דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל טז

1והרשב"א לשיטתו אזיל דלדידיה האיסור לאחרים הוא דבר המסתעף ממילא ואפשר ג"כ שיחולו הקדושין אע"פ שמצד המקדש בעצמו אין בזה איסור לאחרים. - ובזה יש מחלוקת בין הרשב"א והריטב"א, דהאחרון סובר כדברינו בפרק הקודם. - והרשב"א לשיטתו היה מוכרח לפרש את החב לאחריני בקדושין לא כפשוטו. - אכן גם להנ"ל אפשר לפרש את החב לאחריני בקדושין כפשוטו לרבנן דפליגי אר"א. - הרשב"א מחלק בין איסור ביאה לאחרים ובין שלילת התפסת אישות לאחרים. - וזהו המחלוקת בקדושין שאין מסורין לביאה.

2והרשב"א ז"ל (קידושין סה, ב הנ"ל) שממאן לפרש את הטעם של חב לאחריני כפשוטו ממש כנ"ל, לשיטתו אזיל בזה.

3דהנה על הא דאמרינן שם בגיטין (פב, ב) ואין אני קורא בה אשת שני מתים, כתב הוא ז"ל (פב, א ד"ה והא): "הא דאמרינן, קדושי ראובן אהני קדושי שמעון לא אהני, לאו למימרא דלא אהני כלל, דהא ודאי אהני למיסרה בביאה אראובן, דכיון דתפסו קדושי שמעון לגבי עלמא, שאם מת ראובן ויש לו בנים עדיין היא אסורה לעלמא מחמת קדושי שמעון, א"כ אפילו ראובן אסור לבוא עליה משום דמשתמש בצד מקודש שבה לשמעון, והלכך אסורה היא לשניהם. אלא הכי קאמר לא אהני דבריו למיסרה אראובן, שהוא לא אסרה אראובן, דחוץ מראובן קאמר, והא דאסורה לראובן משום אריה דאיסורא דרביע עליה, דאי אפשר להשתמש בה לאחד מהם, אלא אם כן משתמש בצד אישות שבה לגבי שני, אבל כי אמר לה סתם אהנו קדושין בפירוש לאוסרה אראובן".

4והננו רואים מדבריו שנים: האחד, דכנגד הפשט הפשוט, דקדושי דשמעון לא אהני כלל משום שהאיסור לאחרים שבאשת איש הוא מעצם הקדושין כנ"ל, ולשיטתו של הרשב"א הרי אנו רואים להדיא, דאפשר גם לקדושין שיחלו בלי שיתהוה מזה באופן ישר איסור לאחרים, וע"כ חלו גם קדושי שמעון אע"פ שקדושין אלו אינם מביאים איסור לשום אדם. והשנית, אנו רואים, דאפשר שהאיסור לאחרים באשת איש יבוא בתור איסור מסתעף ממה שהיא קנינו של הבעל, דהא הוא אומר בפירוש שהיא נאסרת ג"כ על ראובן, אע"ג דהתנה בפירוש שאינו אוסר אותה לגביה, אך זה כבר בא ממילא משום "דמשתמש בצד מקודש שבה לשמעון". ובדבריו צ"ל ג"כ בהא דבא ראובן וקדשה חוץ משמעון, אין הכוונה שתהא מותרת לשמעון לגמרי דע"ז אינו מועיל חוץ אף לר"א, דנהי דהוא לא אסרה לשמעון, אבל האיסור הזה כבר בא בתור דבר המסתעף, דאחרי דהיא נעשית לקנינו של ראובן ממילא היא אסורה בביאה על כל העולם בלי יוצא מן הכלל, והחוץ אינו מועיל רק לגבי זה, שגם קדושי שמעון יתפסו בנגוד להכלל התמידי שבאשת איש אינם תופסים שום קדושין.

5ועי' בריטב"א שם (פב, ב ד"ה בתר דבעיא, בחידושי רבנו קרקש הוצ' מוסד הרב קוק) שכתב: "וכיון שכן לר"א היכא דא"ל הרי את מקודשת לי כנגד כל האדם, חוץ מפלוני, מקודשת ואסורה לכל ומותרת לאותו פלוני לגמרי, דלגבי דידיה הרי היא כפנויה". ולשיטתו אזיל, דפירש ג"כ בהא דאמרינן דקדושי דשמעון לא אהני (שם ד"ה בא ראובן וקדשה) "דלא אהנו כלל, כיון שקדשה חוץ מראובן, שהרי מחמת קידושין של שמעון אינה אסורה לשום אדם בעולם, וכל קידושין שאינן אוסרים לאו קדושין נינהו כלל, ואם גרשה ראובן הרי היא מותרת לעלמא, ואינה צריכה גט משמעון מחמת קידושיו דקדושיו לאו כלום נינהו".

6ואמנם הא בהא תליא, והעיקר תלוי בזה, אם האיסור לאחרים באשת איש הוא עצמיות הקדושין או דהוא דבר מסתעף, ובזה חולקים הרשב"א והריטב"א, דהראשון סובר כהצד השני, והאחרון סובר כהצד הראשון.

7ולשיטתו, שפיר היה מוכרח הרשב"א לפרש את הטעם של חב לאחריני בקדושין לא כפשוטו, דהא לדידיה אדרבא היינו צריכים לומר, כיון דבמה שנוגע לקנין שבאישות, הרי שייך ע"ז שפיר הגדר של הודאת בע"ד, ממילא תהיה אסורה גם לאחרים בתור דבר המסתעף. משא"כ לשיטת הריטב"א הנ"ל, הרי הדבר פשוט ד"כל קדושין שאינם אוסרים לאו קדושין נינהו כלל", וכיון דס"ס מצד חב לאחריני אינם אוסרים לשום אדם, אינם חלים הקדושין כלל.

8אכן באמת גם לשיטת הרשב"א הנ"ל, יובן התירוץ של חב לאחריני באופן פשוט לרבנן דפליגי אר"א, דהא ס"ס לרבנן כשמקדש חוץ מפלוני לא הוי קדושין כלל, וקל וחומר הדברים, במקום שאין הקדושין אוסרים אף לאדם אחד, דבודאי לא הוי קידושין כלל.

9ובעיקר החקירה שחקרנו, באיסור אשת איש, אם הוא דבר המסתעף מקנינו של הבעל או דזהו גופא מעצם הקדושין, נראה דהרשב"א ז"ל מחלק בין איסור ביאה לאחרים ובין שלילת התפסת אישות לאחרים; דהראשון, האיסור ביאה, בא בתור דבר המסתעף ממילא, אבל השני, שלילת התפסת האישות לאחרים, בא מעצם הקדושין, שהלשון קדושין הוא דאסר לה אכולי עלמא כהקדש, ועל כן אינו מועיל מה שאמר חוץ מפלוני לזה שתהא מותרת בביאה לפלוני, אחרי דזהו איסור תורה המסתעף ממילא מהאישות של הבעל, וכיון דס"ס האישות חלה תו אי אפשר להפריד בין הדבקים; אבל מועיל שפיר מה שאמר חוץ לענין זה שיתפסו הקדושין של אותו פלוני, כיון דבעצם התפסת הקדושין לאחרים אין איסור בדבר, אלא דאי אפשר שיתפסו בה קדושין של אחרים מחמת דאסר לה אכולי עלמא כהקדש, וכיון דלגבי זה לא אסרה שפיר נתפסת בה הקדושין של אותו פלוני.

10ועי' בריטב"א קדושין (ס, א) על הא דאמרינן שם "אמר עולא אמר ר' יוחנן, אפילו מאה תופסין בה בתוך שלשים יום משום דכל חד מינייהו רוחא שביק שיהיו הקדושין של אחרים תופסים בה בתוך הזמן".

11וכתב הוא ז"ל: "ואומר מורי רבנו נר"ו, דכי אמרינן דכל חד מינייהו רוחא לחבריה שביק, היינו לקדושין, אבל לזנות לא שביק רוחא, דא"כ הרי מותרת בזנות לכל העולם תוך זמן זה, ומה אישות יש כאן, ומה הועיל מעכשיו שלו. אלא ודאי כדאמרן. ואפילו לאותן שקידשו אותה אפשר דאסורה בביאה, שאין אשה אחת ראויה לכמה אנשים להשתמש זה בצד אישות של זה וכו'. הלכך הרי היא אסורה להם, ואתיא כאביי דאמר קדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין והלכתא כוותיה".

12ואנו רואים דגם הוא מחלק בין הדבקים האלה, בין איסור ביאה באשת איש לבין שלילת התפסת קדושין לאחרים. ומשמע עוד מדבריו, דסובר דבזה גופא הוא המחלוקת בקדושין שאין מסורין לביאה, דמאן דס"ל דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין, סובר דשני הדברים הנ"ל, האיסור ביאה ואי התפסת הקדושין - הכל חדא הוא, אבל למאן דס"ל דקדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין, ע"כ דסובר דזהו שני ענינים נפרדים.

13וראי' לדבר, דאיסור ביאה באשת איש הוא דבר המסתעף ממילא, ולא מצד דאסר לה אכולי עלמא כהקדש, מהא דאמרינן בגיטין (מא, א) גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין: "ב"ש אומרים, תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, לישא שפחה אינו יכול" וכו', ובתוס' שם (ד"ה לישא): "וא"ת, וישא חציה שפחה וחציה בת חורין כדאמרינן בפ' אותו ואת בנו (חולין עט, א) דפרדה שתבעה אין מרביעין עליה אלא מינה? וי"ל, דגבי כלאים לא אסר אלא תרי מיני, והנהו הוו חד מינא, אבל הכא אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות. וא"ת וישא ממזרת וכו' וכ"ת, דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש? ישאנה באיסור בלא קידושין וכו'. ואומר ר"ת, דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל". ועכ"פ אנו רואים, דאפשר שיהיה איסור אשת איש באותו האיש גופא "דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש", ושם הרי בודאי אי אפשר לבוא מצד דאסר לה אכו"ע כהקדש, דבודאי על דידיה גופא לא אסר לה, אלא ודאי, דהוא איסור המסתעף ממילא כנ"ל.