דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל יט

1הסתירות לענין אי מועיל עד אחד להחזיק ממון. - לכאורה אפשר לבוא גם בדיני ממונות מצד עד אחד נאמן באיסורים אחרי דגם בזה יש סוג מצוה. - כשיש טענת ברי כנגדו או חזקת ממון לא קשה. - אכן כשאין שני הדברים הנ"ל שפיר מועיל עד אחד וזהו דינא דהר"ן במציאה. - ומובן דלא קשה מהא דסימנים וסימנים ועד אחד יניח אחרי דשם יש טענת ברי כנגדו. - ובכ"ז אינו מועיל עד אחד לפטור את המחוייב שבועה ואינו יכול לשבע, משום דעד אחד מועיל רק להכריע את הספק אבל לא לסתור את הודאי. - ומה"ט זקוקים היו הראשונים להגדר דעד המסייע משום דכל חיוב שבועה הוא ודאי. - לא שייך לבוא במציאה מצד ברי ושמא, דזהו רק דין בטוען ונטען אבל במציאה יש בזה גם סוג עדות.

2שבתי וראיתי, דבהיסוד הזה שהנחנו בפרק הקודם, דבכל דיני ממונות יש להביט גם מצד מצוה שעל היחיד גופא, דבהיסוד הזה יש להאיר כמה דברים עמומים בעניני עדות.

3הנה כבר הבאנו (בפרק יד), דגם בממון לא בעינן שנים רק להוציא ממון אבל לא להחזיק. ואמנם התבוננתי אח"כ וראיתי שכבר עמדו גדולי עולם בשקלא וטריא בזה, עי' בשו"ת מהרי"ק (שורש עב דף לט טור ב בדפוס ורשה), שכבר עמד על סברתנו זו וכתב: "ועוד כיון דגמרינן דבר דבר, איכא למימר דון מינה ומינה, ומה התם להוציא ממון מחזקתו, אף כאן להוציא אשה מחזקת איסור או מחזקת היתר", ועי' בשב שמעתתא (שמעתתא ו פרק ג) שהביא ראיות חזקות נגד מהרי"ק הנ"ל:

4א) מהא דאמרינן בב"מ (כח, א) "סימנים וסימנים ועד אחד יניח", והרי התם ליכא לשום אחד מהם חזקת ממון ובכ"ז עד אחד לאו כלום הוא?

5ב) מהא דכתב הרא"ש רפ"ק דמציעא (סי' ג) לענין עד המסייע אי פוטר משבועה או לא, והביאו ראיה דאינו פוטר, מהא דשומר שמסר לשומר חייב משום "דא"ל את מהימנת לי בשבועה הוא לא מהימן לי בשבועה" כמבואר בב"ק (יא, ב) ובב"מ (לו, ב), דאלמא דאיננו פוטר, ודחה הרא"ש את הראי', ואמר דהתם שאני, משום דכיון דמתוך שאינו יכול לשבע משלם, אין זה בכלל פטור שבועה אלא פטור ממון ועד אחד אינו קם לממון, אלמא דאיננו מחלקים בין חיוב ובין פטור, וגם להחזיק בעינן דוקא שנים?

6ג) ובאמת יש להוסיף על הראיות של הש"ש הנ"ל עוד מגופא דעובדא של המחלוקת אי עד המסייע פוטר משבועה או לא, דהרי כל שבועה באה רק כדי להחזיק, דהא קי"ל כל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים, ואי עד אחד נאמן להחזיק הלא כל השקלא וטריא אי עד המסייע פוטר משבועה הוא אך למותר, דכיון דפוטר את הממון הלא ממילא אין כאן חיוב שבועה?

7אולם מאידך גיסא אנו מוצאים תנא דמסייע לשיטת המהרי"ק הנ"ל בהר"ן בפ' גיד הנשה (חולין לד, א) שכתב, דאם אחד העיד על המציאה שהוא של פלוני דנאמן, דכיון דלית ליה הנאה מיניה לא חיישינן למשקר. וע"כ דסברתו היא מצד שאין עדותו באה להוציא, דאל"כ איזה טעם הוא מה שלית ליה להעד הנאה, הרי אחת גזרה לנו התורה שרק עפ"י שנים עדים יקום דבר.

8אולם לפי דרכנו הנ"ל אפשר למצוא אופן ישר להשוות את כל הסתירות הללו.

9דהנה לכאורה לפי הנחתנו הנ"ל, דבכל דיני ממונות יש לבוא גם מצד מצוה פרטית שעל היחיד לקיים ככל המצות האמורות בתורה, א"כ כשעד אחד מעיד בעניני ממון, נהי דהב"ד אינם יכולים להוציא משפט על ידו, מפני שעל כל המשפטים אמרה תורה דדוקא עפ"י שנים עדים יקום דבר, אבל לכה"פ הבע"ד בעצמו שהעד מעיד כנגדו הרי צריך לשמוע לו מצד דעד אחד נאמן באיסורין, דמ"ש איסור לא תגזול מכל האיסורין שבתורה?

10אכן באמת אם הבע"ד מכחישו וטוען טענת ברי להיפך שם אין כל קושיא, דהרי באיסורים אין כלל ציור שכזה, שתועיל עדותו של עד אחד במקום דהבעלים עצמם מכחישים את הדבר, כמובן מאליו.

11אלא דיוקשה לנו במקום דהבע"ד טוען איני יודע דשם בודאי הרי שייך הגדר דעד אחד נאמן באיסורין? אמת, שם בין כך ובין כך הוא מחוייב לשלם מטעם שאינו יכול לשבע משלם, אבל זה גופא יקשה, למה לן כלל באופן שכזה להשתמש בהכלל של מתוך שאינו יכול לשבע משלם, תיפוק ליה פשוט משום דבאופן כזה העד אחד גופא נאמן כבכל איסור שבתורה? והלא נ"מ גם לדינא בדברים הללו שאין בהם חיוב שבועה, כמו, למשל, קרקעות שטרות ועבדים דשם אין עד אחד מועיל כלום, אף כשהנתבע טוען טענת איני יודע, ואמאי לא נבוא בזה מצד עד אחד נאמן באיסורין כנ"ל, ועוד נ"מ בעדות של קרוב וכדומה, דשבועה אינו מחייב ובכ"ז באיסורים נאמן.

12ואמנם מובן, מה דהב"ד אינם יכולים להוציא משפט על ידי העד אחד, אבל מדוע לא יהיה חובה על הנתבע מצד מצוה כנ"ל.

13אמנם באמת גם זה לא קשה, אחרי דכל הגדר דעד אחד נאמן באיסורין הוא דוקא כשעדותו אינה באה להוציא מחזקה, וכשהעד בא לחייב ממון, הרי הוא בא להוציא מחזקה וע"כ אנו זקוקים תמיד רק להכלל של מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם.

14אכן לפ"ז אם תהיה מציאות שכזו שהנתבע יטעון טענת שמא ולא יהיה לו גם חזקת ממון, שם מועיל באמת עדותו של עד אחד.

15וציור שכזה הלא יש תמיד במציאה. וזהו שכתב הר"ן, דאם עד אחד מעיד על המציאה שהוא של פלוני דנאמן, דהרי שם לא שייך לא התירוץ קמא מצד הטענת ברי ולא התירוץ שני מצד החזקת ממון וממילא הרי נכנס זה בכלל הסוג של עד אחד נאמן באיסורים.

16ואם לא ירצה להשיב זאת מצד המצוה, יורדים הב"ד ג"כ לנכסיו, אע"ג דלענין משפטים בעינן דוקא שני עדים, אך זהו כבר דבר שממילא כמו בכל מצות עשה כשאינו רוצה לקיים כנ"ל.

17וממילא מובן, דלא תקשי כלל מהא דסימנים וסימנים ועד אחד דיניח, דשם נהי שאין חזקת ממון אבל לא שייך שם לבוא מצד עד אחד נאמן באיסורים אחרי דיש טענת ברי כנגדו.

18וכמובן שלפ"ז לא קשה כלל קושיתנו מכל השקלא וטריא אי עד המסייע פוטר משבועה, דתפ"ל מצד דעד אחד מועיל להחזיק ממון? דזקוקים אנו שפיר לכך במקום דהתובע טוען טענת ברי והנתבע מודה במקצת.

19אלא דיוקשה עדיין מתירוצו של הרא"ש על הא דשומר שמסר לשומר, דהרי שם התובע אינו טוען טענת ברי, ואפ"ה אינו מועיל העד אחד אף לפטור?

20אבל באמת גם זה אפשר לישב כנ"ל, מאחרי דאנו באים בזה בממון רק מצד עד אחד נאמן באיסורין א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון, דכל הנאמנות של עד אחד באיסורין הלא באה רק להכריע את הספק, זאת אומרת, דבלי עדותו היה הדין בספק, דגם היכי דאתחזק איסורא הלא הוא רק חזקה דמעיקרא, אבל בהוה דין האיסור הוא בלתי ידוע.

21אכן במחוייב שבועה ואינו יכול לשבע דמשלם הלא חיוב התשלומים הוא כבר דבר שבודאי, דהא זהו ודאי שהוא מחוייב שבועה, אם כי עצם המציאות הוא בלתי ידוע, אכן הלא זהו דין התורה בודאי, שעל ספק מציאות שכזו הוא מחוייב שבועה, וגם זהו ודאי שאינו יכול לשבע, וא"כ התשלומים המסתעפים מזה הוא ג"כ בגדר ודאי ואין עד אחד נאמן אף באיסורים לסתור את הודאי.

22ועי' בספרנו (ח"א שמעתתא ג פרק ט) שהסברנו בזה ג"כ את הדין דמיגו אינו מועיל לאפטורי משבועה. ובזה באמת אפשר ג"כ לישב את קושיתנו אנו הנ"ל, למאי אנו זקוקים בכלל להגדר דעד המסייע פוטר משבועה, משום ג"כ כנ"ל, דמצד עד אחד נאמן באיסורין מועיל רק להכריע את הספק אבל לא לסתור את הודאי, והחיוב שבועה כשהוא לעצמו הוא בגדר ודאי, ולכן אנו זקוקים לעד המסייע פוטר משבועה. זאת אומרת, דעד אחד לענין שבועה הוא כמו שני עדים לענין ממון, דכמו בממון מועילים העדים לשנות גם את הודאי, ה"נ עד אחד לענין שבועה, וממילא כשמחיוב שבועה מתהוה חיוב ממון שם כבר אינו מועיל עד אחד לסלק חיוב ממון ודאי.

23אבל סוף סוף נשארה הנחתנו הנ"ל, דגם איסורים וגם דיני ממונות בחדא מחתא מחתינהו, במקום שהדבר נוגע לצד האיסור שיש בממונות.

24אמנם הריטב"א ז"ל חולק על שיטת הר"ן הנ"ל. שכתב בחי' בגיטין (כז, ב; חידושי רבנו קרקש בהוצ' מוסד הרב קוק): "ומיהו אפילו צורבא מרבנן כי מהדרינן ליה אבידתא בטביעת עינא, אומר רבנו נר"ו, דדוקא בדבר שהוא שלו, אבל היכי דשמעינן שאומר דבר זה מפלוני הוא ואית לי טביעת עינא בגוויה לא, דהא ודאי עדות היא כיון שמעיד לאחרים ובעדות לא מהימן צורבא מרבנן טפי מע"ה". ונראה להדיא שהוא סובר, דהא דמהדרינן לצורבא דרבנן בטביעת עינא הוא לאו מטעם עדות כנ"ל, אך מצד טוען ונטען, כיון דהוא טוען טענת ברי והמוצא אינו יכול להכחישו.

25אכן באמת יש להוכיח כשיטת הר"ן. דהנה כבר הקשה הפני יהושע בחי' לכתובות (יב, ב) מפני מה לא מהדרינן אבדה אף בלי סימנים, ואף לע"ה הבא ואומר שהוא בעל אבדה, מצד דברי ושמא ברי עדיף, ואפילו למאן דס"ל דגם בברי ושמא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, הלא טעם זה לא שייך באבדה דליכא להמוצא חזקת מרא קמא?

26אכן לדעתי אין זו קישא כלל, דזהו ההבדל בין טענת בעל דין ובין עדות. טענת בע"ד נקראת כשהדבר נוגע רק לאלה הטוענים בפנינו, ועדות נקראת כשהדבר נוגע דוקא לאחרים. אכן במציאה כשבא בעל האבדה ואומר שהמציאה היא שלו הרי יש בזה גם משום בע"ד וגם משום עדות, דהרי בטענתו שהיא שלו הוא שולל את הדבר מאחרים שאינם לפנינו. וממילא מובן דלא קשה כלל מהא דברי ושמא ברי עדיף, דזהו רק דין של טוען ונטען, דבזה שהוא אומר מנה לי בידך הוא שולל את המנה רק מהנתבע לבד, וכאן דהנתבע אינו מכחישו ממילא טענתו יותר חזקה. אבל במציאה שבמה שאומר שהוא שלו, הרי הוא שולל זאת בעיקר מאחרים שאינם לפנינו, הרי בזה דרוש כבר גם עדות וטענת השמא של המוצא לא מעלה ולא מוריד בזה.

27ואם בכל זאת מהדרינן לצורבא מרבנן, ע"כ דהוא משום דעד אחד נאמן באיסורים כנ"ל, וממילא אין הבדל בין עדות לעצמו ובין עדות לאחרים, ולהיפך - דלאחרים אף אם לא יהיה צורבא מרבנן נמי יהיה מהימן, דהא באמת כל עד אחד בלי יוצא מן הכלל נאמן באיסורים, אלא דכשהוא אומר שהוא בעצמו בעל האבדה אחרי דמלבד עדות יש בזה גם משום בע"ד, הוא חשוד לשקר אם איננו צורבא מרבנן, אבל לאחרים הוא מהימן בכל האופנים.

28וזהו שאמר הר"ן בטעמא דעד אחד נאמן במציאה: "דכיון דלית ליה הנאה מיניה לא חיישינן למשקר". וכוונתו מבוארת, דכל הטעם דע"ה אינו נאמן על אבידתו הוא משום דחישינן למשקר מצד נגיעתו, וממילא לאחרים הוא מהימן שפיר מטעם דעד אחד נאמן באיסורים כנ"ל, וראיתו הוא באמת מצורבא דרבנן, דגם בזה אין אנו באים מצד טוען אלא מצד עדות כנ"ל.