דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ו' עדות באישות ומהות האישות בכלל ח

1חידושו של הש"ך דחצרו ומתנתו באים כאחד לא אמרינן, שכבר קדמוהו בשטה מקובצת. - הקושיות הרבות על היסוד הזה. - הקושיא הראשונה מסולקת מאליה לפי הנחתנו בהפרקים הקודמים בהגדר דבאים כאחד. - הבדל בין סבה הנולדת מתוך המסובב ובין סבה ומסובב הבאים בבת אחת. - במקום שהוא לא בגדר סבה ומסובב, אך בגדר תנאי ומעשה שם אפשר שקיום התנאי והמעשה יהא בבת אחת. - החצר בגט הוא רק מעין גדר תנאי. - ומיושבת בזה גם הקושיא השניה. - בכל תרומות ומעשרות לא בעינן קנין רק מטי לידיה, משום דגם בל"ז הוא קנין השבט. - חקירה אם גם במעשר עני נמי אמרינן דלא בעינן קנין. - בזה יש מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, והנ"מ אי שייך ירושה במעשר עני. - לשיטת הירושלמי עניות הוא דבר שבמקרה וע"כ לא שייך בזה ירושה, משום דכל מקרה ומקרה הוא דבר בפני עצמו.

2ומענין לענין באותו ענין. - הנה הש"ך בחו"מ (סי' רב, ס"ק ג) מחדש לשיטת הסוברים, דגם בצבורים צריך לומר קני ואגב ולא קני מטעם חצר: "דאין חצרו קונה, אלא כשהוא כבר חצרו, משא"כ הכא דחצרו ומתנתו באים כאחת".

3וכן כתב הש"ך (סי' קצח ס"ק ז) לענין השוכר מקום דרק אז יכול השוכר לקנות המטלטלים של המשכיר "כשהשכיר לו החצר מתחלה ואח"כ הקנה לו המטלטלין, אבל שניהם כאחד לא".

4וכבר קדמוהו השטה מקובצת בב"מ (כה, ב) לענין מצא בגל ובכותל ישן, שהקשו הראשונים דליקני ליה חצרו לבעל הגל? וע"ז מביא השטה מקובצת בשם תוס' חיצוניות, דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אלא שהחצר הוה שלו קודם לכן שבאה המציאה לתוך החצר, אבל היכי שאין החצר שלו לא קני ליה חצרו; והמ"ט ניחא הא דבעי בקדושין אי בעי צבורין, ומאי בעי ליקני ליה חצרו, אלא ש"מ דלא קני ליה חצרו, אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלין באין לחצר.

5והאחרונים באים ע"ז בחבילי קושיות:

6א) דהא בכל גירושין דאשה ע"י חצר, אנו באים מטעם דחצרה וגיטה באים כאחד? כמבואר בגיטין (עז, ב).

7ב) מהא דגיטין (כא, א): "ואמר רבא, כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו", ועי' ברש"י שם (ד"ה קנאתהו), שפי': "דהוה ליה האי עבד כחצרה, וגיטה וחצרה באו לה כאחד", ורש"י היה מוכרח לפרש זאת, דאל"ה הוה ליה טלי גיטך מע"ג קרקע; ועכ"פ מוכרח מזאת דשייך שפיר הגדר דבאים כאחד בזה?

8ג) מהגמ' ב"מ (יא, א-ב) גבי ר"ג וזקנים, דאמר ר"ג "עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו", וליכא למימר דמתחלה הקנה להם החצר ואח"כ המעשרות דהא הקשה שם המרדכי על הא דאמרינן שם "דעת אחרת מקנה אותו שאני", הא טובת הנאה אינה ממון, ואינו אלא הפקר, וא"כ איך נחשב זאת לדעת אחרת מקנה? ומתרץ, דכיון שהקנה להם גם חצרו חשיבא דעת אחרת מקנה; ואי נימא דמתחלה הקנה להם החצר, א"כ בשעה שנתן המתנה שוב ליכא דעת אחרת מקנה, וע"כ דבאים כאחד?

9והנה לפי מה שביארנו בפרקים הקודמים, מובן דהקושיא הראשונה מה"באין כאחד" של גט אשה ועבד מסתלקת מאליה דשם אין אנו משתמשים בהכלל הזה כדי להוליד סבה חיובית חדשה אך כדי להסיר את הסבה המונעת כנ"ל.

10וגם זאת עלינו להדגיש, כי בכלל אין ה"באין כאחד" של הש"ך מסוגו של ה"באין כאחד" בעבד ובאשה.

11דאילו ה"באין כאחד" של עבד נראה לכאורה כמו סבה הנולדת מתוך המסובב, ואילו ה"באין כאחד" של הש"ך הוא סבה ומסובב בבת אחת.

12אבאר את דברי, דבעבד הרי יד העבד היא הסבה והשחרור הוא המסובב, וכשאנו אומרים דהיד באה לו להעבד מכח השחרור, הרי אנו תולים את המוקדים, הסבה, בהמאוחר, המסובב, שכמובן שזהו דבר בלתי אפשרי במושכל הראשון, אם לא כהסברתנו הנ"ל בפרקים הקודמים. אכן ה"באים כאחד" של הש"ך הוא סבה ומסובב בבת אחת, זאת אומרת דהחצר הוא הסבה והדבר הנקנה ע"י החצר הוא המסובב, ואם ירצה לקנות את החצר והדבר הנקנה בבת אחת, הרי הוא רוצה לכלול את הסבה והמסובב כאחד.

13והש"ך מחדש בזה, דכשם שהוא נגד ההגיון שהסבה תצא מהמסובב, הכי נמי אי אפשר עפ"י שכל שהסבה תולד בבת אחת עם המסובב, באשר שאי אפשר להבין מהות סבה ומסובב בלי הקדם ואיחור, שהסבה קדמה להמסובב הבא האחריה.

14אולם, כמובן, במה דברים אמורים, בסבה ומסובב, אבל מה שהוא בגדר תנאי ומעשה, אם כי ביארנו (בפרק ה) דאי אפשר שקיום המעשה יהא סבה לקיום התנאי, אבל שפיר אפשר דהתנאי והמעשה יבואו בבת אחת, דהרי בתנאי של מעכשיו הלא אנו רואים עוד יותר, דקיום המעשה מתהווה עוד למפרע לפני קיום התנאי, וממילא גם בלי מעכשיו שפיר אפשר שיתהוו בבת אחת.

15וממילא לפי מה שביארנו, דלר"מ דעדי חתימה כרתי ולשיטת הספרדים דגם ר"א מודה בזה (כמו שנתבאר בפרקים הקודמים), הנה עצם הכריתות נעשה מהחתימה לבד, וכל הנתינה הוא רק מעין גדר תנאי, דבעינן שיהא הגט מטי ליה, הנה מובן, דלפ"ז לא רק שהקושיא הראשונה מסולקת, אך גם הקושיא השניה נופלת מאליה; דבגט ע"י חצר הנה לא החצר הוא הסבה להכריתות, דהרי עצם הכריתות נעשה ע"י החתימה וכל הנתינה הוא רק מעין גדר תנאי דבעינן דליהוי מטי לידה, ועכ"פ החצר בזה איננו סבה להכריתות אך דע"י זה נתקיים התנאי של מטי לידה, דחצר משום יד איתרבאי, ובזה שפיר אפשר להיות גם בבת אחת.

16וגם הקושיא מהא דר"ג וזקנים מתישבת בזה, דבאמת בכל תרומות ומעשרות לא בעינן קנין רק מטי לידיה, משום דגם בלי קנין הוא קנין השבט, אלא דלפני הנתינה הרי יש להבעלים טובת הנאה לתת לכל מי שירצו, וכיון דמטי לידיה של אחד מהשבט, תו הוחלט לו. והדבר מוכרח, דבאמת בכל קנין הרי אין להקונה רק מה שיש להמקנה, והכא הרי אין להמקנה רק טובת הנאה, אלא ודאי דבזה בעינן רק נתינה מצד הנותן ומטי לידיה מצד המקבל, אבל קנין מאן דכר שמיה. וזה הוא ההסבר של מכירי כהונה ולויה בגיטין (ל, א), וכדברי רש"י שם (ד"ה במכרי כהונה): "דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה, הלכך כיון דמלתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהני דעתייהו, והוה כמאן דמטו לידייהו דהני", ואי בעינן בזה קנין, נהי דשאר כהנים אסחו דעתייהו מזה, אבל עכ"פ כהן זה במאי קנה לה, אלא ודאי דהוא קנין השבט מכבר, ולו יצויר שלא היה בעולם רק כהן אחד, ממילא היו שייכות לו כל התרומות שבעולם, וממילא כיון דכל הכהנים אסחו דעתייהו לא נשאר שוב בתרומות אלו רק הכהן האחד שלא אסח דעתיה; וז"ש רש"י ד"הוה כמאן דמטי לידייהו דהני", משום דבעינן בזה רק מטי לידיה לאחד כדי שלא יקבל זאת אחר.

17ובזה יובן מה דאמרינן בב"מ (מט, א), דכל טעמא דישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר, הוא משום דמתנה מועטת לא מצי למיהדר הנותן, וכבר הבאנו בפרק הקודם קושית הרש"ש, דס"ס במה נעשה קנינו של הלוי; וכמובן, דלפ"ז אין מקום כלל לקושיא, דממילא כיון דאין להבעלים בזה טובת הנאה ואינם יכולים לתת רק לאחד, תו שייך זאת להאחד הנ"ל גם טרם שמטי לידיה.

18אולם יש להעיר על הא דאמרן שם ג"כ "ועישור אחד שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף, כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו", דלכאורה רק בתרומה ומעשרות השייכים לכהנים וללויים אפשר לומר דגם טרם הנתינה המה קנין השבט, אבל איך שייך זאת בעניים?

19ונראה דבזה גופא יש חלוקי דברים בין הבבלי והירושלמי, דהנה על הא דמתרצינן בגיטין הנ"ל במכירי כהונה ולויה, פריך שם בירושלמי (פרק ג הלכה ז): "הא תנינן עני ויש מכר לעני?" כלומר דרק בתרומה של כהן ומעשר של לוי דהם קנין השבט, וכשכל אנשי השבט אסחו דעתייהו ממילא הוא קנינו של האחד שלא אסח דעתיה, אבל במעשר עני שלא שייך לומר קנין השבט, לא יועיל גם מה דכל העניים אסחו דעתייהו, דס"ס גם עני זה שלא נתיאש לא זכה עדיין?

20והבבלי, שאינו שואל זאת, נראה דס"ל דגם במעשר עני שייך זאת, שהוא קנין העניים בכלל כנ"ל בתרומה ומעשר ראשון.

21ועי' שם עוד בירושלמי הנ"ל: "ר' חייא בר עוקבה בשם ר' יוסי בשם ר' חנינא, ביורשי כהונה ולויה היא מתניתא, אבל ביורשי עני אין לעני נחלה", ובפני משה שפירש: "אין לעני נחלה, דלא שייך לומר ליטול רשות מן היורשים, וכי נחלה לעני שיהיו יורשיו ג"כ עניים, וראויים למעשר עני, דשמא עשירים הם", אולם באמת אין זו כוונת הירושלמי כאשר השיג בצדק בהגהת עמודי ירושלם, דא"כ אמאי לא חיישינן בעני גופא, שמא נתעשר בינתיים, וע"כ דידעינן שעדיין עני הוא, וא"כ גם ביורשים נוכל לידע. ומאי חזית להירושלמי דמחלק בין העני ובין יורשיו? והאמת היא דהירושלמי סובר דגם כשהיורשים המה עניים נמי אינו יכול להפריש עליהם, כמבואר שם בריטב"א גיטין שכתב "פירש בירושלמי דדוקא כהן ולוי שהם זוכים במתנה מכח אביהם וכירושה דמי, אבל עני אינו זוכה במתנות מכח אביו, אלא מחמת שהוא עני, וכך אמרו שם אין לעני נחלה", וכוונתו מבוארת, דגם כשבניו המה עניים, הנה לא מתורת ירושה המה זוכים, רק מטעם עצמם ככל עניים דעלמא.

22אמנם ברש"י בגיטין הנ"ל (ד"ה בחזקת עניי ישראל) מבואר להדיא, דהבבלי לא ס"ל כן, דפירש על הא דאמרינן שם: "המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בב"ד ומתו, מפריש עליהן בחזקת אותו השבט, ואת העני בב"ד ומת, מפריש עליו בחזקת עניי ישראל", כי: "הכא ליכא למימר בחזקת יורשים, שמא יורשים עשירים הם", ונראה להדיא, דגם במעשר עני שייך הגדר ירושה, אלא דכשנתעשרו לא עדיפא כח היורשים מכח מורישם, דגם הוא כשנתעשר אבד זכותו; ורש"י היה מוכרח לפרש כן, אחרי דהבבלי אינו מבדיל כלל בהא דשנה במשנתנו מתו צריך ליטול רשות מן היורשים, בין מתנות כהונה ולויה ובין מעשר עני.

23והמחלוקת בירושה מובן מאליו שהיא נובעת מהמחלוקת הנ"ל, אם שייך בכלל המושג זכות לקבלה במעשר עני כמו בתרומה ומעשר ראשון, דשם בודאי אף טרם שמקבל הכהן או הלוי את התרומה ואת המעשר, הנה עכ"פ יש לו זכות לזה בכח, וממילא שייך ע"ז גם מושג ירושה; דההבדל ביניהם נרגש היטב, משום דעניות אינו דבר שבעצם כמו כהונה ולויה, אך דבר שבמקרה. וזהו דעת הירושלמי, ולפיכך לא שייך בזה הגדר ירושה, משום דכל מקרה ומקרה הוא דבר בפני עצמו, והבבלי כנראה אינו מחלק בזה.

24ועכ"פ לפ"ז לשיטת הבבלי אתי שפיר דגם במעשר עני אפשר לבוא מצד באים כאחת, דגם בזה לא בעינן קנין רק מטי לידיה לבד כנ"ל.