דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל ג

1עוד ישוב להקושיות הנ"ל. - מחלוקת ר"מ ור"א הוא בזה, אם העיקר הוא שם הגט או מעשה הגירושין. - כל עיקר הלשמה בגט נאמר רק על שם הגט ולא על מעשה הגירושין. - המחלוקת אי בעינן כתיבה לשמה או חתימה לשמה לא בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר. - לר"א העדי חתימה המה רק עדים על ה"וכתב", אבל לא חלק מהכתיבה.

2ועוד נ"ל בישוב הקושיות שהקשינו על שיטת הספרדים הנ"ל עפ"י ההנחות האלה.

3א) המחלוקת דר' מאיר ור' אלעזר, אי עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי (גיטין ג, ב), נ"ל שסובבת על הספק מהו העיקר בהכריתות אם שם הגט או מעשה הגירושין. דזאת ודאי דעצם הכריתות מתהוה בעיקר ע"י שני הדברים הראשיים הללו, שמקודם נחוץ שיקבע על הנייר שם גט ואח"כ על ידי הנתינה קם מעשה הגירושין, שזה מפורש בתורה גופא "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" ובכן ראשית כל צריך להיות "ספר כריתות", שהנייר יתהוה לספר כריתות, שזהו שם הגט ואח"כ בא מעשה הגירושין ע"י ה"ונתן בידה"; ואם כי אין שום ספק, דאי אפשר לכריתות שתהי' בשום אופן בלי שני הדברים הראשיים הנ"ל, אבל יש ספק איזה מהם הוא העיקרי בהכריתות, ור' מאיר דסבר עדי חתימה כרתי, דעתו דהעיקר הוא שם הגט, ור' אלעזר דסובר דעדי מסירה כרתי דעתו, דהעיקר הוא מעשה הגירושין.

4ודברינו אלה יובנו ביותר עפ"י הידוע, דאע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים, בכ"ז לא בעינן בגיטין, למשל, שני עדים על כל הפרטים שבהם, אך על עיקר הכריתות, וכבר האריך הרמב"ם בזה בלשונו הזהב (בפ"ז מהל' גירושין הלכה כד): "בד"א כשהתנה עליה הבעל תנאי זה, אבל אם לא התנה עליה אלא נתן לה גיטה והרי הגט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת וכו'. ואין חוששין שמא ימצא מזויף, כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל, או עד שיביא ראיה שהוא מזויף או בטל. שאם נחוש לדברים אלו וכיוצא בהן, כך היה לנו לחוש לגט שיתן אותו הבעל בפנינו. שמא בטלו ואח"כ נתנו, או שמא עדים פסולין חתמו בו והרי הוא מזויף מתוכו, או שמא שלא לשמה נכתב וכו' שאין דיני האיסורין כדיני ממונות". וכוונתו מבוארת דכל פרטי הערוה לא שאני באמת מכל פרטי האיסורין, שלא בעינן בהן גדרי עדות ורק גזה"כ הוא דאין דבר שבערוה פחות משנים, באופן שכל הדין שנים בזה נאמר רק על ה"דבר" על הפרט העיקרי שבהם.

5וממילא נופל הספק בגיטין, מהו העיקר בזה אם שם הגט או מעשה הגירושין כנ"ל.

6ועי' בתוס' גיטין (ד, א ד"ה דקיימא לן) שכתבו: "ועוד דרגיל ר"ת לומר, דאפילו לר' מאיר בעי עדים בשעת נתינת הגט, דאין דבר שבערוה פחות משנים" אבל רוב הראשונים לא ס"ל כן ומכש"כ הספרדים, דסבירא להו, דאף לר' אלעזר סגי בעדי חתימה לבד; ופלוגתא רחוקה יש ביניהם ובין ר"ת, דאילו לר"ת, אף לר"מ בעינן עדי מסירה ולדידהו, להספרדים, אף לר' אלעזר אפשר בלי עדי מסירה משום דדעתם כדעת הרמב"ם, דאף דאין דבר שבערוה פחות משנים, לא נאמר זה על כל הפרטים שבערוה, אך על הדבר העיקרי שבערוה.

7וממילא מובן, דלר"מ דהעיקר הוא שם הגט לא בעינן כלל עדי מסירה על מעשה הגירושין, והם מוסיפים עוד דאף לר"א סגי בעדי חתימה לבד, משום דסוברים דלר"א שני הדברים הללו, שם הגט ומעשה הגירושין, שקולין הם ולא שייך בזה לומר שאחד מהם הוא יותר עיקרי מהשני, ועל כן סגי לן בעדות אחת או עדי חתימה או עדי מסירה, דאיך שיהיה מתקיים על ידם שפיר התנאי של "אין דבר שבערוה פחות משנים", דגם שם הגט וגם מעשה הגירושין, נקראים שפיר דבר שבערוה של הגט, משום דלא בעינן שנים על כל הדברים העיקרים, אך סגי אם יש שנים באחד מהדברים העיקרים שבו.

8ועי' בשמעתתא ה' מספרנו זה (פרק א) שחפצנו שם לומר, דלר"א דעדי מסירה כרתי הנה לפני המסירה לא הוקבע כלל השם גט, והראי' דע"ז דאמר ר"מ עדי חתימה כרתי אומר ר"א דעדי מסירה כרתי וכשם שלר"מ ה"כרתי" הכוונה הוא על שם הגט, דהא בודאי לפני המסירה לא נעשה כלל הגירושין, ה"נ לר"א.

9אכן באמת פשטות הדברים מורים יותר כמו שאנו מבארים עכשיו, דבאמת בזה אין מחלוקת, דשניהם מודים דמקודם יוקבע שם הגט וע"י המסירה נעשה הגירושין, אלא דהמחלוקת מה מהם הוא עיקר הכריתות כנ"ל.

10ב) בזאת כו"ע מודים, דכל עיקר הגדר של "לשמה" בכריתות נאמר רק על התהוות שם הגט ולא על מעשה הגירושין, ולשון התורה גופא מוכיח על זה דנאמר "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד, א), הרי דה"לה" המורה על לשמה נאמר על הספר כריתות, זאת אומרת, דע"י הלשמה נעשה הנייר לספר כריתות אבל ה"ונתן בידה" שזהו מעשה הגירושין בזה לא בעינן כלל שיהא "לה" לשמה; וז"ש בפשיטות בגיטין (פו, ב): "אפילו תימא ר' אלעזר, אימא דבעי ר' אלעזר כתיבה לשמה, נתינה לשמה מי בעי", משום דאף לר"א עכ"פ המסירה פועלת רק את מעשה הגירושין, אבל שם הגט הרי כבר הוקבע מקודם, דהא ה"ונתן" קאי על הספר כריתות, וא"כ ע"כ שטרם הנתינה כבר הוקבע לספר כריתות, וה"לה" הרי קאי רק על הספר כריתות ולא על מעשה הגירושין.

11ג) וגם זאת עלינו להעיר, אע"ג שמרוב פשטותו כמעט שאינו צריך לפנים, דהמחלוקת (גיטין ג, ב) אי בעינן כתיבה לשמה או חתימה לשמה לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, מכללא של המחלוקת אי עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי; דלר"מ דעדי חתימה כרתי ואי אפשר שיהא ספר כריתות בלי עדי חתימה, הרי שהחתימה היא הגומרת את שם הגט, וה"לה" הרי נאמר על מה שגומר את הספר כריתות; אכן לר' אלעזר כיון דאפשר לדידיה שיהא ספר כריתות בלי עדי חתימה כלל, ע"כ דהכתיבה בעצמה קובעת את השם גט, דהא בעינן שיתן לה ספר כריתות, וכשנותן לה גט בלי עדי חתימה הרי ע"כ דמהכתיבה בעצמה כבר הוקבע השם ספר כריתות וממילא בעינן כתיבה לשמה.

12ומכל מה שאמרנו הרי התירוץ על הקושיות הנ"ל כבר בא מאליו.

13דאע"ג דלר"א כשר אף בעדי חתימה לבד, משום דכאמור לעיל גם שם הגט הוא עיקר בהכריתות, וכשיש ע"ז שני עדים כבר אין בזה החסרון של אין דבר שבערוה פחות משנים; אבל דבר אין לזה עם הנפק"מ המסתעפת מאליו ממחלוקתם לענין אי בעינן כתיבה לשמה או לא, דס"ס חזינן, דלר"א אפשר שיתן לה גט בלי עדי חתימה כלל, ובכ"ז מתקיים ע"ז שפיר הכתוב "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה", הרי ברור דהכתיבה לבדה קובעת את השם ספר כריתות, הנה ממילא אף כשנותן לה את הגט עם עדי חתימה, הנה העדים בזה רק משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, אבל דבר אין לזה אם קביעת שם הגט.

14ובאמת כ"ז רמז לנו רש"י בלשונו הזהב שכתב שם (ד"ה ואי ר' אלעזר): "דאמר מדאורייתא גט שאין עדיו חתומין עליו כשר, אלמא וכתב כתיבה היא דמשמע" ולא הדגיש רש"י כלל מה דלר"א עדי מסירה כרתי; דאמנם לשיטת הספרדים הרי לר"א גם עדי חתימה כרתי, אבל סוף סוף כיון דאפשר לדידיה שיהא ספר כריתות גם בלי עדים חתומין, שוב אין כלל מציאות לדידיה דניבעי חתימה לשמה.

15וביותר הסבר דלר"א עדי חתימה המה במקום עדי מסירה, אבל כשם שהעדי מסירה אינם חלק מה"ונתן" שלא המה הם הנותנים אלא המה רק עדי נתינה, ככה גם כשמתכשר הגט ע"י עדי חתימה לבד, הנה לר"א המה רק עדים על ה"וכתב" אבל לא שחתימתם בעצמם היא חלק מה"וכתב", ובכן הדבר פשוט, שאין בזה צורך לשמה.

16וממילא מובן דבזה נתישבו כמעט כל הקושיות שהקשו מהגמרא על שיטת הספרדים הנ"ל, חוץ מקושיא ד' מהגמ' גיטין (פו, ב) דפרכינן שם לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי "הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה" וכנ"ל.

17אבל באמת דעת לנבון נקל, דגם קושיא זו תפול מאליה; דהא לפי דברנו הנ"ל, היסוד של שיטת הספרדים בנויה ע"ז, כפי שהנחנו בהנחה א', דגם לר"א הוקבע שם הגט לפני המסירה והמסירה פועלת את מעשה הגירושין, ובכן גם לדידיה שם הגט ומעשה הגירושין המה שני דברים נפרדים כנ"ל, אבל כל זה לפי המסקנא דמסקינן שם "אפילו תימא ר' אלעזר אימא דבעי ר' אלעזר כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי", משום כדברינו הנ"ל דה"לה" קאי רק על קביעת השם ספר כריתות, ולא על הנתינה. אבל לפי ההוה אמינא, דגם בהמסירה בעינן לשמה, ע"כ דתפסו דשם הגט ומעשה הגירושין באים כאחד, דלפני המסירה לא הוקבע כלל השם גט, וכמו לר"מ דעדי חתימה כרתי, המה העדי חתימה קובעים שם הגט, ה"נ לר"א העדי מסירה המה הקובעים את שם הגט, וממילא מובן, דלפ"ז לר"א העדי חתימה לא מעלים ולא מורידים, אחרי דשם הגט גופא מתהוה רק אח"כ ע"י עדי המסירה.

18באופן דמהגמ' הנ"ל אדרבא יש תנא דמסייע לשיטת הספרדים, דהם מפרשים דבזה גופא היתה השקלא וטריא, דההוה אמינא היתה כשיטת הצרפתים, והמסקנא היא כשיטתם הם.