דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל יח

1לפי המוסכם הרגיל הנה עדות מתחלקת לשלשה גדרים אך לזה הרי אין מקור בתורה. - באמת אפשר למצא בעדות חדא מחתא, אחרי שביארנו דגם בדיני ממונות אין העדות באה רק כדי לברר את ידיעת הדין לבד, אלא בשביל הקמת דבר בעצם. - ואם כי גם אומדנא מועילה בממון בכ"ז לא יכול יחיד מומחה לדון עפ"י ראיתו משום דבעינן משפט השוה. - בכל חיובי ממון יש שני דברים: משפט ומצוה וגם במקום שאי אפשר לחייבו מצד המשפט שבדבר הוא מחוייב בכ"ז מצד המצוה. - בדיני נפשות יש רק משפט לבד. - ומה שב"ד יכולים לפסוק עפ"י אומדנה הא מטעם דאנן סהדי. - קדושין כיון דהוא חב לאחריני הרי נכנס זאת בסוג המשפטים. - ובזה יש לישב קושית הפני יהושע בעדי קיום מצד דבר ולא חצי דבר. - שם בקיום לא בעינן רק ידיעת הדיין לבד.

2ועוד נ"ל בבירור הענין של עדים בקדושין, דהנחה מוסכמת היא כנ"ל, דהעדים המה הפועלים את עצם הדבר, וכדי להסיר את קושית הפני יהושע (קידושין סב, ב) הנ"ל (פרק טו).

3דבאמת כשנעיין היטב נראה, שלמרות המוסכם בפי כל דגדרי עדות מתחלקים לשנים, לעדות שהוא רק משום בירור כבכל דיני ממונות, ועדות שהוא משום קיום הדבר כמו קדושין וכדומה; שבאמת לפ"ז תצא לנו עוד חלוקה שלישית, כמו עדות של דיני נפשות ושארי עונשים, שאי אפשר להכניסם תחת הסוג הא', מאחרי דשם אינו מועיל שום בירור אחר ורק "על פי שנים או שלשה עדים יומת המת", אך אי אפשר להכניסם ג"כ תחת סוג הב', כמובן, מאליו, ונצטרך לברוא עוד סוג שלישי בעדות. וכל היסודות הללו הרי פורחים באויר באין מקור להם בתורה, אכן באמת אפשר למצוא בעדות חדא מחתא, שלא נצטרך לכל הפרצות הדחוקות האלה.

4דהנה כבר חקרנו (בשמעתתא א פרק א) חקירה כללית בהגדר עדות גם בדיני ממונות, אם כל העדות באה רק כדי לברר את ידיעת הדין או בשביל הקמת הדבר בעצם. ונ"מ אם אנו אומרים ביחיד מומחה לא תהא שמיעה גדולה מראיה, והביאנו שם את דברי הרשב"א בב"ק, שתופס לדבר פשוט דיחיד מומחה לא יכול לפסוק עפ"י ראיתו לבדה; ומזה הרי יתעורר לנו דבר חדש, דגם בממון העדים המה המקיימי דבר, והראי' דאין ידיעה יותר ברורה להדיין מזה שראה בעיניו גופא, ובכ"ז לא יוכל לדון עפ"י זה, מפני שסוף סוף חסרון עדות יש בדבר; ורק בשלשה אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, מפני שיש בכלל שלשה שנים והמה גופא בכלל המקיימי דבר.

5ואם כי בדיני ממונות אפשר לדון גם על פי אומדנא לבד? בזה נשתמש בהאי כללא שכבר הבאנו בהפרקים הקודמים (עיין לעיל פרק י), דבעינן בכל המשפטים "משפט אחד" שהוא "משפט השוה לכולכם" וכשיש אומדנא בעצם המציאות, הרי הוא משפט השוה, כי כל ב"ד צדק שבעולם יפסקו ככה עפ"י האומדנא המוכחת מתוך המציאות גופא. אבל ראית היחיד מומחה איננה מספקת גם להיחיד מומחה הנ"ל גופא, משום שס"ס איננו משפט השוה, שהרי אם יבוא המשפט הזה לפני ב"ד אחר לא יהיה היחיד מומחה שראה זאת רק עד אחד לבד.

6ומובן מאליו, דגם הודאת בע"ד שכמאה עדים דמי בממון הוי בכלל משפט הושה לכולכם, דכל ב"ד ישפטו על פי הודאתו ככה.

7וגם זאת עלינו להוסיף, דאע"פ שאין הדבר צריך לפנים דכל חיובי ממון נעשים אף בלי עדים כלל, והמלוה את חברו אף בלי עדים ג"כ מחוייב הוא לשלם לו, דאין מזה שום ראיה נגד הנחתנו הנ"ל; דבכל חיוב ממון יש שני דברים: מצוה ומשפט, דעד כמה שאין הדבר חב לאחריני הרי נכנס זאת בסוג המצוות כמו דאמרינן פריעת בע"ח מצוה, וכה"ג בכל חיובי ממון, וע"כ אף כשלוה בלי עדים, הרי מחוייב הוא לו לשלם אף בלי ב"ד ובלי פסק דין פשוט מטעם פריעת בע"ח מצוה, וזה לא נקרא כלל הקמת דבר שנצטרך ע"ז שני עדים. אכן אנו מדברים במקום שהדיני ממונות גופא נכנס גם תחת סוג המשפטים ולא תחת סוגי המצוות לבד, זאת אומרת, במקום שחב לאחריני וכדומה, הנה שם אין הבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות, דבכולם אמרינן עפ"י שנים עדים יקום דבר, דהעדים המה המקיימי דבר בעצם, זאת אומרת, דהמה הוי גורמי הפסק ב"ד גופא, ולא רק אמצעי לידיעת הב"ד לבד.

8וההבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות הוא רק בזה, דבדיני ממונות, כאמור, מלבד חלק המשפט שבזה יש בזה גם סוג מצוה, משא"כ בדיני נפשות. רצוני לומר בזה, דלמשל, כשאחד לוה מחברו כסף, הנה ראשית כל יש מצוה על הלוה לפרוע את החוב, אכן כשאינו רוצה לקיים את המצוה וב"ד יורדין לנכסיו, הרי בזה עושים כבר הב"ד משפט. ואמנם גם את זה אפשר להכניס בסוג המצוות, דהא בכל מצוות עשה קי"ל דמכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לקיים, אלא כשהמצוה היא בגוף, הנה הכפיה היא ג"כ בגוף, וכשהמצוה היא בממון, כמו, למשל, פריעת בע"ח, הנה הכפיה היא בזה שיורדין לנכסיו. ואמנם כך הסבירו האחרונים למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא, ואין כאן המקום להאריך בזה. אבל עכ"פ יש בדיני ממונות גם סוג מצוה על הבע"ד גופא, ולכן אף כשאין עדים בדבר, אכן עכ"פ אותו הבע"ד בעצמו שיודע שהאמת היא עם התובע, הוא מחוייב לקיים זאת פשוט מצד המצוה שבדבר, שע"ז לא נאמר כלל הפסוק עפ"י שנים עדים, בהיותו ענין של קמי שמיא. אכן בדיני נפשות כשיודע, למשל, שחלל את השבת ולא היו עדים בדבר, לא יחוייב כלל להמית את עצמו מצד שלו בעצמו הרי הדבר גלוי וידוע, בהיות כי עונש המיתה שבזה איננו מצוה על החוטא, אלא משפט ב"ד לבד, ועל כל משפט ב"ד נאמר על פי שנים עדים יקום דבר, או עפ"י שנים עדים יומת המת, שזאת אומרת שהעדים גופא המה מקיימי הדבר, וממילא בלי עדים אין חיוב עליו כלל וכלל.

9והיוצא מזה, דגדר אחד יש בכל סוגי העדות, שהוא - דכל משפט בלי שום הבדל, הנה העדים המה מקיימי הדבר בעצם.

10ואם כי דיני ממונות אנו דנין על פי אומדנא לבד, אינו סותר זה להכלל הנ"ל, דשם אנו באים שוב מטעם אנן סהדי, זאת אומרת, דלעולם אין העדים באים בתור אמצעי לידיעת הדין אלא בתור מקיימי דבר, אך גם בזה גופא שאנן סהדי מתקיים העפ"י שנים עדים.

11ומזה נבוא לגדר עדות בקדושין, דאם כי קדושין מביאים רק לידי איסור, אבל כאן שהוא איסור של חב לאחריני הרי הם כבר נכנסים בסוג של משפטים, שע"ז נאמר עפ"י שנים עדים יקום דבר, דהעדים המה מקיימי הדבר.

12ולא שייך למימר כאן כמו בכל דיני ממונות דתועיל גם אומדנא, כי לפי דברינו הנ"ל כל הטעם דמועיל אומדנא הוא משום דידיעת הב"ד גופא נחשבת לעדות; אכן כ"ז שייך רק בדיני ממונות, שהב"ד המה המוציאים את המשפט מכח אל הפועל, משא"כ בקדושין, דעצם הדבר הוא סוף סוף איסור שאין זה כלל ענין להב"ד, ובנדון זה אם אנו אומרים עפ"י שנים עדים יקום דבר, הנה העדים בעצמם מקיימים את האיסור בפועל, ולא מועילה בזה ידיעת הב"ד עפ"י אומדנא, אחרי דאיסור כשהוא לעצמו אין זה דבר שהוא זקוק לב"ד כלל, ממילא אין לידיעתם השפעה כלל על הדבר.

13ואם כנים אנחנו בזה, אפשר להסביר את הדבר עוד ביתר באור ובקצור יותר נמרץ ונאמר ככה, דאת זה גופא אנו לומדים מהגז"ש דדבר דבר, דהא סוף סוף הפירוש של "עפ"י שנים או שלשה יקום דבר" הוא דהעדים המה המקיימי דבר לכה"פ במה שנוגע להוצאתו מכח אל הפועל. ואם התורה כתבה גם בערוה דבר כדי ללמד גז"ש, ושם באיסורים הרי אי אפשר להבדיל בין הבכח ובין הבפועל כמו שאנו מבדילים בדיני ממונות, שגם טרם שבא החיוב לידי גוביינא בב"ד, בכ"ז הוא מחוייב בכח, אבל באיסורים הרי אין שייך זאת; ואם התורה כתבה גם בזה "דבר", להראות לנו, כי גם ע"ז נאמר עפ"י שנים עדים, ע"כ דבלי עדים אין כלל דבר לא רק בפועל אך גם בכח, כי, כאמור, באיסורים הבכח גופא זהו הבפועל, שעם סבת האיסור באה חלות האיסור ביחד.

14ובהיסוד הנ"ל, דגם בדיני ממונות הנה העדים באים לא רק כדי לברר את ידיעת הדיין, אך לקיום הדבר, אפשר לישב בזה קושית הפני יהושע בכתובות (כא, א) על הא דאמרינן שם "כשתמצא לומר, לדברי רבי, על כתב ידם הם מעידים", דלפ"ז, הרי גם כשמצטרפים עמהם אחד מן השוק לא יהני, דהא קי"ל דבר ולא חצי דבר? בשלמא לשיטת התוס' בב"ק (ע, ב ד"ה למעוטי), דבמקום שאין העד יכול להיות אלא חצי דבר מהני א"ש, אבל לשיטת הרי"ף (המובא בתוס' שם) שאין לחלק בכך, קשה?

15אכן נ"ל, דבאמת בזה גופא חולקים התוס' והרי"ף הנ"ל, דאם נימא דהעדות באה רק כדי לברר את ידיעת הדיין הנה הפירוש של "יקום דבר" הוא על הדיין דהדיין מקים דבר ע"י אמצעי הבירור שבא לו ע"י העדות; ולפ"ז כשהדיין שומע חצי דבר מכת אחת וחצי דבר מכת הני, הרי סוף סוף הדיין מקים דבר שלם. ולכך הוכרחו התוס' לפרש, דהחסרון הוא בהבירור גופא, דכיון דכל כת היו יכולים לראות את כל הדבר ולא ראו רק החצי דבר. תו אין בירור בדבר. אכן הרי"ף מפרש כדברינו הנ"ל, דהעדים המה מקיימי הדבר גופא, ובכן ה"יקום דבר" נאמר על העדים גופא, וא"כ צריך להיות בהגדתם גופא דבר שלם ולא חצי דבר, ולכן אף במקום שלא היו יכולים לראות יותר, נמי אמרינן דבר ולא חצי דבר.

16אכן ממילא בזה גופא כבר כלול התירוץ לקושית הפני יהושע על הרי"ף הנ"ל, דכבר הבאנו כמה פעמים את דברי הרמב"ם, דגם בדבר שבערוה, הנה לא על כל הפרטים בעינן שנים אלא רק על עיקר הדבר, ומובן, דכה"ג גם בממון, דהא דבר שבערוה הרי ילפינן מדבר שבממון ובא זה ולמד על זה. ובאמת הלא בכל עדות הבאים לפני ב"ד הלא מי יאמר לנו שהמה כשירים, והאם בעינן עדות ע"ז גופא שהמה כשירים דא"כ אין לדבר סוף, אלא דע"ז כבר סמכינן על החזקת כשרות; וכה"ג גם בעדי קיום, דאם גם היה הדין שקיום שטרות דאורייתא, גם אז לא היה זאת בכלל של עפ"י שנים עדים יקום דבר, דכאמור, העדים גופא המה המקיימי דבר, דהא שם כבר יש מקיימי דבר הלא המה העדי חתימה, והעדי קיום באים רק לגלות שיש כבר מקיימי דבר.

17ובאמת זהו נכלל בהא דאמרינן שם (כתובות כא, ב): "ש"מ, עד נעשה דיין, וש"מ, דיינים המכירים חתימת ידי עדים אינן צריכים להעיד בפניהם", ועי' בתוס' שם (ד"ה ושמע), וזהו גופא קא משמע לן, דהגדר דעד נעשה דיין מצד לא תהא שמיעה גדולה מראיה נאמר, כאמור לעיל, רק על ההגדה, דאמנם צריכים להגיד זאת לפני ב"ד אחר, אבל עצם העדות נחוץ גם בזה כנ"ל; אבל בנוגע להכרת החתימות, דזהו לא מיקרי כלל דבר ורק גילוי מלתא של הדבר, הנה שם העדות אינה באה רק כדי לברר את ידיעת הדיין, ולכן "דיינים המכירים חתימת ידי עדים אינן צריכים להעיד לפניהם" כלל, דשם לא דרוש כלל הגדר עדות, ולכך אף בלילה נמי שפיר דמי כמו שכתבו שם בתוס' הנ"ל.

18וממילא מיושבת קושית הפני יהושע הנ"ל, דשם אין כלל חסרון מצד חצי דבר, אחרי דכאמור כל עיקר העדות באה רק כדי לברר את ידיעת הדיין, ואצל הדיין הרי יש לא חצי דבר אך דבר שלם, אחרי דס"ס הבי"ד המה יודעים משתי הכתי עדים ששתי החתימות אינן מזויפות.