותן בב"ד, והוי כאילו הגידו הכל ביחד לפני ב"ד.

18אבל תא ואחוי לי איך משכחת זאת בגט, דבמה נצטרפו הפסולים להכשרים, בראיה הרי לא יתכן, דהא בגט אין כלל ראית המעשה כנ"ל, ובמקומה איכא פעולת המעשה, דהעדים המה הפועלים והיוצרים את הדבר, דהתורה אמרה דע"י חתימת עדים הכשרים יתהוה דבר חדש דהקלף יעשה לגט, ובזה ביצירת הפעולה הזאת הרי העדים הפסולים אינם לוקחים שום השתתפות.

19בשלמא בכל שטרות אף דפסולים הם אבל הלא הכשרים במה נעשו עדים ע"י ראיתם, וזאת הלא גם הם, הפסולים, ראו, דגם הם היו באותו מעמד כשנעשה המעשה ונשתתפו כולם בסבת העדות; אבל בגט הרי הוא להיפך, דהמעשה איננה סיבת העדות, אך אדרבא דהעדות היא סבת המעשה, וכיון דהם פסולים ולא הוי כלל בגדר עדות הרי לא נשתתפו כלל בסבת הדבר.

20דדינא דנמצא אחד מהן קרוב או פסול הלא הוא רק היכא דגם הפסולים ראו את עצם המעשה, אבל בודאי היכא דהפסולים לא ראו רק שהיו עדים כשרים כשנעשה המעשה ואת עצם המעשה לא יראו בודאי דלא אמרינן עדותן בטילה. או - ציור אחר - אם העדים הפסולין לא יראו רק זאת כשעדים כשרים חתמו על הגט, אבל הם בעצמם לא חתמו, בודאי לא יתעקש שום איש לאמר דתתבטל עדות הכשרים. ובנ"ד הרי הוי ממש הציורים הנ"ל, דהרי מה הוא ראית המעשה בגט, היינו הכריתות שמסתעפת מעדי החתימה הכשרים, ובזה הרי לא ישתתפו כלל הפסולים דחתימתם הוא כמאן דמלי בדיוטא, ואינם רואים רק מה שחתמו על הגט עדים כשרים, או כציור הראשון, דאינם רואים רק זאת שהיו עדים כשרים בעת ראית המעשה ואת עצם המעשה לא ראו, ה"נ כנ"ל.

21ונוסיף עוד הסבר בזה והדברים הולכים הכל אל מקום אחד - רק אז אמרינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה, באופן שגם בלי הכשרים היה הקרוב או הפסול רואה המעשה, אבל בנ"ד בלי הכשרים לא היו הפסולים רואים כלום רק פטומי מילי בעלמא ונייר לצור עפ"י צליחותו; או - עוד ביתר ביאור - דבכ"מ גם אם נימא דעדותן בטילה, הלא רק העדות תתבטל אך ראית המעשה הלא לא נתבטלה דס"ס המעשה היה יכול להיות. אבל בנ"ד אם נימא דעדותן בטילה, הלא נמצא דגם הכשרים לא ראו כלל, ואיך נימא דע"י צירוף הפסולים עם הכשרים תתבטל העדות, דהרי בזה אנו סותרים את עצמנו, דע"י זה נמצא דלא היה כלל צירוף, דעל מה היה הצירוף על לא-כלום.

22הרי נתבאר למדי, דבגט לא שייך צירוף בראיה, ובהגדה הרי עוד יותר פשוט דלא הוי צירוף, ולא נחוץ כלל להסברים הרבה, דכל הגדר דעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרו עדותן בב"ד, זהו לא שייך רק בכל השטרות דהעדים הם עדי בירור, ושייך הגדה, משא"כ בגט דהעדים הם פועלי המשה, הרי לא שייך כלל בזה גדר הגדה, דלפני מי הוי ההגדה. וז"ש בגיטין (יז, א) מפני מה תקנו זמן בגיטין", דבשלמא בכל השטרות צריך זמן משום דמן הדין בעינן דרישה וחקירה דהוה עדי בירור ושייך זאת לב"ד, משא"כ בגט דלא שייך כלל הדבר לב"ד כנ"ל, וכיון דלא הוה כלל הגדה בגט, ממילא מובן דלא יכול להיות צירף בהגדה.

23ואל תשיבני מהא דהשולח (גיטין לג, ב): "אי אמרת בשלמא בעדי הולכה שפיר אלא אי אמרת בעדי כתיבה מי מצטרפי, הא אמר מר אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד", ואלו בחתימה גופא אמרינן (שם י, ב) א"ר פפא, זאת אומרת, עדי הגט אין חותמין זה בל"ז, מ"ט אמר רב אשי, גזירה משום כולכם", דאלמא ההיפך מכל דברינו הקודמים, דגם בגט עיקר העדות הוא לא בחתימה אך על ציוויו של הבעל, והראי' דבציווי בעינן צירוף מדאורייתא ובחתימה רק מטעם גזירה הוא, וא"כ תו שייך נמצא אחד קרוב או פסול בגט כבכל עדות?

24דזה לא שייך לענינינו, דבודאי לא יתעקש שום אחד לומר אם הפסולים ישמעו רק ציוויו של בעל לחתום ולא חתמו דתתבטל הגט, וה"נ כנ"ל.

25וגדרן של הציווי והחתימה או הכתיבה למ"ד דעדי מסירה כרתי אפשר לראות בהא דאמרינן (שם כה, א): "בעא מיניה רב הושעיא מר' יהודה אמר ללבלר כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה מהו, אמר ליה תניתוה יתר מיכן אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש, פסול לגרשה וכו', אמר אביי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים, וקא פשיט ליה תולה בדעת עצמו?" וקורא לאיזה שארצה אגרש תולה בדעת עצמו, ולכאורה הא גם שם הוה תולה בדעת אחרים, דהא הסופר כותב לאיזה שירצה המגרש? וכבר העיר ע"ז האור שמח (גירושין ג, ד ד"ה אמנם) וכתב: "וטעמו דלמ"ד ד"וכתב" על הכתיבה קאי או על החתימה קאי, אין כונת הכתוב וכתב הסופר או העדים רק הכל על הבעל קאי, ובין אם נאמר דכתיבה וחתימה מתורת שליחות או לא, הכונה שעפ"י הבעל יהיה כתוב הגט או חתום לשמה". ולכן תנאי עיקרי הוא שעל הבעל לאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו, והמה, הסופר או העדים רק כמכונה בידו של בעל, ולכן כשכותב לאיזה שירצה לגרש מיקרי זאת תולה בדעת עצמו, שהבעל שאמר עליו הכתוב "וכתב" תלה זאת בדעת עצמו.

26וז"ש (שם עב, א): "כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה, אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה הרי הגט בטל, עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו". ולכאורה לאיזה צורך הוא מספר לנו "כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה"? אם לא להנ"ל, דגדר הציווי מטעם לשמה הוא והבן.

27א"כ הציווי הוא רק הכשר לעצם המעשה דהוא חתימה, והא דלא בעינן בחתימה מדאורייתא צירוף? הוא אדרבא מטעם הנ"ל, דבעדות ראיה אם לא יראו כאחד אין כלל צירוף, דהא המעשה הלא היה גם בלעדם וכל פעולתם היא הראיה, וכיון שלא ראו כאחד א"כ במה נצטרפו; ולכן שפיר אמרינן "אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד". אבל בדבר שהעדים המה פועלי המעשה כגט, הלא אם גם לא היו כאחד, אך זה גופא הוי הצירוף מה שע"י שניהם נתילד מעשה חדש, ואחד בלי משנהו אינו פועל כלום.

28נחזור לענינינו דבגט לא יצויר כלל המציאות דנמצא אחד מהם קרוב או פסול.

29ואי קשיא הא אמרינן להדיא שם (יח, ב) "נמצא אחד מהם קרוב או פסול למ"ד משום עדים פסול"? אך באמת נראה לי כשנדקדק בלשון הגמ' נראה בכל מקום כשנמצא אחד קרוב או פסול השתמשו בלשון "עדותן בטילה" וכאן אמרו "פסול"? דאמנם לאו מטעם בטול קא אתינן לה בזה, דהרי העדות של הכשרים לא יתבטל כלל כנ"ל. אך הא ס"ס הפסולים - פסולים הם, ומאן דסובר משום עדים, הרי קבע הבעל מסמרות לא רק שיהיה עדים כשרים, אך שיהיה עשרה עדים, וס"ס הרי עשרה עדים אין כאן, דהא חסר הקרוב או הפסול דלא הוה בגדר עד.

30וז"ש "למאן דאמר משום עדים פסול", לא כבכ"מ דיתבטל מטעם דאין כלל כשרים, אך משום דלא נתקיים צוואתו, דאמר לעשרה כתבו גט לאשתי וכונתו היתה דכולם משום עדים.

31אבל למ"ד משום תנאי, אף דגם הוא סובר כפי שהוכחנו לעיל מלשון הרמב"ם דשנים הראשונים הוא לעולם משום עדים, בכ"ז "אמרי לה כשר תנאי הוא", כלומר, לא בכאן בהראשונים, אך בעצם הדבר כשאמר כולכם ולא בעינן שיהיה כולם כשירים, ואי משום נמצא אחד מהן קרוב או פסול הלא לא שייך זאת בגט כנ"ל, וגם האומרים פסול הוא רק מטעם אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא.