דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל יד

1עוד טעם בדבר דכיון דילפינן דבר דבר מממון דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא בעינן עדות רק להוציא ולא להחזיק. - ולפ"ז יוקשה מאין לנו כל הדין דאין דבר שבערוה פחות משנים לענין גט. - אמנם גט איננו רק סילוק אישות לבד, אלא דהוא מעין סוג קניני. - וזהו באמת כוונת הספרי שדריש זאת מקרא. - ואין זה סותר להגמ' דילן ביבמות, דמקרא ידעינן רק דאין ע"ז החזקה של שנים עדים וסגי בהוכחה כל דהו, וההוכחה היא מתוך חומר וכו'. - או אפשר דמקרא לא ידעינן רק בעד כשר, ואילו מהסברא דמתוך חומר גם עדות של קרוב נמי מועיל. - ובזה תתישב קושית הנודע ביהודה דבעדות פסול אין בו חיוב של קרבן שבועה.

2ועוד נ"ל בטעמו של דבר, דלא בעינן שני עדים מדאורייתא בעדות של מיתה.

3דהלא כל עיקר דינא דאין דבר שבערוה פחות משנים הוא משום דילפינן דבר דבר מממון, וא"כ הרי דיו לבא מן הדין להיות כנדון.

4ומה"ט נראה מכמה ראשונים, דזהו דוקא באיתחזק איסורא. עי' בתשובת רעק"א (סי' קז), שהוכיח דזהו גם דעת התוס' ריש גיטין (ב, ב ד"ה הני), וראי' דלא פרשו דפרכת הש"ס הוא בתרתי, חדא, דאיתחזק איסורא ובעלמא ג"כ אינו נאמן, וחדא, אף בלא איתחזק ג"כ לא יהי' נאמן מצד דבר שבערוה. וכן מוכח מדברי הר"ן קדושין פ"ג (כז, א ד"ה גמ') במתני' דקדשתי את בתי ואיני יודע למי, שכתב שם: "ואע"פ שאין דבר שבערוה וכו' התם הוא להוציאה מחזקתה". משום דבאמת גם בממון גופא במקום שאין העדות באה להוציא משום חזקת ממון, נראה דאין בזה דוקא הדין של עפ"י שנים עדים יקום דבר; והראי', דתפסינן, דסימנים דאורייתא ומהדרינן אבדה מדאורייתא ע"י סימנים לבד, ולצורבא מרבנן מהדרינן בטביעת עינא לחוד (עי' גיטין כז, ב ובתוס' ד"ה סימנין), וע"כ משום דבנידון זה אין אנו עושים כלום נגד חזקת ממון, דהרי בכל האופנים לא שייך זאת להמוצא, ובאופן כזה לא בעינן עדות ברורה, אך בהוכחה כל שהיא סגיא.

5ולפ"ז הרי אפשר להעיר על עיקר הדבר, דתפסינן לדבר פשוט דבעדות של גט בעינן שנים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, הלא גם בממון גופא לא בעינן שנים רק לחיוב ולא לפטור, דבמקום שהוא בא לפטור את עצמו גם במקום דאיכא חזקת חיוב מקודם מהימנינן להבע"ד גופא, ולא חדשו הראשונים רק את זה, דבאיני יודע אם פרעתיך הוא חייב, אבל כשאומר ברי שלוה ופרע, אין הדבר צריך לפנים שהוא פטור; ואף במלוה את חברו בעדים איכא מ"ד דאין צריך לפורעו בעדים, וכן הוא ההלכה כמבואר ברמב"ם (פ"ט מהל' טוען ונטען הלכה א, ובשו"ע חו"מ סי' קלד סע' ב), ולא עוד, אלא אפילו כשיש שטר כנגדו, דמלבד החזקת חיוב יש החזקה דשטרא בידך מאי בעי, אמרינן בכתובות (פה, א): "השתא דאמר מר קים לי בגוויה מלתא היא, כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה, קרענא שטרא אפומיה, קרענא ס"ד? אלא מרענא שטרא אפומיה", ואע"ג שבתוס' (ד"ה מרענא) פרשו שם, דזהו דוקא לענין זה שצריך בעל השטר לישבע קודם שיגבה, אבל מרש"י משמע פשוט, דלא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה, וע"כ משום דלפטור אין זה בכלל הקמת דבר.

6וא"כ השאלה הדרא לדוכתא, מאין לנו הפשיטות, דלעדות הגט בעינן שנים משום דאין דבר שבערוה וכו', אחרי דגם בממון לא בעינן בכה"ג שנים? ואף לפירוש ר"ח שם בכתובות הנ"ל, דגובה שפיר בשבועה, התם משום דאיכא חזקה בירורית כנגד העד, היינו החזקה דשטרא בידך מאי בעי כנ"ל, אבל בגט שאין כאן רק החזקה דמעיקרא, חזקת אשת איש, מאין לנו דבעינן שנים, אחרי דבממון שפיר נאמן נגד חזקת חיוב לבד כנ"ל.

7ועוד יותר, דאף בקרקעות שלא שייך בזה הגדר מוחזק רק חזקת מרא קמא לבד, בכ"ז מועלת הוכחה כל שהיא כדי להוציא את הדבר מחזקת מרא קמא. והראי', מכל חזקה של שלש שנים דאינה אלא הוכחה בעלמא דמדלא מחה כל הזמן ש"מ דמכר לו, אבל סוף סוף הרי עדות אין כאן, וע"כ, דכל הגדר עדות בממון הוא רק על חיובים ולא על פטורים.

8ועיין שם בתוס' בריש גיטין (ב, ב ד"ה מידי) שכתבו: "ומיהא יש לומר, דה"ק, עד אחד נאמן באיסורים להתיר, והא דבעי תרי, הני מילי לאסור, דחד לאו כל כמיניה", וסברתם מכוונת להנ"ל, דאיסור הוא במקום חיוב בממון והיתר הוא במקום פטור; והתורה שכתבה הלשון "ערות דבר" הלא הוא לענין איסור לאוסרה על בעלה, וזהו שפיר נקרא "דבר", דגם בממון נאמר ע"ז עפ"י שנים עדים יקום דבר, אבל היתר, שגם לעומתו בממון היינו פטור, לא נקרא בכלל הקמת דבר, אין כלל ע"ז הדין של עפ"י שנים עדים. ואמנם לדברי התוס' לא קאי במסקנא הכי, אלא דאף בכה"ג בעינן שנים בדבר שבערוה, אבל סוף סוף השאלה קמה וגם נצבה, מאין המקור לזה?

9וביותר דהא חזינן בדיני ממונות דאף רוב ומיגו שאינם בודאי הוכחות ברורות, אם כי אינם מועילים להוציא, כי אין הולכים בממון אחרי הרוב ומיגו להוציא לא אמרינן, אבל מועילים שפיר להחזיק, ואף נגד חזקת מרא קמא במקום שאין ביחד עם זה גם חזקת ממון, נמי מועיל מיגו; דמה"ט אמרינן בבבא בתרא (לב, ב) "והלכתא כוותיה דרבה בארעא והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי", ועי' שם בתוס' (ד"ה והלכתא), דהשקלא וטריא היא משום דהוה מיגו להוציא, אלא דבקרקע שיש רק חזקת מרא קמא לבד, ואין שייך בזה הגדר מוחזק, כמובן, שפיר מועיל מיגו.

10וכל הדברים האלה עוד מחזקים את שאלתנו הנ"ל?

11אכן לפי מה שיתבאר אצלנו בפרקים הבאים דגט אינו רק פטור שלילי, שהוא מסלק את עצמו ממנה וממילא היא מותרת לשוק, אלא דהוא בגדר קנין חיובי. זאת אומרת שהוא מתירה לשוק; ובשביל זה אמרו בגיטין (פה, א) גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם, ושם (כו, א): אמר רב יהודה אמר שמואל, צריך שיניח אף מקום הרי אתך מותרת לכל אדם, וברש"י שם (ד"ה אף מקום הרי את מותרת): "שגם זה עיקרו של גט". ובכן בגירושין איננו הבעל רק פוטר לבד, דהוא ענין שלילי, אך הוא המתיר אותה באופן חיובי, ושוב שייך ע"ז הגז"ש דדבר דבר מממון, שבכל דבר חיובי בעינן שנים. מובן דלפ"ז ניחא מה דפשיטא לן דבעינן בגט עדות של שנים מדאורייתא וכדברי הרמב"ם, משום דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר, דכיון דהוא ענין חיובי הרי זה בכלל הקמת דבר.

12משא"כ במיתה דזהו בודאי ענין שלילי, דכיון שאינו קיים עוד ממילא היא נפטרת ממנו, אין זה כלל בכלל של הקמת דבר ולא נאמר ע"ז עפ"י שנים עדים.

13וזהו שאמר הספרי "לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם" - שאלו המה ענינים חיובים, "אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה", מפני שזהו ענין שלילי כנ"ל.

14ואין זה סותר להגמ' דילן ביבמות (פח, א), דכל עיקר הטעם שמשיאין עפ"י עד אחד הוא "מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה", דבאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים; דהספרי לומד מן הפסוק דאין זה בכלל הקמת דבר, וממילא אין בזה החוקה של עפ"י שנים עדים דוקא אך סגיא בהוכחה בעלמא, ואיזו הוכחה יש בעד אחד שדבריו כנים בנידון זה, זהו מתוך החומר שאנו מחמירים עליה בסופה היא דייקא ומינסבא, באופן שגם להספרי וגם להגמ' דידן נאמן בזה עד אחד מדאורייתא, אלא שאין הנאמנות מטעם עדותו בעצמה אלא מטעם ההוכחה שיש בזה, משום כנ"ל דכל מה שאינו נכנס בסוג של הקמת דבר, סגיא גם מדאורייתא בהוכחה בעלמא.

15או אפשר, דהספרי מלמד מזה הפסוק דלא יקום עד אחד באיש, שאמנם גם זה גופא נכלל בכוונת התורה שעד אחד קם לעדות אשה, באופן שהוא נאמן לזה מצד עצם עדותו, כמו שילפינן מזה הפסוק גופא ד"אבל קם הוא לשבועה", שגם שם, כמובן, עצם עדותו מחייב אותו שבועה.

16אבל מצד הפסוק לא היה נאמן רק עד כשר לבד, כשם שחיוב שבועה אי אפשר לבוא רק ע"י עד כשר בלבד, דרק "כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה", ואם אנו מוצאים דנאמן בזה אפילו עד מפי עד ואפילו עבד ואשה, ע"כ דזהו לא נכלל בכלל של "אבל קם הוא לעדות אשה"; אלא דממילא כיון דלאידך גיסא אין זה בכלל הקמת דבר דניבעי דוקא שנים ובהוכחה בעלמא סגיא, גם עדות פסולה נמי מועלת בזה משום ההוכחה ד"אשה דייקא ומינסבא", אבל גם הוכחה זו דאורייתא, כמו בממון שגם שם באופנים כאלו, שאינם בכלל הקמת דבר, אפשר לגמור דין עפ"י הוכחה בעלמא כנ"ל.

17ובזה אפשר לישב קושית השואל בתשובת הנודע ביהודה (תניינא חו"מ סי' ח) שהקשה בהא דתנן בשבועות (ל, א) דשבועת העדות נוהגת באנשים ואינה נוהגת בנשים, וכיון דנימא דעד אחד כשר מן התורה בעדות אשה, הלא גם עדות אשה במיתה כשרה מן התורה, וממילא הרי יצויר קרבן שבועה של עדות גם בנשים?

18אבל לפ"ז מיושבת היטב הקושיא הנ"ל, דגם בעדות של מיתה, למרות מה שגם אנשים וגם נשים כשרים לזה מן התורה, בכ"ז יש הבדל ביניהם בסוג הנאמנות, דבעדות של איש אחד באה הנאמנות מטעם העדות בעצמה, וממילא שייך ע"ז חיוב קרבן שבועה; אבל בעדות של אשה אם כי גם בזה הנאמנות היא מדאורייתא, אבל לא מטעם העדות לבדה, אלא מטעם ההוכחה שיש בזה, וע"ז אין החיוב של קרבן שבועה, דזה נאמר רק על שלילת הגדה שהנאמנות באה מתוך ההגדה בעצמה, מטעם העדות גופה.