דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל יב

1הגרעק"א מביא ראיה מסוגית הגמ' לזה שאין עד אחד נאמן על עגל שכלו לו ח' ימיו. - ובס' תורת גיטין מקשה על הסוגיא הנ"ל ממקוה, דהאם לא יהיה עד אחד נאמן על המקוה שהיא שלמה. - ההבדל פשוט, דחתימת הגט פועלת את עצם הגירושין וזה לא שייך במקוה ועגל. - וגם אם נימא דעדי חתימה כרתי קאי רק על שם הגט נמי ההבדל בולט, משום דהכתיבה והחתימה הוא בגדר התחלה להגירושין משא"כ מקוה דהוא רק בגדר אמצעי.

2ועי' בחי' רעק"א ליו"ד (סי' טו), שמסתפק שם לענין אי מועילה עדותו של עד אחד להעיד על עגל שהוא בן ח' ימים, וכתב על זה (ד"ה אולם): "גם י"ל, כיון דאם הוא נפל אין שחיטתו מטהרתו והוי כמתה מאליה, וא"כ אחר השחיטה יש לולד זה חזקת איסור שאינו זבוח כמו כל ספק בשחיטה, ואף אם בא העד המתיר קודם השחיטה בעוד שהולד בחיים, דגם לפי דבריו עדיין אינו זבוח ואינו מוציאו מחזקתו ועדותו רק דיש תקנה לזה בשחיטה, וזה אינו נגד החזקה, דכל בהמות כן הוא דיש להם תקנה בשחיטה, מ"מ נ"ל במה שמעיד שתהיה מותרת אחר השחיטה, ואז כשנבוא להתיר לאכול ע"י עדות העד הזה מוציאים אותה מחזקת איסור אינו זבוח, בזה ג"כ אין עד אחד נאמן. וראי' לזה מסוגיא דריש גיטין, דפרכינן ולבעי תרי וכו', הוי איתחזק איסורא, אף דהתם השליח מעיד קודם גירושין שגט זה כשר לגרש בו דנכתב לשמה, ובזה עתה אינו מוציאה מחזקתה, דהא גם לפי עדותו עתה היא אשת איש, אלא שמעיד דאפשר לגרשה בגט זה, וזה אינו נגד החזקה דהא פשיטא דיכול לגרשה בגט כשר, ואעפ"כ מיקרי חזקת איסור במה דנדון אחר הנתינה דמגורשת ע"י גט זה עפ"י עדות העד. וא"כ ק"ו הדברים, דהתם בשעה שמעיד בודאי ביד הבעל לגרש אותה בגט כשר ולהוציאה מחזקתה, מכ"ש בנ"ד, דאין בידו לסלק החזקה, דשמא הוא נפל ולא יתקיים ח' ימים"?

3ועי' בס' תורת גיטין (גיטין ב, ב תוס' ד"ה הוי) שמתמה באמת על הסוגיא דריש גיטין הנ"ל, שתפסינן לדבר פשוט, דבכה"ג מיקרי איתחזק איסורא, דאטו אם יעיד ע"א שבמקוה זו יש מ' סאה ואח"כ יטבול בה הטמא, האם לא יטהר מצד דאי אפשר להוציא מחזקת טומאה ע"י עד אחד? דבודאי הא בורכא, כיון דהמקוה כשהיא לעצמה אין מוציאה את האדם מטומאה, אלא דהטבילה היא העושה את ההתחדשות; וה"נ, הרי סוף סוף אינה מגורשת לפני נתינת הגט ומ"ט נקרא בכה"ג איתחזק איסורא? והוא מותיב לה והוא מפרק לה עפ"י שיטת הרמב"ם (בפט"ז מהל' סנהדרין הלכה ו) שהאיסור עצמו יוחזק בע"א, וממילא לוקים אח"כ ע"ז. אבל לפ"ז, אם יעיד ע"א על המקוה לאחר טבילת הטמא תו לא תועיל עדותו, וגם זה קשה לאמר?

4אולם לפי דרכנו (בפרק ד) דלר"מ דעדי חתימה כרתי, הנה החתימה בעצמה מהוה לא רק את שם הגט, אך גם את עצם הגירושין, והנתינה באה רק מצד דבעינן שיהא גם מטי לידה מעין גדר תנאי, הרי מובן מאליו דאין כלל דמיון לזה עם הדוגמאות שהביאו הגאונים הנ"ל. דשם לענין מקוה, הנה אין שום ספק בדבר דהמקוה היא רק אמצעי שיהיה לו להאדם במה לטבול, וכן לענין נפל שבמה שכלו לו חדשיו הוא ג"כ רק אמצעי, שהשחיטה תתיר אותו לאכילה; אבל גם שניהם, החדשים הנמלאים ושיעור המקוה, שניהם אינם מהוים בחיוב לא את היתר האכילה ולא את הטהרה, ולא שייך למימר בזה חזקת איסור או חזקת טומאה, אחרי דהספק אינו נוגע כלל לעצם ההיתר והטהרה, שאינו מתהוה כלל מזה; משא"כ בלענין כתיבה וחתימה לשמה, דהחתימה פועלת את הכריתות גופא, הנה כשמספקינן אי נחתם לשמה או לא, הרי הספק הוא בעצם הכריתות הבאה להוציאה מחזקת אשת איש, וע"ז שפיר אמרינן דהוה איתחזק איסורא.

5ובאופן כזה תהיה כל הקושיא של הגמ' רק על החתימה לשמה, משום דלענין הכתיבה הלא גם לר"א דעדי מסירה כרתי ובעינן כתיבה לשמה, אבל עכ"פ הלא לא הכתיבה היא הכורתת, אך המסירה היא הכורתת, והכתיבה איננה רק אמצעי לזה, שהמסירה תהא הכורתת.

6ותהיה גם מזה ראיה נגד דברינו (בפרק ג), שחפצנו לומר שם, דר"מ מכוון בעדי חתימה כרתי על שם הגט ולא על חלות הגירושין, דלפ"ז הרי גם החתימה איננה באה רק בשביל השגת שם התואר של גט כמו מקוה, למשל, אבל איננה כלל סבה חיובית להתהוות פעולת הגירושין, ולא היה שייך בזה הגדר של איתחזק איסורא כנ"ל.

7אכן אף אם נפרש כמו שחפצנו לומר מקודם, דעדי חתימה כרתי נאמרו רק על שם הגט ולא על מעשה הגירושין נמי ההבדל בין זה למקוה הוא פשוט.

8משום דגט וגירושין הוא בגדר התחלה וסוף, היינו שהכריתות נעשה ע"י ההצטרפות של שני דברים, של הכתיבה והחתימה הפועלות את שם הגט והנתינה הגומרת את הגירושין; והראי' מזה גופא דבעינן תיכף מחשבה של לשמה ובלשמה אנו מכוונים לא רק לשם הגט אך גם לשם גירושין, ובשביל זה אמרינן דהכותב טפוסי גיטין צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם, כמבואר בגיטין (כו, א) ועכ"פ לא ניתנו להתחלק שני הדברים הללו, גט וגירושין, זה מזה, דאי אפשר להתגרש רק בגט המיוחד לזה מתחלה לכך. אכן מקוה וטהרת האדם המה כמובן שני דברים נפרדים, דאין המקוה מיוחדת רק לטהרת אדם פלוני או אלמוני אלא כל מי שרוצה בא ומטהר את עצמו.

9ועל כן לענין כתיבת הגט לשמה שפיר אפשר לבוא מצד איתחזק איסורא, מאחרי דהכתיבה גופה כבר באה בתור התחלה להיתר, להתיר את האיסור של אשת איש; אבל בהמקוה כשהיא לעצמה אין כלל התחלה של טהרה שיהא שייך בזה לומר שהיא באה להפקיע את החזקת טומאה, כי המקוה איננה רק אמצעי למעשה הטהרה אבל לא ההתחלה של הטהרה.