דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל כ

1מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בשליחות להולכה בקדושין אי צריכים ע"ז עדים. - מחלוקת הר"י אבן מיגש ושארי הראשונים אי עבד נעשה שליח להולכה בגיטין וקידושין. - הנקודה המרכזית שבשתי המחלוקת הלו היא אחת - אם אנו צריכים לדון בכל פרט שאנו משתמשים בהמושג הכללי של שליחות מתוך החוקים המיוחדים שבכל פרט ופרט. - ודעת הרמב"ם והר"י אבן מיגש היא דאנו צריכים להביט בזה רק מתוך המושג הכללי. - אמנם שליחות לקבלה שאני, דשם אנו זקוקים לבוא בזה מצד דמסר המשלח את כחו וזה הוא כבר ההתחלה של הגיטין והקדושין גופא.

2רמב"ם (פ"ג מהל' אישות הלכה טו): "כל העושה שליח לקבל הקדושין צריך לעשותו בפני שני עדים. אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים, שאין מקום לעדים בשליחות האיש, אלא להודיע אמתת הדבר. לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט, וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן. בכל ששלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים".

3וכתב ע"ז ראב"ד ז"ל: "אין הנידון דומה לראיה, דלענין שליח הגט גיטו מוכיח עליו, ולענין תרומה אין צריך עדות כלל, אבל בקדושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום, כי מודו השליח והמשלח נמי לאו כלום הוא".

4ואמנם במחלוקת זו תלו בה כל שלטי הגבורים שלנו את כלי זיינם. הר"ן בקדושין (כג, ב) נתן צדק להראב"ד וטענתו עמו: "כיון דבקדושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון, ולא מהניא הודאה דידהו וכו', כשם שהקדושין צריכים עדים כך שליחות בקדושין צריך עדים, לא שנא שליחות דידיה ול"ש שליחות דידה". והרא"ש (שם, פ"ב סי' ז) להיפך הצדיק את הרמב"ם ואמר: "ויש לחלק דודאי בגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהניא הודאה, שאין דבר שבערוה פחות משנים, אבל למיהוי שלוחו לקדשה מהניא הודאתה כמו בשאר שליחות". וכן הרשב"א מסכים לדעת הרמב"ם.

5וכדי לירד לתוך עומקה של נקודת המרכז במחלוקת זו, נראה לי להקדים את מחלוקת גדולי עולם בהא דאמרינן בגיטין (כג, ב): "אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן, אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה, לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין". ונחלקו גם בזה גדולי עולם, אם יש חילוק בזה בין שליח לקבלה לשליח הולכה. רש"י פירש (כג, א ד"ה לקבל גט מיד בעלה): "והוא הדין נמי להולכה, דכולה חדא טעמא היא, אלא כך היתה השאלה בבית המדרש". וכן הוא ג"כ דעת התוס' (שם, ב ד"ה אין) והראי' דהקשו על זה: "וא"ת, ומתניתין ליתני עבד וכ"ש עובד כוכבים?" ודחקו בזה לומר, דנקט עובד כוכבים לאשמעינן עובד כוכבים ונתגייר פסול. אכן דעת הר"י אבן מיגש ז"ל הוא, דדוקא בקבלה, אבל להולכה כשר. ועי' בחדושי הרשב"א ז"ל, שהביא את דעתו בזה הלשון: "ורבי אבן מיגש ז"ל הקשה על רבו ז"ל (- על רבי אלפס - שסובר ג"כ דאין חילוק בזה בין שליח להולכה ובין שליח לקבלה), דא"כ דה"ה להולכה תיקשי ליה מתני' לר' יוחנן, דודאי מדפסיל ליה לנכרי מכלל דעבד כשר? אלא ודאי דוקא לקבלה פסול אבל להולכה שרי כדיוקא דמתני' דהוה דייק ר' אמי, אלא דרבי אמי הוה מדמה קבלה להולכה ור' יוחנן לא הוה מדמי להו".

6ועי' שם עוד: "ונתקשה הרב ז"ל בטעם הענין מה הפרש יש בין שליח האיש לשליח האשה? והרמב"ן נ"ר תירץ, דשליח קבלה דמכיון דאתי גט לידיה מגורשת, שייך למיפסליה משום דליתיה בתורת גיטין וקדושין, דהא אינהו לאו בני גירושין נינהו. אבל להולכה עד דמטיא גיטא לידה לא מגירשה, לא שייך למימר כולי האי למיפסליה משום דליתיה בתורת גיטין וקדושין, דהא בשליחות איתנייהו".

7וגם בהשקפה הראשונה יראה המעיין דמחלוקת זו היא מעין מחלוקת הקודמת.

8אבל גם פה וגם שם איננו מבינים סוף סוף את ההבדל שבין שליחות להולכה לשליחות לקבלה, וחילוקם הוא כאילו מפרידים הם בין הדברים ממש, דהא ס"ס אי אפשר לקבלה בלי נתינה, ואם השליח לקבלה הוא במקום ה"בידה", הנה השליח להולכה הוא במקום ה"ונתן" ובמה יש להבדיל ביניהם?

9והנ"ל בזה, דהמחלוקת הנ"ל סובבת על נקודת המרכז הזו.

10דהנה המושג שליחות הוא משוג כללי הנוגע לכמה וכמה עניני התורה, יש שליחות במצוות שאינם בגופו של האדם, כמו הפרשת תרומה, שחיטת הפסח וכדומה, ולב"ש גם בעברות יש שליח. יש שליחות בקנינים ויש שליחות בגיטין וקדושין. ובכולם מושג אחד הוא להשליחות, המושג של שלוחו של אדם כמותו. וממילא נופל הספק אם אנו צריכים לדון בכל פרט ופרט, שאנו משתמשים בהמושג הכללי הזה, מתוך החוקים המיוחדים שבהם, בהפרטים הללו; או דלמא דאין לנו שום נ"מ בזה, מאחרי דאנו דנים לא על עצמיותם, אך על המושג שליחות הכללי ועל הכל יש כלל אחד, ששליחו של אדם כמותו.

11וזוהי מעין המחלוקת של אי "דון מינה ומינה" או "דון מינה ואוקי באתרא".

12למשל, הא גופא דאמרינן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה, לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין, הנה שליחות הוא מושג כללי, אבל גט הוא ענין פרטי, והדבר נכנס בספק הנ"ל.

13דבאמת יפלא, מה איכפת לן במה שהעבד אינו בתורת גיטין וקדושין, הלא אין אנו דנים בזה מצד הדינים המיוחדים של גיטין וקדושין, אך מצד שליחות, וס"ס כיון דשלוחו של אדם כמותו, שמכח המושג הזה נחשבת כל פעולת השליח לפעולת המשלח, ובכן פעולת הנתינה, למשל, של הגט או של הקדושין ע"י העבד מתיחסת להמקדש או המגרש גופא, והוא הרי ישנו בתורת גיטין וקדושין, ומה איכפת לן מה דהעבד, השליח, אינו בזה. בשלמא בעכו"ם שעצם הדין שליחות לא שייך ביה ועליו לא נאמר ששלוחו של אדם כמותו הרי ממילא אין כלל מקדש ומגרש, אבל עבד דישנו תמיד בכלל שליחות מה נ"מ לן, שהוא אינו בתורת גיטין וקדושין, מאחרי דס"ס המשלח, שפעולת הנתינה מתיחסת אליו, ישנו בתורת גיטין וקדושין כנ"ל?

14אולם באמת אנו מוצאים רק שאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה ושליח לקבלה שאני.

15עפ"י מה שביארנו בספרנו דרך הקודש (שמעתתא ו פרק ב) ההבדל בין שליח להולכה לשליח לקבלה. דהנה יש לחקור בהגדר דשלוחו של אדם כמותו אם הוא רק כמכונה, דהמשלח פועל על ידו את פעולתו, או דהוא נעשה במקומו של המשלח ופועל אח"כ שוב בכח עצמיי. ובארנו שם, דאף לדעת הרמב"ם (בפ"ב מהל' גירושין הלכה טו), דבנשתטה המשלח אחרי מינוי השליחות דהוה גט מן התורה, בכ"ז יש בשליחות גם המושג הפשוט דפעולת השליח נחשבה לפעולת המשלח. אבל בשליח לקבלה שאני, דבאמת בקבלה הרי לא בעינן פעולה, אך גוף ידה של האשה, וידוע הכלל המוסכם, דאין אנו אומרים שגוף השליח נחשב לגוף המשלח, והא דמועילה שליחות לקבלה בגט, הוא משום דאחרי דיש בשליחות גם הגדר של העמדה במקומו של המשלח, זאת אומרת, דהמשלח מוסר לו את כחו והשליח פועל שוב בכח עצמיי, וא"כ נהי דיד השליח איננה כידו של המשלח, אך בכ"ז אותו הכח שיש לה להאשה לקבל את גיטה, אותו הכח נמסר להשליח, ותו הוי גט אף אם הקבלה לא היתה ע"י ידה של האשה, אך ע"י ידו של השליח, וז"ש בירושלמי בגיטין (פרק ו הלכה א) "תמן התורה זכתה אותה בגיטה לקבל דבר שהוא שלה".

16ונמצא דחלוק שליח להולכה משליח לקבלה בזה, דבשליח להולכה אפשר לחשוב את המשלח גופא להנותן, אע"ג שעצם פעולת הנתינה פעל השליח, אבל כשהקבלה היתה ע"י השליחות אי אפשר לומר שהגט נתן בידה של האשה, אלא רק מצד מסירת כח כנ"ל.

17וממילא צדק האבן מיגאש, דרק בשליח לקבלה אמרינן דאין העבד בכלל זה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין, מאחרי דבזה אנו זקוקים למסירת הכח, דזאת אומרת, דהאשה מסרה לו את הכח לקבלת גיטה וזה שייך רק באיש שישנו בתורת גיטין. אבל בשליח להולכה, אם כי העבד איננו בתורת גיטין אבל סוף סוף כיון דהנותן הוא הבעל גופא שישנו בתורת גיטין, מה איכפת לנו בזה כנ"ל.

18ואותו ההבדל מחלק ג"כ הרמב"ם לענין עדות, דאמנם קי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים, אבל מאידך גיסא הרי קי"ל דאין שליחות צריכה עדים. כמו שאומר הרמב"ם בלשונו הזהב "וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששליחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים"; וממילא נופל הספק בשליחות בדבר שבערוה, אם נצטרך עדים כמו בכל דבר שבערוה, או לא נצטרך כמו כל דבר שליחות.

19אבל מאחרי דכבר ביאר הרמב"ם דאם כי אין דבר שבערוה פחות משנים, הנה לא כל הפרטים שבערוה צריכים לשנים אלא רק עצם הדבר (עי' פ"ז מהל' גירושין הלכה כד), והשליחות כשהיא לעצמה הרי בודאי איננה מעצם הערוה, אחרי דהוא מושג כללי שפעולת השליח נחשבה כפעולת המשלח, וכשם שלא בעינן עדים כשירים דוקא שיעידו שהוא הבעל כשבא לגרש, כך לא בעינן עדים ע"ז שהוא שלוחו של אדם כמותו. אכן בשליחות לקבלה שאני, מאחרי דשם הוא הגדר שהאשה מוסרת להשליח את כחה וזכותה להתקדש ולהגרש, הרי כבר מתחיל הדבר שבערוה, שהוא הקדושין או הגירושין בעצם מינוי השליחות.