דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל ו
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Darkhei HaKinyanim, Shmatta 6 6
Open in the reader →1אי עדי חתימה כרתי נאמר על שם הגט או גם על מעשה הגירושין, יש בזה מחלוקת של הרמב"ן והר"ן בהסוגיא דשני שטרות היוצאים ביום אחד. - ולשיטת הר"ן הנ"ל תתישב גם קושית הראשונים על שיטת הספרדים הנ"ל מהסוגיא הנ"ל. - דברי הר"ן הנ"ל מוכרחים לשיטת הרי"ף בב"מ דכשמסר לאחר טרם שמטי לידיה של הראשון דקנה השני. - ובזה אפשר למצוא נמוק מספיק לשיטת הרמב"ם דשייך בטול על שם הגט גופא, משום שבטל את המחשבה עוד טרם שפעלה את חלות הדבר.
2נחזור לענינינו לקושית הראשונים על שיטת הספרדים מהא דשני שטרות היוצאין ביום אחד הנ"ל (הובאה לעיל פרק ד).
3אכן באמת גם זאת אפשר לתרץ לפי דברינו הנ"ל.
4ונקדים לזה את מחלוקת הרמב"ן והר"ן בהסוגיא הנ"ל, כפי שאנו מוצאים זאת בר"ן ס"פ המגרש (גיטין מז, א).
5הנה הקשה הרמב"ן, דכיון דקי"ל כשמואל דבשני שטרות היוצאים ביום אחד דאמרינן שודא דדייני, ושם אמרינן דמאן דס"ל הכי סובר דעדי מסירה כרתי, הרי ש"מ דהלכה כר"א אף בשטרות, וקשה לאלה הפוסקים כר"א רק בגיטין לבד?
6ותירץ הרמב"ן ז"ל: "שכשאמרו שם דלר"מ חולקים ולא שודא דדייני אלא לר"א, היינו למאן דס"ל דעדיו דחתומיו זכין לו וכו', הלכך כיון דעדיו בחתומיו זכין לו, והרי שתיהן כאילו נחתמו בשעה אחת, אפילו מסר וחזר ומסר ושניהם קונים משעת חתימה שהיא לשניהם כאחד, הלכך אין אדם יכול ליפות כחו של זה מכחו של זה, ומאי שודא איכא למימר. אבל אנן כיון דקי"ל דלא קני בעדי חתימה עד דמטי שטרא לידיה, אפילו לר"מ איכא למיעבד שודא, שהרי בשעה שנכתב להם לא קנו כלום, אלא משעה שמסר להם הוא שקונין, הלכך אם מסר לראשון וחזר ומסר לשני, זהו שמסר לו תחלה קנה, וזו עצה עמוקה ואין דרך לנטות ממנה וכו' שהרי על כרחך אפילו לר"מ, הכותב שטר מתנה לחברו ביום פלוני ומסר לו בו ביום קנה מיד לשעתו ואינו יכול לחזור בו כל אותו היום, אע"פ שלא כתב לו שעות".
7וע"ז כתב הר"ן ז"ל: "ואין הנדון דומה לראי' דאנן ודאי מודינן, שהכותב שטר מתנה לחבירו ומסרו לו, אע"פ שלא כתב שעות אינו יכול לחזור בו וכו', ואעפ"כ, אם הקנה לאחר באותו היום, אע"פ שכבר מסר לראשון, יד שניהם שוה, שכיון שאין כותבים שעות, ועדי חתימה המקנין, הרי הוא כמשייר בקנינו שלא יקנה אלא בקנין ברי, ומי שאינו יכול לברר אם קנה בתחלת היום או בסוף היום, שדינן אותו לסוף היום, ונמצא זכות חברו שוה לו, הלכך לר"מ לא משכחת שודא כלל". ועוד שם: "דאע"ג דקי"ל דלא קנה בעדי חתימה עד דמטי שטרא לידיה, מה בכך, והא כי מטי שטרא לידיה, אין המסירה מקנה, אלא עדי חתימה הם שמקנין, וכיון שאין כותבים שעות הרי הם מקנין בסוף היום לשניהם כאחד, כיון דכבר מטא שטרא ליד כל אחד מהם; וליכא למימר, זה שמסר בתחילה קנה, שאין המסירה מקנה, אלא כל שהגיע שטר לידם, עדי חתימה מקנין להם בסוף היום".
8ונראה דגדולי עולם אלה, הרמב"ן והר"ן חולקים בהגדר דעדי חתימה כרתי; דדעת הרמב"ן הוא כמו שחפצנו לומר מקודם, דעדי חתימה כורתים רק את שם הגט ובשטרות את שם ספר המקנה, אבל עצם הגירושין וההקנאה נעשה רק ע"י המסירה; ובכן אף לר"מ מי שנמסר לו תחלה קנה, ורק אם נסבור דעדיו בחתומיו זכין לו, אז בשטרי מתנה שייך לומר, דכשמטי לידיה אגלאי מלתא למפרע דקנה משעת החתימה; וכנראה דסובר דהגמ' חפץ למימר, דהא בהא תליא, דמאן דס"ל דעדי חתימה כרתי סובר דעדיו בחתומיו זכין לו, אבל להמסקנא דאלו המה שני מושגים נפרדים, אינם פועלים העדי חתימה רק את התהוות שם ספר המקנה, וההקנאה גופא חלה רק ע"י המסירה שהיא הסבה הגורמת להחלות, כמו לר"א.
9והר"ן סובר כדברינו האחרונים, דעדי חתימה כרתי נאמרו על חלות הגירושין גופא. ואנו רואים מזה, דאע"ג דבכריתות בודאי לא שייך למימר עדיו בחתומיו זכין לה, דלאו מלתא דזכות היא, בכ"ז אנו מבדילים בין הסבה הגורמת ובין פרט שבא רק בתור תנאי, כלומר, דאע"ג דגם לר"מ בעינן גם חתימה וגם מסירה, בכ"ז רק החתימה היא הסבה הגורמת והמסירה באה רק בתור פרט המעכב; וממילא כן הוא ג"כ בשאר שטרות, דעדי חתימה לבדם פועלים את חלות ההקנאה, והמסירה הוא רק פרט המעכב. ואין הבדל בין המ"ד דעדיו בחתומיו זכין לו ובין מי שפליג עליו רק בזה, דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו, הנה כשמטא לידיה, אגלאי מלתא למפרע, דנעשה הקנין תיכף משעת החתימה, והחולק סובר דלא נעשה הקנין רק אחרי כך, אבל עכ"פ אלו ואלו מודים דלר"מ אין בה"מטי לידיה" סבה גורמת, אלא רק תנאי המעכב את התלות עד הזמן הזה, ועכ"פ גם לדידיה רק החתימה היא הפועלת את החלות.
10וביסוד דברי הר"ן הוא ההסבר הזה: מאחרי דהחתימה היא הסבה הגורמת לעצם ההקנאה, וע"כ בעינן באמת שיהא מוכח מתוכו - מעצם השטר גופא, ואם אינו מוכח מתוכו, לא יועילו אף עדי מסירה, שלהם מוכח הדבר שפיר.
11ועי' בתוס' גיטין (כד, ב ד"ה בעדי מסירה): "אבל לר"מ בעינן שיהא מוכח מתוך החתימה שנכתב לשם זה האיש ואשה זו ולא מהני עדי מסירה". ומשמע מדבריהם דכל החסרון באינו מוכח מתוכו הוא מטעם לשמה, שהוא דין מיוחד בגט לבד; אבל לשיטת הר"ן הוא חסרון כללי, דלעולם אין בכחה של המסירה רק להוציא את ההקנאה מכח אל הפועל, ומה שאין בכח אין בפועל, ובמקום שמצד החתימה אינו מוכח מתוכו ורק מצד המסירה הוא מוכח, אם נאמר דמהני, הרי תהיה המסירה הסבה הגורמת להחלות, וזה אי אפשר כנ"ל.
12ובכ"ז המביא שטר מתנה שכתוב באותו היום גופא, אע"פ שלא נכתב בו שעות הוא קונה משעה שמסרו לו, משום דהתם סוף סוף ע"י המסירה נעשה כבר למוכח מתוכו, מתוך החתימה גופא דהא כתיב יום, אלא דלא ידעינן את השעה, וכיון שאנו רואים השטר בידו, הנה מאותה השעה שאנו רואים זאת, נעשה השטר גופא למוכח מתוכו לכה"פ על המכאן ולהבא. אבל בשני שטרות היוצאים ביום אחד, אף אם נימא דלאחד מסר תחלה, אבל כיון דאין מבורר לנו למי מסר ראשון, אף אם קמי שמיא גליא זאת, סוף סוף ע"י זה לא נעשה למוכח מתוכו, ושניהם אינם קונים אלא בסוף היום המוכח מתוכו והלכך חולקין.
13וממילא מובן, דכ"ז לא שייך אלא לר"מ, אבל לר"א דעדי מסירה כרתי, אף אם נתפוס כשיטות הספרדים דאף עדי מסירה כרתי, אך עכ"פ לדידיה גם המסירה לבד אפשר שתהא סבה גורמת לחלות במקום שאין סבה כזו מצד החתימה, וכיון דעד סוף היום אי אפשר לה להחתימה לגרום את החלות, משום דאינו מוכח מתוכו, ממילא יש בהמסירה כח לגרום את אותה החלות, אך לא ידעינן למי מסר תחלה, וע"ז אמרינן שפיר שודא דדייני, וסרה קושית הראשונים הנ"ל.
14ובעצם המחלוקת של הרמב"ן והר"ן הנ"ל, נ"ל דבאמת דברי הר"ן מוכרחים לשיטת הרי"ף בב"מ (תשובת הרי"ף שהביאה הנמוקי יוסף ו, א ד"ה מתני'), דאף למדס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו, אם מכר או נתן לאחר בין חתימת השטר למסירתה דאינו מועיל מה דחתימתו של הראשון היתה קודם; ולפ"ז הרי לא יתכן כלל תירוצו של הרמב"ן, דלפ"ז אף למדס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו היה לנו לומר שודא דדייני, דס"ס נשאר הספק למי מסר קודם, דאף שמצד החתימה היו שניהם שוים, אך אם האמת הוא דמסר לאחד קודם, שוב אינו מועיל כלל המטא לידיה של השני דנימא אגלאי מלתא למפרע דקנה משעת החתימה, דהא זה לא יתכן לשיטת הרי"ף הנ"ל.
15ונחזור לענינינו, דלשיטת הר"ן בודאי הוא כדברינו הנ"ל, דלמאן דס"ל דעדי חתימה כרתי המה הפועלים את עצם ההקנאה והמטי לידיה הוא רק בגדר תנאי, וכמו כן בגיטין דהעדי חתימה המה הפועלים את עצם הגירושין, והנתינה היא רק אחד הפרטים המעכבים את חלות הגט כנ"ל.
16ובזה אפשר למצוא נמוק לשיטת הרמב"ם, דשייך בטול על הגט גופא ולא רק על השליחות, ואם אמר הגט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם, עי' ברמב"ם (פ"ו מהל' גירושין הלכה כא), והר"ן (גיטין טז, ב) מתפלא ע"ז ושואל "הגט שהוא בעין איך אפשר שיתבטלו, אפילו בטלו בפירוש, כשם שאי אפשר שיפסל ס"ת שנכתב בהכשר?"
17ועי' בשמעתתא ה' מספרנו זה (ח"א פרק א), שנמקנו את שיטת הרמב"ם הנ"ל, משום דכיון דקי"ל כר' אליעזר דעדי מסירה כרתי, הנה לפני המסירה לא חל כלל השם גט, בהיות דעל הא דאמר ר"מ עדי חתימה כרתי אומר ר"א עדי מסירה כרתי, וכשם שה"כרתי" לר"מ קאי על הגט ולא על הגירושין, ככה גם ה"כרתי" של ר"א.
18אולם לפי שיטתנו עכשיו, הרי ה"כרתי" של ר"מ ור"א יחד קאי על הגירושין גופא, ובכן שם הגט בודאי נקבע קודם המסירה, ותו הדרא לכאורה קושית הר"ן לדוכתה?
19אמנם באמת אפשר למצוא נמוק לשיטת הרמב"ם הנ"ל מדברי הר"ן גופא שם בס"פ המגרש, שכתב שם בהמשך הדברים: "דאנן ודאי מודינא, שהכותב שטר מתנה לחברו ומסרו לו, אע"פ שלא כתב שעות אינו יכול לחזור בו, ולא בשמסרו בלבד, אלא אפילו בין כתיבה למסירה אין חזרתו כלום, שכיון שאין עדי חתימה מקנין אלא בשעת מסירה, נמצא שההקנאה נעשית לאחר חזרתו בשעה שמסר". אכן כ"ז שייך רק בשטרי הקנאה, דגם כשחוזר לאחר החתימה לא נתבטלו העדי חתימה, שזהו כבר ענין של לשעבר ואת הנעשה אין להשיב, ואם כי ההקנאה המתחלת מהעדי חתימה אינה נגמרת רק אחרי המסירה, אבל כיון דס"ס איננה דרושה בזה רק המציאות של החתימה לבד אי אפשר לבטל את המציאות. לא כן בגט, דבעינן חתימה לשמה, וחלות החתימה שהוא הגירושין אינה נגמרת רק אחרי המסירה, הנה כשמבטל את הגט לפני המסירה, הרי מבטל הוא את המחשבה עוד טרם שפעלה את חלות הדבר, ולא דמי לס"ת דדרושה גם שם מחשבת לשמה, ואפ"ה ודאי דלאחר שכתב אינו יכול לבטל, דשם המחשבה פעלה תיכף את החלות שהיא קדושת הס"ת, משא"כ בכאן, דכיון דעדי חתימה כרתי נאמרו על הגירושין גופא, א"כ הלשמה שבחתימה ג"כ פועלת בהגירושין גופא שמתחילים תיכף ונגמרים אחרי המסירה, וא"כ כשחוזר לפני המסירה, הרי הוא חוזר טרם שפעלה המחשבה את החלות דאז הוא עודנו בעל המחשבה לחזור.
20ואע"ג דהלכה כר"א דעדי מסירה כרתי, אבל עכ"פ לשיטת הספרדים, דגם לדידיה עדי חתימה נמי כרתי, ובכל האופנים העדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם, שפיר פסק הרמב"ם דאם ביטל את הגט בפירוש דאינו יכול לגרש עוד בו אף בעדי מסירה, כבכל מקום בעדי חתימה שחתמו שלא לשמה דפסול אף לר"א.