דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה יא

1קושית הנודע ביהודה בתסירת התוס' לענין אי אשת איש בכלל העריות הפוטרות. - עוד מקשה בשומרת יבם שנתקדשה לאחר דלא תצריך חליצה אף כשנתגרשה, לשמואל דס"ל דגם יבמה שהותרה ונאסרה אינה חוזרת להיתירה הראשון. - עפ"י דברי התוס' בריש יבמות דבעינן דומיא דאחות אשה שהאיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם מסולקות הקושיות הנ"ל. - ולפ"ז יתחדש לנו דבר חדש דכל הט"ו העריות פוטרות צרותיהן מצד עצמן ולאו מצד אי התפסת הקדושין בהן. אכן גם מה שאינו בכלל העריות אם אין קדושין תופסין בהן גם הזיקה איננה נתפסת. - וזה נכנס במחלוקת הרמב"ן עם רש"י ותוס' בפירוש הגמ' "מסתברא חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין" אם זהו בגדר סבה או בגדר טעם ונמוק. - ולשיטת האחרונים יוצדק מה דאמרינן צרת סוטה אסורה מפני שטומאה כתיב בה בעריות וכן מספקא לן במחזיר גרושתו אע"ג דשם תפסי קידושין. - ומפני זה הקשו ג"כ מנדה. - ובאמת התוס' לא ס"ל להא דהרשב"א ביבמה שהותרה ונאסרה דתחזור להיתירה ולא למצותה. - ובאמת הא בהא תליא. - ובשביל זה נשארו בתימה מנא לן לר"ע דחייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום והקשו מאשת אח דגם זהו ל"ת שיש בו כרת, משום דלדידהו לא הזיקה היא המסלקת את האיסור אשת אח אך מצות יבום. - גם החקירה אי יש איסור אשת אח בחייבי לאוין ועשה תלויה בזה.

2יבמות (טז, א) בתוס' (ד"ה בני צרות): "וא"ת לשמואל דמספקא ליה בהאשה רבה (לקמן צב, ב), אי קידושין תופסין ביבמה לשוק, א"כ פשיטא דכשרה, דמיד שקדשה פקעה לה זיקה, כדאמרינן בשומרת יבם שקידש אחותה שקדושיה מפקיעין היבום? וי"ל, דלא דמי, דהתם אין שום תקנה לעשות שתתייבם, שאין להמית אחותה, אבל היבמה שנתקדשה לשוק אפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם הילכך לא פקע".

3ועיין בנודע ביהודה (מהדו"ת אה"ע סי' קנ) שהעיר שדברי התוס' הללו סותרים להירושלמי שהביא התוס' לעיל (י, א ד"ה לעולם), שהקשה דלתני אשת איש שפוטרת צרתה, וכל התירוץ הוא: "תמן התורה אסרה עלי' ברם הכא הוא אסרה עליו" ופרשו בתוס' שם, דכוונת הדברים הוא: "אשת איש האיסור תלוי במגרש, שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו שנשאה, ולהכי לא תני להו, דלא דמי להו, לפי שביד המגרש להתירה". ונראה להדיא, דלדעתם אם באמת אירע כן, שכשנפלה ליבום היתה אשת איש להיבם שפיר היא פטורה מן החליצה ומן היבום, אלא שהמשנה לא חשבה, לפי שאיננה דומה לשאר ט"ו נשים, שאין להם שום היתר משנשאה המת. ואילו לפי דבריהם כאן הרי בכלל אין אשת איש בכלל העריות הפטורות מן החליצה ומן היבום משום דאפשר לתקן ע"י הגירושין שתתייבם"? [ועי' עוד בתוס' גיטין (פב, ב ד"ה אפילו) שכתבו שמה עוד פירוש לדברי הירושלמי הנ"ל].

4ועוד מקשה בענין זה בהא דאמרינן ביבמות (צב, ב): "א"ר אסי, השתא דאמר הלכתיה כוותיה דשמואל וכו' אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו". ולדברי התוס' ביבמות הנ"ל, דאשת איש היא בכלל עריות שפוטרות צרתיהן, א"כ איך הותרה לו אף אחר שגרשה הזר, הא שמואל דלדידיה קאי האי מימרא, הלא ס"ל, דיבמה שהותרה ונאסרה אינה חוזרת עוד להיתירה הראשון?

5ובאמת אותה הקושיה אפשר להקשות על דברי התוס' הנ"ל, דהא גם שם הרי קושיתם קאי לשמואל, וא"כ מאי תרצו: "דאפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם הלכך לא פקע", אחרי דגם אם יגרשה תהא אסורה ביבום לדידה כנ"ל?

6והנ"ל ליישב את הקושיות הללו עפ"י דברי התוס' ביבמות (ב, א ד"ה ואחות אשתו), שכתבו: "אין להקשות, דנדה תאסר ליבם אע"פ שמטהרת אח"כ כמו אחות אשתו וכו'? דלא דמי, דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם, אבל נדה לכו"ע אסורה". ומובן מאליו, דלפ"ז ההבדל בין דברי התוס' (בדף י, א) ובין דבריהם (בדף טז, א) הנ"ל הוא פשוט מאד. דשם בקושית הירושלמי הנ"ל הרי אנו מדברים באשת איש שכזו לאוסרה רק על היבם לבד, כדאמרו שם: "ליתני ט"ז נשים כר"א" שגרשה הראשון על מנת שלא תנשא לפלוני ונשאת לאחיו ומת, ובזה באמת הוי אשת איש ככל עריות שבתורה, דפוטרות צרותיהן לעולם. אבל בכאן בשומרת יבם שנשאת לשוק אי אפשר לבוא בזה מצד הערוה של אשת איש, דאשת איש כזו הרי אסורה לכל העולם כולו, ורק מצד הפקעת זיקה "דמיד שקדשה פקעה לה זיקה", וממילא כיון דאפשר לתקן ע"י הגירושין, גם הזיקה אינה נפקעת.

7ובזה נכלל גם תירוץ על הקושיה השניה הנ"ל, דאמנם באשת איש של ציור הירושלמי אי אפשר לבוא מצד דאפשר בגירושין, אחרי דגם אחרי הגירושין אי אפשר ביבום כבכל עריות שבתורה, שגם אחרי שהותרו הן נשארות באיסורן מטעם "כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה". אבל בכאן שאין עליה שם ערוה, אלא מצד שבמציאות אי אפשר להתפסת הזיקה בה, הנה אף לשמואל דס"ל דגם ביבמה שהותרה ונאסרה אינה חוזרת להיתירה הראשון, כאן שפיר חוזרת להיתירה, דאם כי הוא אינו מבדיל בין שנאסרה מתחלה ובין שהותרה מתחלה ונאסרה אח"כ, אבל במה דברים אמורים, דבשעה שנאסרה שהיתה על היבם כמו אחות אשה ושאר עריות ש"האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם"; אבל בנ"ד, שאיננה בכלל אחות אשה אלא רק אריה הוא דרביע עלה שאי אפשר לה ליבמה, גם שמואל מודה דשבה אח"כ, בהסתלקות הסבה המגעת ממילא להיתירה.

8אכן לפ"ז, יתחדש לנו דבר חדש נגד מה שהנחנו כמה פעמים בהפרקים הקודמים, דכל היסוד של ט"ו נשים דפוטרות צרותיהן הוא משום אי התפסת קידושין שבהן, דע"י זה גם הזיקה אינה נתפסת, וממילא אין כאן גם חליצה, וממילא יש עליהן איסור אשת אח ואיסור זה נמשכת גם על הצרות; אבל לפי זה המה שני דברים נפרדים, דבאמת כל העריות פטורות ופוטרות מצד עצמן, וגם יש כאלה שאינן בכלל עריות, אבל בזמן שאין קידושין תופסין בהן גם הזיקה אינה תופסת; ולא עוד אלא אף להסוברים, דאף באשה שאין קידושין תופסין בהן, בכ"ז אין הקידושין נפקעים בהן אחרי שכבר תלי, שבזה יש מחלוקת של הראשונים עי' ביבמות (מט, א-ב) "הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה" וברש"י, ותוס' ושאר הראשונים, בכ"ז זיקה דקלילא יותר, אף כשכבר חלה היא נפקעת מאליה במקום מקרה איזו סבה, שע"י אי אפשר עוד לחול הקידושין בה. וציור כזה הוא בשומרת יבם שקדשה, דאי לאו האי טעמא דאפשר בגירושין היתה נפקעת הזיקה, אע"ג דזוהי לא היתה בכלל העריות כנ"ל.

9ואמנם כל דברינו בהפרקים הקודמים הוא לשיטת הרמב"ן והרשב"א בהפירוש של הגמ' "מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין חייבי כריתות לא תפסו בהו קידושין" (כ, ב) שהם מפרשים, דהלא תפסי בהו קידושין הוא כל הסבה במה שאינן עולות חייבי כריתות לחליצה, כנ"ל; אבל לשיטת רש"י ותוס' דאין זה בגדר סבה, ורק בגדר טעם ונמוק במה שמוקמינן את הלמוד מהכתוב של "אם לא יחפוץ האיש לקחת", דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין, כדפי' שם רש"י (כ, א ד"ה תפסי בה קידושין) "ואפילו עבר האי יבם ונסבה לאו לקיחה היא"; הנה לפ"ז העריות פטורות ופוטרות מצד עצמן כנ"ל, אכן גם באלה שאינן בכלל עריות אפשר לבוא מצד דלא תפסי בהו קידושין כנ"ל.

10ולשיטתם הנ"ל יוצדק מה דאמרינן (יא, א) צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות, וגם במחזיר גרושתו משנישת איבעי לן שם (ע"ב) דתהא צרתה כמותה משום דכתיב בה טומאה, ובפרקים הקודמים עמדנו על הדבר, איזה איסור יהיה על הצרה, מאחרי דגם על הערוה גופה אין איסור אשת אח, דהא תפסי בהו קידושין כנ"ל; אכן לשיטתם ניחא, דהא לפ"ד העריות פטורות מצד עצמן, והא דלא תפסי בהו קידושין הוא רק טעם ונמוק לאוקמי קרא עליהן, וכיון דהתורה בעצמה כללה את הנ"ל בשם עריות, תו באיסורן הן עומדים ליבם כבכל עריות, אע"ג שתפסי בהו קידושין.

11ורק מנקודה זו שאלו בתוס' בריש יבמות מנדה, אע"ג שתפס בה קידושין בודאי, ורק משום הטומאה הנאמר בה כבעריות.

12והתוס' באמת לא סבירא להו ג"כ האי חידושא של הרשב"א (יבמות מא, א) ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, שחדשו דרק תחזור להיתירה ולא למצותה. והראי' מתוס' יבמות (יח, א ד"ה דלמא). שכתבו: "וריב"ן פי', משום דבשעת נפילה לא חזו תרווייהו כל זמן שלא חלץ לאחת. וקשיא לפירושו דאותה שנפלה תחלה תשתרי כי חלץ לשניה דהוה לה יבמה שהותרה ונאסרה דתחזור להיתירה הראשון?" ושם הרי אנו מדברים לענין ביטול מצות יבמין. ונראה להדיא, דסוברים דע"י זה לא תתבטל כלל מצות יבמין, משום דלדידהו הכוונה בתחזור להיתרה הוא שהיא חוזרת למצותה.

13ובאמת הא בהא תליא, שיסוד לסברת הרשב"א הנ"ל הוא שוב הפירוש בדברי הגמ' הנ"ל "מסתברא הא תפסי קידושין וכו'" שזיקה היא מעין קידושין, וע"כ כיון שכבר חלה הזיקה רגע אחד תו נפקע איסור אשת אח; אבל כיון שהמה חולקים על היסוד הזה ממילא חולקים גם על הבנין הנ"ל, ולדידהו אם לא היתה חוזרת למצותה, תו היה עליה איסור אשת אח, וע"כ דהיא חוזרת גם למצותה.

14וע"כ נשארו בתימה לעיל (ט, א בד"ה והרי איסור מצוה), ועי' מה שאמרנו בישוב הדברים בפרק א. אכן באמת לשיטתם אין מקום לתירוצנו, דכל דברינו סובבים שם על היסוד שבמקום שקידושין תופסין כבר בטל איסור אשת אח מצד הזיקה, ולר"ע שאין קידושין תופסין תו יש ל"ת שיש בו כרת מצד איסור אשת אח, אבל לפי דבריהם הנ"ל, לא הזיקה מסלקת את האיסור אשת אח, אך המצות יבום, וממילא אין הבדל כלל בזה אי קידושין תופסין או לא.

15ועי' בפרק הנ"ל מה שאמרנו בישוב הקושיא של התוס' לעיל (ג, ב - ד, א ד"ה לא תעשה שיש בו כרת), ומובן ג"כ שלשיטתם אין תירוצנו עולה, דלדידהו לא הזיקה היא המסלקת את האיסור אשת אח, אך כדבריהם שם "דשאני אשת אח דמצותו בכך", כלומר דאיסור אשת אח מסתלק רק ע"י מצות יבום.

16והיוצא לנו מזה שתי שיטות רחוקות זו מזו מן הקצה אל הקצה בהגדר זיקה ויבום, בין הרמב"ן והרשב"א מחד גיסא ובעלי התוס' מאידך גיסא, והשיטות הללו נוגעות בכמה וכמה פרטי דינים.

17ומאליו מובן, דגם החקירה שהבאנו שם בשם הפרשת דרכים בחייבי לאוין ועשה דחולצת ולא מתייבמת, אם יעבור על איסור אשת אח כשעבר ויבמה, שגם זאת תלויה בהמחלוקת הנ"ל, דלשיטת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל, הנה מאחרי דקי"ל דבחייבי לאוין ועשה תפסי קידושין ממילא כבר פקע איסור אשת אח כנ"ל, אבל לשיטת התוס' ס"ס מאחרי דמצות יבום אין כאן קאי עלה איסור אשת אח.

18אכן עכ"פ קושיות הנודע ביהודה הנ"ל מתורצות.