דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל ט

1הקושיא על שיטת הש"ך הנ"ל מהא דב"מ לענין משיכת בהמה לקנות כלים שעליה. - באמת למה בעינן בחצר לענין דיני ממונות הגדר דבאים כאחת, אחרי דאין שם הגדר דטלי גיטך מע"ג קרקע. - ומלבד זאת קשה מד' אמות דקונות אף שהמציאה היתה מונחת שמה מקודם. - חידושו של החת"ס דמלבד קניני התורה יש ג"כ קנינים טבעיים. - בכל קנין חצר הנה מלבד המטעם יד או מטעם שליחות יש בזה גם קנין מצד עצמו, מצד דהוא הקנין הטבעי. - כשאנו אומרים חצר מטעם שליחות איתרבאי אין הכוונה של שליחות יד אלא דהוא מעין שליחות של משיכה. - וממילא לא קשה כלל מד' אמות.

2אמנם עדיין נשארה לנו הקושיא שמקשים על חידושא דהש"ך הנ"ל מהא דב"מ (ט, ב) "בעי ר"א, האומר לחברו משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה, מהו וכו', מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים, או לא", ומסקינן שם, דבכפותה שפיר קני מטעם חצר?

3וכמדומני שאפשר לישב גם זאת באופן מרווח. דהנה לכאורה הרי מתעוררת השאלה למה בעינן בכלל בחצר לענין דיני ממונות הגדר דבאים כאחת; בשלמא לענין גט, למשל, בהא דגיטין (כא, א) ב"כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו" שפיר אנו זקוקים לגיטה וחצרה באים לה כאחד כפירש"י שם, דאל"ה הרי הוה בגדר טלי גיטך מע"ג קרקע, דהרי אח"כ אין נתינה, אבל בעניני ממונות, דלא בעינן כלל נתינה דוקא, מה איכפת לן אם לא באים כאחת?

4אולם כבר הבאנו לשון השטה מקובצת בב"מ (כה, ב) דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אלא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאה המציאה לתוך החצר, אבל היכי שאין החצר שלו לא קני ליה חצרו. ומה"ט הא דבעי בקדושין אי בעינן צבורין, ומאי בעי ליקני ליה חצרו, אלא ש"מ, דלא קני ליה חצרו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלין באים לחצר.

5ואנו רואים מזה, דההנחה דלא אמרינן חצרו ומתנתו באים כאחת קשורה בעוד הנחה, דלא קני ליה חצרו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלין באים לחצר, ומכלל הן אתה שומע לאו, דבחצרו הבא לאחר מכאן, אחרי שכבר מונחים שם המטלטלים דלא מהני.

6אולם בכל המקומות משמע, דכל החסרון של חצרה הבאה לאחר מכאן הוא רק בגט, דבעינן ונתן, וטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני, ועי' ברש"י שם (גיטין שם ד"ה חצרה הבאה לאחר מכאן): "והא ודאי אינה מגורשת דמאן מגרש לה, דכשנתן הבעל הגט בחצר לא שלה היתה וכו' וכי אתא האי חצר לידה, לאו מכח הבעל אתיא לה", ונראה ברור, דלולי החסרון דמאן מגרש לה, היתה קונה שפיר את הגט משום חצר?

7ומלבד זאת הרי כל דינא דר' אמות של אדם קונות לו בכ"מ הוא, כמבואר בראשונים, דנתנו לד' אמות דין חצר, וד' אמות הרי אשכחינן בהדיא בכמה מקומות, דקונה אפילו את המציאה שהיתה מונחת שם טרם שבא שם. עי' בב"מ (י, ב) "מתיב ר' יעקב בר אידי, ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה, זה שהחזיק בה זכה בה. ואי אמרת ד' אמות של אדם קונות לו בכ"מ ניקני ליה ד' אמות דידיה"? הרי דאין שום ספק, דד' אמות קונות בכה"ג, ואיך יתכן דחצר שהוא הבית-אב לד' אמות לא יקנה באופן שכזה?

8וכדי להבין את זאת נקדים דברי הגאון חתם סופר בחלק יורה דעה (סימן שי), שמחדש שם דברים נכונים מאד בגדר קנין חצר.

9דהנה דעת הרמב"ן כפי שהובאה בשטה מקובצת (ב"מ מז, ב) דלמ"ד דבר תורה מעות קונות לא משכחת קנין מתנה אלא בחליפין, קנין אגב וחצר; וא"כ למ"ד דמשיכה אינה קונה בעכו"ם, לא תועיל משיכה בעכו"ם אפילו במתנה. ולפ"ז יוקשה איך מועיל חצר בעכו"ם, דהלא כל קנין חצר הוא מטעם יד או מטעם שליחות של יד, ומהי יד אם לא משיכה, וכיון דמשיכה גופה אינה קונה אצלו, איך יקנה חצר הבא מכח זה?

10וע"ז מתרץ הגאון הנ"ל, דודאי אי לא חדשה התורה שום קנין לא לבני ישראל ולא לבן נח, היו בודאי דרכי הקנינים כפי מנהג העולם, היינו במקח וממכר היה צריך הלוקח לפרוע עד גמירא מה שהתנו ביניהם, ואח"כ היה לוקח מקחו לתוך ביתו ורשותו, ובזה היה נגמר הקנין בלי ספק ופקפוק, ובמתנה ומציאה דלא שייך בזה דמים, אז היה הקנין בההכנסה לתוך ביתו ורשותו של המקבל לבד. ובאה התורה וחדשה קנינים יותר קלים, היינו דלמ"ד דבר תורה מעות קונות אפשר לקנות בכסף לחוד בלי שיקח הדבר הנקנה לרשותו ממש, וגם כשלא שלם עדיין את כל הסכום אלא נתן על זה פרוטה אחת נמי סגי. ולמ"ד משיכה קונה, הנה החידוש הוא בזה, דאע"פ שלא לקח את הדבר לביתו ולרשותו ממש, אלא משכו לתוך סמטא או רה"ר נמי קונה. וע"ז כתב הרמב"ן בצדק, דלמדס"ל מעות קונות לא ידעינן קנין משיכה אף במתנה ומציאה, וממילא נשאר באלו הקנינים כמו לפני מתן תורה, היינו דלא קני רק כשמכניס הדבר לרשותו ממש, שבזה הוא קונה באמת בפשוט מצד דזה הוא הקנין הטבעיי גם לפני מתן תורה, ואין אנו זקוקים בזה כלל למטעם יד או מטעם שליחות, שכל אלו המה דברים שנתחדשו רק ע"י מתן תורה.

11ולא קשיא, א"כ לפ"ז למה אנו זקוקים בחצר למטעם יד או למטעם שליחות כמבואר שם בב"מ?

12המעיין יראה, דשם אנו מדברים לענין חצר של קטן וקטנה לענין מציאה שלא מדעתו, לענין גט ע"י חצרה ולענין קנין גנבה, דכל אלו הקנינים הם מחודשים רק עפ"י דרך התורה, דלולא התורה היינו בודאי אומרים, דאי אפשר לקנות שלא מדעתו של אדם, או בקטן וקטנה, דאף ידיעתם איננה ידיעה כלל, וכן בגט דמתגרשת אפילו בעל כרחה, וכן לענין גנבה וגזלה, דכל הקנין הוא להתחייב באונסין.

13ובדרך פשטות קשה להלום בזה המושג קנין בכלל, דהרי כל היכי דאיתא ברשותא דמרי' איתא, וכל הקנין בזה הוא מצד חידוש התורה דאם המצא תמצא בידו הגנבה, וכיון דבכל אלה אין בזה המושג הטבעי של קנין מצד ההכנסה לרשותו ממש, בע"כ אנו זקוקים בזה לאיזה "מטעם" עפ"י חוקי התורה, וזה לחד מ"ד מטעם יד, ולחד מ"ד מטעם שליחות, ע"כ תוכן דברי הגאון החת"ס הנ"ל.

14ונמצא לפ"ז דמלבד המטעם יד והמטעם שליחות יש עוד בחצר קנין מטעם עצמו, מטעם דזהו הקנין הטבעי שהוא ההכנסה לרשות; אלא במקום שאי אפשר לנו לבוא מטעם זה, בע"כ אנו זקוקים לבקש מטעם ממקום אחר, דבזה פליגי אמוראי, חד אמר מטעם יד, וחד אמר מטעם שליחות.

15ונחזור לעניננו לענין חדושא של השטה מקובצת שהבאנו לעיל "דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא שהחצר היה שלו קודם לכן", דבכוונה הדגיש זאת, משום דאם היה מדעתו, הרי יש בחצר קנין מצד עצמו, מצד מה שמונח ברשותו ממש, ומאי נ"מ אם החצר היה שלו קודם לכן או לאחר מיכן, אבל הרי סוף סוף ברשותו הם מונחים. אכן במקום דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, הרי ע"כ אנו זקוקים בזה להא דאמרינן שם (יב, א) "חצר איתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות, גבי גט דחוב הוא לה, אין חבין לאדם אלא בפניו, גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו", ונמצא, דבמקום שאינו עומד בצד שדהו הנה כל הקנין דחצר הוא מטעם שליחות; אכן לפי הכלל הידוע, דשליחות איננה אלא בפעולה לומר דפעולת השליח הוא כפעולת המשלח, אבל לא בגוף לומר דגופו של השליח יחשב כגופו של המשלח, לפ"ז אי אפשר לומר בחצר מטעם שליחות דהכוונה הוא שליחות של יד, דהא במקום דבעינן יד ממש של הבעלים לא יכול השליח להיות ממלא מקומו בזה, אלא משום דהוה מעין שליחות של משיכה שהוא דבר שבפעולה.

16וע"כ שפיר מחלק השטה מקובצת בזה, דבכה"ג אינה קונה החצר רק מה שבא אחרי שכבר נעשה חצרו אבל לא מה שבא קודם לכן, משום דבאופן כזה הנה לא ההנחה בחצר עושה הקנין שהוא מלתא דממילא ולא שייך בזה גדר שליחות כנ"ל, אלא דההכנסה לתוך החצר עושה הקנין, שהוא דבר שבפעולה מעין גדר משיכה, וממילא לא שייך זאת רק במקום שבשעת ההכנסה כבר היה חצרו.

17וממילא מובן, שלא קשיא מד' אמות של אדם דקונות אף מציאה שהיתה מונחת שם כבר, דשם כיון דהוא עומד שם הרי יש בזה משום גדר יד, דהרשות, זאת אומרת מה שמונח ברשותו עושה קנין, ואחת היא לנו אם בא הדבר אחרי כך או מקודם לכך, דס"ס הרי מונח הדבר ברשותו. אבל כשאנו זקוקים לטעם שליחות, היינו כשאינו עומד בצד שדהו, לא שייך הגדר שליחות במלתא דממילא, והקנין הוא רק בקבלת החצר מה שמקבל את הדבר, ולא שייך זאת במקום דנעשה חצרו אחרי כך כנ"ל.

18ודעת לנבון נקל, דבזה מסולקת מאליה גם הקושיא מה דמשוך בהמה וקני כלים שעליה, דשם יש בודאי הגדר של עומד בצד שדהו ויש בזה משום קנין יד כנ"ל.