דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל יג

1חידושו של הרמב"ן דבעדות מיתה לא בעינן כלל שנים מדאורייתא. - לכאורה כוונתו לומר דכל הגדר דאין דבר שבערוה פחות משנים הוא רק במקום שהעדים המה המקיימים את עצם הדבר. - אבל באמת זהו לא יתכן. - באמת כוונתו לומר דסוג עדות הוא רק במקום שעדותם מועילה להקמת דבר חדש. - במקום שהעדות אינה באה רק להעיד על תוארו ואיכותו של הדבר לא בעינן שנים מדאורייתא. - וציור כזה יש גם בממון עפ"י דברי השטה מקובצת בריש ב"מ. - גם לטעמא דהרמב"ם יש הבדל בין גט למיתה.

2ובהגדר דאין דבר שבערוה פחות משנים עי' בריטב"א גיטין (בהוצ' מוסד הרב קוק מובאים הדברים בחידושי רבנו קרקש ב, ב ד"ה והא דאמרינן וכו') שכתב: "ואי קשיא, ואם איתא דדבר שבערוה אינו פחות מב', א"כ איך משיאין אשה שמת בעלה עפ"י ע"א? ותרצו בשם הרמב"ן, דבדבר שהוא משום ערוה בעינן ב' ואין ע"א נאמן, אבל התם אינו אלא גלוי מלתא בעלמא, שאנו צריכין לידע אם מת בעלה".

3והנה לכאורה נראה דכוונתו לאמר, דכל הגדר דאין דבר שבערוה פחות משנים הוא רק כשהעדים גופא המה המקיימי דבר, כמו עדי קדושין ועדי גיטין, דהעדים בעצמם המה הגורמים להתחדשות הדבר לעשותה אשת איש - בקדושין - או פנויה - בגיטין; - אבל לא במקום שהדבר גופא מונח בעצם המציאות, והעדים המה רק המספרים ממציאות זו, כמו עדי מיתה, שהמיתה בעצמה היא המתרת, שאם אין העדות אלא גלוי מלתא בעלמא, ואין זה בכלל דבר שבערוה.

4אולם את זה אי אפשר לומר, דהרי משתמשים אנו בכמה מקומות בהכלל דאין דבר שבערוה פחות משנים, גם היכי שהעדות באה רק לספר את המציאות; וראי' מריש גיטין גופא הנ"ל (ב, ב) דמקשינן שם, בין לרבה, דהטעם הוא משום דאין בקיאין לשמה, ובין לרבא, דהטעם משום שאין עדים מצויים לקיימו, לשניהם מקשינן, דליבעי תרי מצד דאין דבר שבערוה פחות משנים, ועי' שם בתוס' (ד"ה עד אחד נאמן באיסורין): "הקשה ר"ת, מה תשובה היא זאת, עיקר הגט יוכיח, שצריך לחותמו בשנים? ותירץ, דה"ק, עד אחד נאמן באיסורין בכה"ג, שעיקר הגט כבר נעשה, ושוב אין צריך אלא גלוי מלתא לידע אם לשמה נכתב". ונראה דבזה גופא היתה השקלא וטריא, דהתרצן של עד אחד נאמן באיסורין רצה לחלק כחילוק הנ"ל, דבמקום שכל העדות באה רק לספר את המציאות אין זה בכלל דבר שבערוה, אבל ע"ז שואל המקשן "אימור דאמרינן" וכו' משום דסובר דאין חילוק בכך.

5ועי' גיטין (סד, א): "בעל אומר, לגירושין, ושליש אומר, לגירושין, והיא אומרת נתן לי ואבד, א"ר יוחנן הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים". והדברים ברורים, דגם היכי שהעדות באה רק לספר את המציאות, נמי שייך הכלל של אין דבר שבערוה.

6ובר מן דין, הרי כל העיקר דאין דבר שבערוה פחות משנים ילפינן מערות דבר, שהכתוב מדבר בזנות, שגם בזה העדים המה רק המספרים את המציאות.

7ועי' בתוס' כתובות (ט, א ד"ה ומי): "וי"ל דסבירא ליה להמקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו ראה אדם שזינתה אשתו, רק שלא היה שם עדים לא היתה נאסרת עליו". וכמובן דלפ"ז היתה מובנת היטב סברת הרמב"ן הנ"ל, אבל באמת הרי לא קיימי מסקנא הכי כמו דאמרינן שם ע"ז "ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא?", וכדפירש התוס' שם (ד"ה קינוי): "הכ"נ דלא אתא למעוטי על פי עצמו דכעדים דמי, כיון דקים ליה", וכמובן דהוא משום דהעדים המה רק מספרי האיסור, אבל לא פועלי האיסור, ובכן הדרא קושיתנו על שיטת הרמב"ן הנ"ל לדוכתה?

8ועלינו לומר דהרמב"ן כיון בזה לחילוק אחר.

9דהנה אנו רואים, דבדיני ממונות ודיני נפשות אנו צריכים לעדות של שנים ובאיסורים אף עד אחד נאמן, ואם כי גזירת הכתוב הוא, ואין אנו מחוייבים לבקש בזה טעמים, בכ"ז הרי מובן שאנו צריכים לקבוע בזה איזה גדר המבדיל ביניהם, וע"כ דבזה הוא: דבדיני ממונות ודיני נפשות העדות באה להקמת דבר חדש, למשל, כשהעדים מעידים שראובן לוה איזה סכום משמעון, או שראובן הרג את שמעון וכדומה, הרי המה באים בזה להקים חיוב חדש; ואם אמנם שהמה מספרים רק מציאות המעשה, אכן התוצאות הבאות מזה אינן עצמיות המעשה גופא, אלא הקמת דברים חדשים. למשל, החיוב הנעשה ע"י ההלואה איננו מונח בעצם ההלואה, ומכש"כ החיוב מיתה הבא ע"י הרציחה וכדומה שאין זה מונח בעצם העברה, אלא הוא חיוב חדש, שרק סיבתו באה מהמעשה שראו, וזה שכוונה התורה בהמלות "יקום דבר" היינו דכל מה שנכנס בסוג של הקמת דבר בעינן שני עדים. אכן לא כן הסוג בהאיסורים, דכשמעידים על איסור והיתר אינם מעידים בזה על הקמת דבר חדש, אלא רק על תוארו ואיכותו של הדבר, משום דמובן דכל איסור והיתר מונח בעצמותו של הדבר, אם חלב הוא אסור, ואם שומן הוא מותר וכדומה בכל הענינים האלו.

10ולפי ההגדרה הזו ממילא לא כל עניני ערוה שוים, יש כאלה שהמה דומים באמת לדיני ממונות ולדיני נפשות, כמו למשל ערות דבר, שהרי גם שם האיסור שהיא נאסרת על בעלה אינו מונח בעצם הזנות, כמו איסור של חלב, למשל, אלא דהוא בודאי איסור חדש, שמעשה הזנות היה רק הגורם והמסבב של האיסור הזה, וממילא נקרא גם זה הקמת דבר והוי בכלל של "עפ"י שנים עדים יקום דבר", וזהו שלמדו חכז"ל דבר דבר מממון; וכה"ג גם עדות ע"ד גירושין, דגם שם ההיתר שהיא ניתרת לשוק ע"י זה אינו מונח בעצם הגט, אלא דהוא היתר חדש שהגט רק גורם לכך. לא כן ההיתר הבא ע"י מיתה, דשם ההיתר מונח בעצם המיתה ככל איסור והיתר, דהרי כל האיסור שהיה מקודם הוא איסור אשת איש, וכשמת הרי ממילא אין אשת איש.

11וזהו שכוון הרמב"ן בדבריו, דבמיתה אינו אלא גלוי מלתא בעלמא, שאנו צריכים לידע אם מת בעלה, כלומר, דשם אינם מעידים על הקמת דבר אלא רק על תואר הדבר, דעד כאן היתה בתואר אשת איש וכשמת פסק ממילא התואר הזה, וכל דינא דשנים עדים בעינן רק על הקמת הדבר ולא על תואר הדבר.

12ואולי זהו גם כוונת הספרי (דברים יט, טו אות פז מהד' מלבי"ם) דדריש על הפסוק "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, לכל עון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה", דגם הוא מכוון לההבדל הנ"ל.

13ועי' בפני יהושע כתובות (כב, א ד"ה במשנה) שהקשה על הא דאמרינן שם "ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת", והטור מוסיף ע"ז שאם נתקדשה לאחר אינה צריכה ממנו גט (עי' טור אהע"ז סי' קנב סעי' ז), ולהשיטה דהיא נאמנת על מיתת בעלה מדאורייתא, מ"ט לא תהא נאמנת ג"כ מדאורייתא על הגירושין.

14אבל לפ"ד מובן מאליו ההבדל דרק מיתה נקראת גילוי מילתא בעלמא, משא"כ גירושין דזהו בכלל הקמת דבר.

15והנה כל יסודנו הנ"ל בנוי על ההנחה שבכל עניני ממונות העדים מביאים להקמת דבר חדש שהמעשה איננו אלא סבה לזה, כמו עדות בחיובים של הלואה, נזקים, פקדונות וכדומה, או עדות של מכירות, מתנות וירושות; ולפ"ז גם בדיני ממונות, אם לא נצטרך רק על גלוי מלתא של המציאות לבד, שם אין הדין של "עפ"י שנים עדים" דוקא.

16והייתי מסתפינא לחדש חדוש שכזה עד שמצאתי תנא דמסייע אחד מן הראשונים בב"מ (ב, ב), שמקשינן שם "מקח וממכר וליחזי זוזי ממאן נקט", וברש"י שם (ד"ה ולחזי זוזי ממאן נקט): "נשאל את המוכר ממי קיבל דמיה, דתניא בקדושין (ג, ב) נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי", ובשטה מקובצת מביא ע"ז חבל של ראשונים הבאים בקושיא חמורה, הא מוכר ליתא אלא כעד אחד כיון דאין מקחו בידו, ואין כאן מיגו דאי בעי יהיב ליה לחד מינייהו, והאיך יהא עד אחד נאמן לאפוקי ממונא? ורובם באים בזה מטעם דעד המסייע פוטר משבועה. ומובן דכמה דחוק הוא לומר, דכל סברת המקשן בנוי על הא דעד המסייע פוטר משבועה מה שלא נזכר זאת להדיא, וכל כה"ג הוה ליה לפרושי? עד שמביא השטה מקובצת אחד מן הראשונים (ד"ה וז"ל הריטב"א) שמתרץ את הקושיא הזו בסגנון אחר לגמרי: "להכי משמע לי', דאע"ג דבעלמא עד אחד אינו נאמן לאפוקי ממונא, שאני הכא דלא הוי אלא גלוי מלחא בעלמא, כיון דכל חד תפיס בכולה, אנן סהדי שלא נתרצה אלא למי שנתן לו המעות, וכיון דחד הוא ודאי דכיר, הלכך גלוי מלתא בעלמא הוא". וכוונתו מבוארת, דהוא כדברינו הנ"ל, דזהו אינו נקרא הקמת דבר, כיון דהעדות אינה באה בזה על עצם המכירה, דהרי זה ידוע גם בלאו הכי, אלא רק לגילוי מלתא על המציאות של קבלת זוזי לבד.

17והמעיין יראה, דהשתמשו הראשונים בשני הדברים הנ"ל, בעדות מיתה של אשת איש ובעדות של וליחזי זוזי ממאן נקט, בלשון אחד, שהעדות אינה באה אלא בשביל גילוי מלתא בעלמא, משום שבאמת תוכן אחד להם.

18וזהו גופא נכלל בהגז"ש ד"דבר דבר" הכתוב גם בממון וגם בערוה, וסוג אחד להם, זאת אומרת, דמה שאינו נכלל תחת הסוג "דבר" בממון, אינו חשוב ל"דבר" גם בערוה.

19אולם לטעמא דהרמב"ם (גירושין פ"א הל' יג) בהא דבעינן שני עדים בגיטין משום דנאמר עפ"י שנים עדים יקום דבר, "ואי אפשר שתהא זו היום ערוה והבא עליה במיתת ב"ד ולמחר תהיה מותרת בלי עדים", כנ"ל (בפרק א), הרי לכאורה אין הבדל בין מיתה לגט; דכנראה דהוא ז"ל מחלק בין איסורים לדבר שבערוה, משום דבזה האחרון יש ג"כ התחדשות בנוגע לעונשים, וזהו הלא ג"כ במציאות של מיתה.

20אולם באמת גם לטעמא דהרמב"ם הנ"ל יש מקום להבדיל בין גט למיתה, עפ"י דרך הקודש של הרמב"ם להבדיל בין הדבר העיקרי ובין הדבר המסתעף, ומה"ט כתב (בפט"ז מהל' סנהדרין הלכה ו) ד"אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. כיצד, אמר עד אחד חלב כליות הוא זה וכו', גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחרי שהתרו בו, הר"ז לוקה". ולכן בגט שפיר בעינן שני עדים, משום דכל עיקר הדבר שבגט הוא מה שמתיר את איסור הערוה של אשת איש, ובלי ההיתר הזה הרי אין כל "דבר" בגט, ואיסור ערוה של אשת איש כולל הרמב"ם תחת סוג של עונשים, דבעינן שני עדים דוקא, משא"כ עדות של מיתה, דמובן מאליו, דאין המיתה באה רק בשביל להתיר איסור אשת איש, דבודאי המיתה הוא דבר בפני עצמו, אלא דההיתר בא ע"י זה ממילא, וא"כ אע"פ שע"י זה יסתלק ממילא איסור שיש בו עונש מיתה, זהו הוי בגדר דבר המסתעף כנ"ל.