דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל ה

1תנא דמסייע לזה בשיטה מקובצת בכתובות, דכתב בהדיא דעדי חתימה הם הכורתים. - בשביל זה לא בעינן קנין בנתינת הגט. - ולפ"ז גם בכל שטרי הקנאה נמי לא בעינן רק נתינה. - מזה דכתב על איסורי הנאה כשר יש ראיה לשיטת הספרדים הנ"ל. - ראית הקצוה"ח מהא דגיטו וידו באים כאחד אינה מספקת דס"ס הלא יד בעינן. - רציתי לומר דשלילת המטי לידה היא סבה לעכוב החלות, אבל באמת המטי לידיה הוא סבה לחלות הדבר. - ואותה החקירה יש לחקור בכל התנאים, במקום דקיום התנאי וקיום המעשה הא בהא תליא. - קושית הגמ' יד עבד כיד רבו הוא משום דאין קנין באופן שישוב הדבר תיכף לרשות הנותן. - התירוץ דבאים כאחד הוא משום דיש סבה להשחרור והבאים כאחד מועיל רק להסיר את הסבה המעכבת. - בזה מתישבת קושית הרשב"א בנתינה בעל כרחה.

2ואמנם הייתי מסתפינא לחדש חדוש שכזה, דאף דכתוב מפורש בתורה "וכתב ונתן", בכ"ז הנתינה היא רק מעין תנאי בדבר כנ"ל, ובקשתי סעד לזה מדברי הראשונים.

3עד שמצאתי מבואר זאת להדיא בשיטה מקובצת כתובות בהסוגיא דכל שני שטרות היוצאים ביום אחד (צד, א) הנ"ל שמביא שם קושיא בשם הריטב"א: "ואיכא למידק, דהא לר"מ אפשר שיזכו בזה אחר זה בעדי חתימה, אם מסר להם בזה אחר זה בו ביום, שאין דנין אחר סוף היום במקום שאין כותבין שעות, אלא כשמכר לאחר היום שנכתב, דכיון דלדידה עדי חתימה בלחוד כרתי ועדיו בחתומיו זכין לו, אין זכין לו אלא מסוף הזמן הכתוב בו שמוכיח מתוכו, אבל כשמסר לו בו ביום זכה לאלתר, והראיה מגט שאם נתן לה גיטה ביום שנחתם דמגורשת מיד שהגיע לידה?"

4ומביא ע"ז תירוץ בשם הר"ן: "לכך נראה, דאיברא ודאי דאם נתן לה גיטה ביום שנחתם, דמגורשת מיד, מיהו לאו מטעם מסירתה היא מגורשת, אלא עדי החתימה הם הכורתין אלא דבעינן דלמטי גיטה לידה, וכיון דבעדי החתימה יד שניהם שוה, אין לחוש לעדי מסירה". ודבריו ברור מללו כחדושנו אנו.

5ובזה יתגלו לנו חדשות, במה דמשמע בכמה מקומות, דלא בעינן קנין במסירת הגט, ורק נתינה בעלמא; זאת אומרת, דגם במקום שאי אפשר לה להאשה לקנות את הנייר של הגט, בכ"ז היא מגורשת, כאשר כבר האריכו בזה בקצוה"ח (סי' ר ס"ק ה) ובאבני מלואים (סי' קלט ס"ק יג) בראיות ברורות. דהא קי"ל בגיטין (כ, א), דגט שכתבו על איסורי הנאה כשר, ובאיסורי הנאה הרי לא שייך קנין כמ"ש הרשב"א בתשובה (סי' תרג); וביחוד מהא דאמרינן דכל עיקרו של גט שיחרור הוא מטעם דגיטו וידו באים כאחד (שם עז, ב). ואטו אם יקנה את חצרו ע"י שטר מתנה, ויתן את השטר מתנה לא לידו של המקבל, אך לתוך חצרו הנ"ל גופא האם נימא בזה שטרו וחצרו באים כאחד? דבודאי לא לישתמט שום אחד לומר כך, אם כי בשטר שחרור אמרינן כנ"ל; ובודאי דההבדל ביניהם הוא בזה, דשם בשטר מתנה בעינן קנין בשטר, וס"ס קנין אין כאן לא על החצר ולא על השטר, דאיך נימא שיקנה את השטר ע"י החצר בעוד שהחצר לא נעשה עוד עדיין שלו, ורק ע"י השטר הוא רוצה לקנותו, משא"כ בגט ובשיחרור, דבעינן רק נתינה, לזה מועיל מה דגיטו וידו באים כאחד שתחשב נתינה לידו.

6אולם באמת הקצוה"ח בעצמו מותיב על דבריו גופא, דא"כ שטר קדושין יפסול אם כתבו על איסורי הנאה, אחרי דכל הטעם דגט שכתבו על איסורי הנאה כשר הוא משום דלא בעינן בזה קנין, והראי' דמתגרשת גם בעל כרחה, ובקדושין הרי לא שייך זאת. ובאמת מבואר בחלקת מחוקק אה"ע (סי' לב ס"ק ו) דגם שטר קדושין שכתבו על איסורי הנאה כשר? והוא מפרק לה, משום דאיתקוש יציאה להויה. אבל, כמובן, שאין זה תירוץ כלל, דמה שייך היקש בזה, הלא כיון דבטל הסבה ממילא בטל המסובב, זאת אומרת, דכיון דלדבריו כל עיקר הדין דכתבו על איסורי הנאה כשר, הוא מסובב מהדין דבגט לא בעינן קנין אך נתינה, משום דמתגרשת גם בע"כ, וכיון דלענין בע"כ לא הוקשו קדושין לגירושין, ממילא לא שייך לומר דהוקשו לענין התולדות היוצאות מהיסוד הזה?

7אבל לפי דרכנו נאמר, דאין חילוק בין גט לבין שאר שטרי הקנאה, דבכולם כתבו על איסורי הנאה כשר; לא מיבעי' לר"מ דס"ל דעדי חתימה כרתי, וא"כ אין הנתינה פועלת את הקנין אך החתימה, והנתינה הוא רק מטעם תנאי בדבר דבעינן מטי לידיה, ובאיסורי הנאה נהי דלא שייך בזה קנין, אבל עכ"פ אי אפשר להכחיש את המציאות, דס"ס הרי מטי השטר לידיה. אכן אף לר"א דאית ליה דעדי מסירה כרתי, נמי ניחא לשיטת הספרדים, דגם הוא אית ליה דעדי חתימה נמי כרתי, ואחרי דבין כך ובין כך העדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם, שפיר סתמו בסתמא, דגם כתבו על איסורי הנאה כשר, וממילא גם בשטרי מתנה בעדי חתימה כשר באיסורי הנאה.

8ואולי גם מזה דכתבו על איסוה"נ כשר, היה להם להספרדים מעין ראיה לשיטתם, דלשיטת הצרפתים הדבר הזה במחלוקת שנוי בין ר"מ ור"א, דלר"א אף כשאיכא עדי חתימה נמי יפסל דלא המה הכורתים, אך המסירה היא הכורתת ובעינן שוב קנין, מה שלא שייך זאת באיסורי הנאה.

9וראיתו מהא דאנו משתמשים בגיטי נשים ועבדים בהכלל דגיטו וידו באים כאחד, ובמקום שבעינן הקנאת השטר לא שייך זאת, דהא סוף סוף אין סבה לההקנאה, הנה באמת בזה אינו מעלה ארוכה כלום; דלו נניח כדבריו דלא דרוש בזה רק נתינה ליד, אבל עכ"פ יד הרי בעינן, והיד המקבלת היא הסבה לחלות הגט, ושוב הרי מהמושכלות הראשונות הוא, דהסבה צריכה להיות קודם המסובב, ואי אפשר שהסבה והמסובב יבואו בבת אחת, וא"כ איך שייך לומר גיטו וידו באין כאחד.

10ורציתי לומר, דמזה ג"כ ראיה לשיטתנו, דעדי החתימה בעצמם פועלים את מעשי הגירושין, והשחרור והנתינה הוא רק מצד התנאי דבעינן מטי לידיה, ולשיטת הספרדים גם לר"א הוא ככה במקום דאיכא עדי חתימה כנ"ל; ונוסיף עוד ע"ז, דאולי אין המטי לידיה הוא הסבה לחלות הגט, אלא להיפך דשלילת המטי לידיה היא סבה לעכבת החלות, וממילא מובן, דלפ"ז מושג היטב הגדר דגיטו וידו באים כאחד, דכיון דבחלות הגט תסולק ממילא שלילת המטי לידיה, תו שוב אין סבה במה לעכב את חלות הגט.

11אולם לפ"ז יהא שייך הגדר הזה גם בשטר מתנה כציורו של הקצוה"ח הנ"ל, וזה באמת קשה להעלות על הדעת?

12אכן באמת כבר הארכנו לבאר בשמעתתא ד' מספרנו זה (ח"א פרק ה) דלשיטת הרי"ף הני המטי לידיה הוא הסבה ולא להיפוך, ומה"ט אף במקום דעדיו בחתומיו זכין לו, כשמכר או נתן באמצע לאחר לא מועיל גם מה דמטי לידיה אחרי כך. אולם אף לאלה החולקים על הרי"ף, חולקים רק במקום דע"י המטי לידיה אמרינן איגלאי מלתא למפרע, וזהו למאן דס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו, אבל מטעם עדי חתימה כרתי לבד, בודאי לא שייך לומר דבשביל זה לא תהיה כלל הנתינה סבה לחלות הגט, דהשכל מחייב, דאע"פ שעצם הכריתות פועלים העדי חתימה, אבל סוף סוף, המסירה היא הסבה הגורמת לזה שעדי חתימה יהיו כורתים.

13ובאמת אותה החקירה הרי יש לחקור בכל התנאים, במקום דהא בהא תליא, זאת אומרת, דאם יתקיים המעשה ממילא יתקיים התנאי, ואם יתבטל המעשה ממילא יתבטל התנאי. למשל, אחד יקדש אשה על תנאי שלא תעבור שום עברה במשך חצי שנה, ובמשך הזמן הנ"ל עברה על נדר, אך הוא הפר לה, דאם יחולו הקדושין והפרתו הפרה, ממילא לא עברה כלל עבירה ונתקיים התנאי, ולהיפך אם יתבטלו הקדושין יתבטל גם התנאי, איך נורה ונדון בהאי דינא.

14וכבר הארכנו בזה בשמעתתא ה' מספרנו זה (ח"א פרק יז) דאף דלשיטת הרמב"ם זהו גופא ספיקא דגמ' אם קיום התנאי הוא סבה לקיום המעשה, והבטול בא מכח העדר הסבה, או להיפך, דהבטול התנאי הוא סבה לבטול המעשה והקיום בא מכח העדר הסבה. אכן כל הספק הוא רק בתנאי דמעכשיו, אבל בתנאי שהחלות באה רק אחרי קיום התנאי, שם בודאי דקיום התנאי הוא סבה לקיום המעשה, וממילא לא שייך בזה הגדר דבאים כאחד, דזה כלל גדול דהסבה צריכה להיות קודם המסובב.

15וממילא אף אם נימא כדברינו הנ"ל, דכיון דעדי חתימה כרתי הנה כל הנתינה באה רק בתור תנאי, ועצם המעשה הוא רק העדי חתימה, אבל עכ"פ כיון דהגט אינו חל רק אחרי הנתינה, עכ"פ הנתינה היא הסבה לחלות המעשה של החתימה, ושוב הדרא קושיא לדוכתה איך יתכן בזה הגדר דבאים כאחד?

16אולם יש לבאר הגדר דגיטו וידו באים כאחד מצד אחר.

17דהנה לכאורה יש לדקדק להיפך, דקארי לה "יד עבד כיד רבו" מאי קארי לה; דהא באמת כבר הבאנו בכ"מ דעת הסוברים, דגם לעבד יש יד לקנות, אלא דהרב שוב זוכה ממנו, דדינא הוא דמה שקנה עבד קנה רבו, דהלשון מוכיח דאמנם יש קנין לעבד, אלא דממילא זוכה האדון מצד דכל מה שיש לו להעבד שייך להאדון. וא"כ לפ"ז מאי מקשה "יד עבד כיד רבו", הא עכ"פ זכה העבד בהנייר, ואם כי בכ"מ דינא הוא דהאדון זוכה תיכף ממנו ממילא, אבל בכאן כיון דזכה העבד בהשטר שחרור אף רגע אחד, הרי נעשה תיכף משוחרר, ושוב אי אפשר לו להאדון לזכות ממנו כלל?

18והנראה דזה שייך רק במתנה שמשיג העבד מאחרים, אבל במקום שהרב בעצמו נותן לו מתנה, שם לא שייך הגדר דנעשה קנינו של העבד והאדון זוכה ממנו שוב, דבזה לא יועמד כלל הקנין מעיקרא, דאין קנין באופן שכזה שביחד עם קנית המקבל ישוב הדבר שוב ממילא להנותן, וכמובן, שאין זה דמיון להא דמתנה על מנת להחזיר.

19ודוגמא לזה בערוכין (כט, ב) בהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה, רב אמר מכורה ויוצאה, ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר. מק"ו, ומה מכורה כבר יוצאת, עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר". ולכאורה בכל ק"ו אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ובכן הרי צדק רב, שאי אפשר לדעת מק"ו רק שיוצאת, אבל מאין אנו יודעים שאינה מכורה כל עיקר? ומאי פרכינן שם "ורב לית ליה ק"ו כה"ג" נימא דאמנם סובר ק"ו אך דיו לבא מן הדין להיות כנדון? ונראה דזה אנו יודעים שוב מסברא, דכיון דמק"ו ידעינן דמכורה ויוצאה הרי שוב לא שייך כלל למימר דמכורה, דבמקום שאי אפשר ע"י הקנין לצאת מרשות המוכר לרשות הלוקח אף לרגע, מפני שביחד עם חלות הקנין ישוב הדבר שוב לרשות המוכר, שם אינו יוצא הדבר כלל מרשות המוכר, וכפי מסקנת הגמ' שם גם רב מודה בכך, אלא משום ד"הכא הדרא ומיזדבנא", זאת אומרת, דלאחר היובל הדרא ומיזדבנא שוב לחמשים שנה, ואין כאן המקום להאריך בזה.

20אבל עכ"פ לפ"ז שפיר מקשה, דיד עבד כיד רבו, אפילו אם נימא דהעבד המקבל מתנה מאחרים הוא זוכה והרב זוכה ממנו, אבל בכה"ג שהאדון גופא נותן לו אינו זוכה כלל.

21וע"י הבנת הקושיא יובן לנו ממילא גם התירוץ של גיטו וידו באים כאחד, אע"ג שאי אפשר לסבה ומסובב שיבואו כאחד, דבנ"ד שאני דגם לעבד יש באמת יד לפי הנ"ל, ובכן הרי יש הסבה להשחרור, אלא שמאידך גיסא יש סבה המעכבת לזה, היינו הדין שכל מה שקנה עבד קנה רבו, ומהני הא דבאים כאחד להסיר את הסבה המעכבת הנ"ל, היינו דרק אז אמרינן אין קנין לעבד בלי רבו אלא במקום דאף אחרי הקנין הוא נשאר עבד, אבל בנ"ד דאחרי הקנין לא נשאר כלל עבד, שוב אין סבה המעכבת, וממילא פועלת הסבה החיובית להשחרור כנ"ל.

22ואף להסוברים דהגדר דמה שקנה עבד קנה רבו הוא דאין קנין לעבד כלל, והמתנה שנותן אחד לעבדו של אחר מתהוה תיכף מרשותו של הנותן לרשותו של האדון, נמי ניחא; דלכולא עלמא סוף סוף אי אפשר להכחיש את המציאות דגם לעבד יש יד, אלא דהדין דיד עבד כיד רבו מעכבו מלזכות, והראי' דגם ע"י הפקר העבד יוצא לחירות משום דהוא זוכה בעצמו, ואנו רואים דליציאתו לחירות דרוש רק סילוק הרשות של האדון, וההכנסה לרשותו של עצמו כבר באה ממילא, ושוב מועיל הגדר דבאים כאחד רק להסיר את הסבה המעכבת, וממילא מועלת הסבה החיובית מה שקיבל את השטר שחרור בידו שישתחרר עי"ז.

23יהיה איך שיהיה, אין לזה שייכות כלל לספיקו של הקצוה"ח הנ"ל אם יכול לקנות חצר בכה"ג, דשם, אע"ג דלפי דברינו הנ"ל ג"כ אין דרוש קנין בהשטר אחרי דעדי חתימה כרתי, ורק תנאי הוא בדבר דבעינן מטי לידיה, אבל עכ"פ קבלה היא הסבה הגורמת לכך, וכל סבה צריך להיות קודם המסובב, וממילא הרי צריך לקבל את שטר מתנה לפני קניית החצר כנ"ל.

24ועי' בחדושי הרשב"א בגיטין (עה, א) בהסוגיא של נתינה בע"כ, דמספקינן אי שמה נתינה או לא, דהוא מעיר מ"ט לא פשטינן מגט דכתוב שם ונתן ואפ"ה נתינה בע"כ ג"כ שמה נתינה?

25ומובן דלפ"ז אין הנידון דומה לראי', דרק שם מספקינן אי נתינה בע"כ שמה נתינה כשהנתינה היא מטעם הקנאה, אבל בגט ושחרור כל הנתינה היא רק כאמור מצד דבעינן מטי לידיה, ועצם החלות נעשה כבר ע"י עדי חתימה. ואם כי בהרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, הרי ג"כ אין שום ספק בדבר דחלות הגט נעשית ע"י נתינת הגט ולא ע"י נתינה המאתים זוז, אבל ס"ס התנאי הוא בדבר שבממון הנכנס בסוג של הקנאה, משא"כ במסירת הגט גופא דאין לזה כלל ענין של הקנאה, ובאה רק מצד הצורך דליהוי מטי לידיה.

26וכמובן, שאי אפשר לדמות מלתא למלתא ולומר, דא"כ בכל שטרי מתנה למאן דסבר ליה דעדיו בחתומיו זכין לו ומסירת השטר באה ג"כ רק מצד דבעינן מטי לידיה, דיועיל לפ"ז גם נתינה בעל כרחה? דשאני התם, דכיון דכל חלות הדבר באה מצד שזכות הוא לו להמקבל, הרי ממילא לא שייך זאת בבעל כרחו, דזכות ובע"כ אלו המה תרתי דסתרי, משא"כ בגט דעדי חתימה כרתי מצד עצמם אע"פ שחוב הוא לה הדבר, והמסירה באה רק מצד דבעינן מטי לידה שם מועיל שפיר אף בבע"כ.

27ובאמת הדבר הזה - דעדי חתימה כרתי נאמר על עצם מעשה הגירושין והמסירה היא רק מצד דבעינן מטי לידה - מוכרח הוא לשיטת כל הראשונים החולקים על ר"ת (הובא לעיל פרק ג), וס"ל דלר"מ דעדי חתימה כרתי אין אנו דרושים כלל לעדי מסירה, אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים; וע"כ משום דעצם הגירושין פעלו העדי חתימה, והמסירה היא רק מצד תנאי כנ"ל, ובקיום התנאי לא בעינן לעדות אף בקדושין ששם עצם הקדושין נעשה ע"י עדים, ואע"פ שאינו מועיל שניהם מודים על הקדושין, מועיל שפיר שניהם מודים ע"ז שנתקיים התנאי.

28ועי' ברמב"ם (פ"ז מהל' אישות הלכה ב): "האומר לאשה הרי את מקודשת לי עמ"נ שיש לי מאתים זוז או בית כור עפר, אם יש שם עדים שיש לו הר"ז מקודשת, ואם אין לו הר"ז מקודשת מספק שמא יש לו והוא אומר אין לי כדי לקלקלה". וגם זהו מצד דלא בעינן עדים בקיום התנאי, דאל"ה לא היה כלל ספק קדושין אחרי דס"ס העדים לא ראו את קיום התנאי.