דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה יב

1החקירה אם זיקה היא המשכת האישות הראשונה או מעין אישות חדשה תלויה באמת בהמחלוקת אי יש זיקה או אין זיקה. - אך יש לחקור אם היבום הוא סבה להזיקה או להיפך דהזיקה היא סבה להיבום. - ובזה נחלקו הצרפתים והספרדים. - לשיטת הספרדים היבום בא מכח הזיקה ולהצרפתים הזיקה באה מכח היבום. - להראשונים הזיקה היא מעין ממשות של אישות ולהאחרונים הוא בגדר כל העומד. - ולפ"ז גם הצרפתים מודים דביבמה שהותרה ונאסרה כבר פקע איסור אשת אח ולכן אינה פוטרת את צרתה. - אכן לשיטתם לא תצויר זיקה רק במקום שיש מצות יבום. - ולשיטתם הקשו שפיר מנדה, ולדידהו יש באמת על צרת סוטה איסור אשת אח. - ומובנת קושיתם דנילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מאשת אח, וגם קושיתם לר"ע. - וספיקתו של הפרשת דרכים בחייבי לאוין ועשה תלויה ג"כ במחלוקתם הנ"ל. - ולפ"ז לא נצטרך לומר דהירושלמי סובר דזיקה היא המשכת האישות הראשונה, אלא שמחלק בין זיקה שהגיעה לתכליתה ובין זיקה שלא הגיעה לתכליתה. - ובזה תלויה גם המחלוקת בירושלמי אי חליצה קנין או פטור. - ובזה תתישבנה ג"כ קושיות הנודע ביהודה הנ"ל.

2והנה כבר הנחנו בפרק ט', דסברת הרשב"א (יבמות מא, א) הנ"ל תלויה בהגדר זיקה, אם היא המשכת באישות הראשונה, או דהיא מעין אישות חדשה; ונצטרך לומר לפ"ז, דהתוס' סוברים דזיקה היא המשכת האישות הראשונה ולכן אפשר דביחד עם הזיקה יעמוד בכ"ז על היבם איסור אשת אח כנ"ל, וביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, אי לאו דתחזור למצותה היה עדיין איסור אשת אח עליה כנ"ל.

3אכן באמת נ"ל דבחקירה הנ"ל בזיקה חולקים כבר התנאים והאמוראים בהמחלוקת העתיקה אי יש זיקה או אין זיקה. דבודאי גם המ"ד דאין זיקה אין כוונתו לומר דאין זיקה כלל, דהרי אי אפשר לו להכחיש, שכתוב מפורש בתורה הוא "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", אלא דלזה גופא הוא מכוון, דאין זהיקה מעין אישות של היבם, אלא רק איסור לזר מצד האישות הראשונה. אכן עכ"פ מאן דסובר יש זיקה, ע"כ דסובר דזיקה היא מעין אישות חדשה של היבם דהא מכח זה אומר ששומרת יבם שמתה אסור באמה כמבואר ביבמות (יז, ב), ואם הזיקה היא רק המשכת האישות הראשונה איזה סרך איסור יש באמה.

4וא"כ כיון דפסקינן יש זיקה, הרי ע"כ דזיקה היא מעין אישות חדשה של היבם.

5אכן גם באופן שכזה עדיין ישאר לנו ספק ביחס הזיקה להיבום והחליצה, אם הזיקה באה מכח הדין של יבום וחליצה או להיפך שדין יבום וחליצה בא מכח הזיקה; או בנוסח אחר והכל הולך למקום אחד, מהו הסבה ומהו המסובב בזה, אם היבום והחליצה סבה להזיקה, שזהו כל גדר זיקה שהיא זקוקה ליבום ולחליצה, או להיפך דהזיקה היא סבה להיבום והחליצה, דיען שיש עליה זיקה שהיא כאמור מעין אישות חדשה לכן אי אפשר לה להפטר מזה רק ע"י יבום או חליצה.

6והחקירה שבה אל מקור הראשון בהתורה גופה ששם כתוב (דברים כה, ה): "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה", שמזה עשו חז"ל מושג מופשט של זיקה. אבל בהתורה גופה אינו מבואר, אם ה"לא תהיה אשת המת החוצה" הוא מצד ה"יבמה יבא עליה", ובכן היבום הוא הסבה והזיקה הוא המסובב, או להיפך דה"יבמה יבא עליה" הוא מצד ה"לא תהיה אשת המת", דהזיקה היא הסבה והיבום הוא בתור מסובב.

7ובזה יחלקו רבותינו הצרפתים, רש"י ותוס' וכו' עם רבותינו הספרדים הרמב"ן והרשב"א וכו'.

8דאמנם כולם מודים, כאמור, דזיקה היא מעין אישות חדשה, אחרי דקי"ל דיש זיקה, אך בעוד שהספרדים אומרים דהיבום בא מכח הזיקה, אומרים הצרפתים להיפך, דהזיקה באה מכח היבום.

9וההבדל העיקרי הוא בזה, דלהצד הראשון, לשיטת הספרדים הנ"ל, הנה הזיקה היא מעין ממשות של אישות בהוה, אבל להצד השני, לשיטת הצרפתים הזיקה היא רק מעין אישות של "כל העומד", דהמעין אישות שלה הוא בזה שהיא נלקחת ליבמה בעל כרחה.

10ומאחרי שגם להצרפתים עכ"פ הזיקה היא מעין אישות חדשה ע"כ אפשר דגם הם מודים בדבר, דביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה גם אם לא היינו אומרים לפי שיטתם הם דתחזור למצותה, נמי לא היה בזה איסור אשת אח, מאחר דעמדה זמן ידוע הזיקה, ובאמת משמע, דבזה כו"ע מודים, והראיה דיבמה שהותרה ונאסרה איננה פוטרת צרתה כמבואר בירושלמי להדיא; וכ"ז משום דגם בשעה שנאסרה משום אחות אשה, הנה איסור אשת אח כבר פקע ממנה, וכל הפטור של הצרה הוא רק משום איסור אשת אח הנגרר גם בה כנ"ל. ובכן גם התוס' מודים, דכשעמדה שעה אחת הזיקה כבר פקע איסור אשת אח כנ"ל; אבל הם סוברים, דבמה דברים אמורים דבשעה שעמדה הזיקה היתה גם מצות יבום עליה, דהא כל גדר הזיקה לדבריהם הוא מסובב ממצות יבום כנ"ל, אבל במקום שלא היתה מצות יבום במציאות כלל, אי אפשר לסלק האיסור אשת אח מצד הזיקה, דזהו תרתי דסתרי, דאם הסבה איננה הרי ממילא בטל המסובב.

11ולכן הקשו לשיטתם שפיר בריש יבמות, בנדה שתהא פוטרת מן החליצה ומן היבום, אע"ג דשם תפסי קידושין וממילא גם הזיקה נתפסת, אך כיון דלפי קושיתם אין מצות יבום עליה, ממילא אין בה כלל גדר זיקה ושוב איסור אשת אח עליה.

12והם מפרשים את מה שאנו מוצאים דצרת סוטה אסורה וההוה אמינא שגם צרת מחזיר גרושתו אסורה, שבאמת יהיה על הצרות איסור אשת אח, אע"ג דגם בהעריות גופא תפסי קידושין, א"א לומר דבשביל זה גם הזיקה נתפסת כנ"ל.

13ומובנת קושיתם (ג, ב ד"ה לא) דנילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מאשת אח גופא, דמותר במקום יבום? ותרצנו בפרק א, דע"י הזיקה אין כלל איסור אשת אח; אך לדבריהם אי אפשר לומר כך, דבזה הרי אנו תולים תניא בדלא תניא, ואי אפשר ליתן טעם על היבום מצד הזיקה, אחרי דלהיפך כל הזיקה הוא מסובב ממצות יבום.

14וכן קושיתם (ט, א ד"ה והרי) שתירצנו שם, הנה ג"כ לשיטתם לא יתכן תירוצנו, דהא כל תוכן דברינו שם הוא, דכיון דלר"י לא תפסי קידושין, ממילא אין הזיקה נתפסת ושוב יש איסור אשת אח עליה, ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. אבל לשיטתם הוא להיפך, דכיון שיש מצות יבום עליה מצד דעשה דוחה ל"ת, שוב יש זיקה, דהא כל הזיקה הוא דבר המסתעף ממצות יבום, ואע"ג דלא תפסי קידושין וזיקה היא מעין קידושין, אבל כאמור לפי שיטתם הוא רק מעין גדר דכל העומד, וכיון דיש מצות יבום עליה, שוב הרי הוא בכלל "כל העומד" כנ"ל.

15ועכ"פ גם לפ"ז ספיקתו של ה"פרשת דרכים" בחייבי לאוין ועשה תלויה במחלוקת הנ"ל; דאם היבום הוא מסובב מהזיקה, הנה אע"ג שבנ"ד בחייבי לאוין ועשה אין המסובב הנ"ל, אבל הסיבה בעינה עומדתך ויש זיקה וממילא אין איסור אשת אח; אבל אם להיפך, הזיקה באה מכח יבום וממילא בחייבי לאוין ועשה שאין מצות יבום עליה, ממילא אין זיקה כלל; כי הלא זהו מהמושכלות הראשונות, דאפשר למציאות הסבה בלי שתגרום מאיזו מניעה ידועה את המסובב, אבל אי אפשר למסובב שיבוא לעולם בלי הסבה שבו, תהיה המניעה מאיזה צד שתהיה.

16וממילא לא נצטרך לומר מה שאמרנו בפרק ט הנ"ל, דהירושלמי דסובר דהכל מודים בבא על הצרה שהוא חייב לית ליה כלל הא סברתו של הרשב"א ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, דאין מצות יבום עליה ובכ"ז אין גם איסור אשת אח בה; דלפ"ז אפשר לומר דשפיר מודה הירושלמי להסברא הנ"ל, וההבדל הוא בין זיקה שהגיעה לתכליתה ובין זיקה שלא הגיעה לתכליתה; דביבמה שהותרה ונאסרה הרי לא הגיעה כלל הזיקה אל תכליתה אחרי דכל גדר הזיקה הוא מצד מצות יבום וחליצה, ובאופן כזה, כמובן, לא שייך לומר איגלאי מלתא למפרע שלא היתה כלל זיקה עליה, דהא באמת בודאי שהיתה זקוקה, אלא דמפני מקרה שנתהוה אחרי כך אי אפשר להוציא את הדבר מכח אל הפועל. אבל כשחלץ לה אחד מן האחין שהזיקה באה לבסוף אל תכליתה הרי באמת היינו צריכים לומר, איגלאי מלתא למפרע שכל הזיקה היה מתחלה רק לו, אחרי דכל הזיקה באה בשביל התכלית שבסוף, וזהו באמת הגדר דאיגלאי מלתא למפרע בכל מקום, ורק מצד שליחותא דאחין קעבד נחשבה שהיתה זקוקה לכל האחין, ובהצרה סובר הירושלמי דלא שייך בזה שליחות וע"כ חייבים עליה משום אשת איש.

17ומובן דזה לא שייך רק אם נתפוס דהזיקה היא מכח היבום והחליצה שאח"כ, זאת אומרת, בשביל העתיד, מעין גדר כל העומד; ובזה אנו מוצאים הרבה דוגמאות לחלוקנו הנ"ל. למשל עי' במנחות (מז, א) בתוס' (ד"ה עד שישחוט לשמן) שכבר הבאנו זאת בפרק ז, דכשנשפך הדם שהדבר לא הגיע כלל אל תכליתו אמרינן בכ"ז כל העומד, אבל כשזרק אח"כ שלא לשמה הוברר הדבר שלא עמד כלל לזה מעולם.

18אבל אם נימא להיפך, דהיבום הוא מכח הזיקה, וא"כ אין הזיקה ענין של עתיד אך ענין של הוה, לא היה שייך לומר בזה הגדר דאיגלאי מלתא למפרע, שכל עיקרו בא רק בדברים שקיומם תלוי בהעתיד.

19ומסתבר, שגם המחלוקת בירושלמי (פרק ג הל' א) אי חליצה קנין או פטור, שהבאנו בפרק ט, סובבת ג"כ על חקירה זו; דאמנם שניהם מודים דזיקה היא מעין אישות חדשה כנ"ל, אכן אי נימא דזיקה באה רק מכח היבום והחליצה שאח"כ, הנה החליצה פועלת רק באופן שלילי, שכל האיסור לזרים היה רק מצד חסרון החליצה, וע"י החליצה חדל החסרון הזה. אבל אם להיפך היבום והחליצה באים מכח הזיקה, הרי החליצה פועלת באופן חיובי להתיר אישות שמתקיימת מצד עצמה, כמו כל גירושין שנחשב לענין חיובי, מפני שהאישות שהיתה מקודם לא היתה רק בשביל חסרון הגירושין, אלא מצד עצמה, והגירושין באים להתיר את האישות הזו, וה"נ בחליצה, וזהו "חליצה קנין".

20ונחזור לעניננו לדברי התוס' הנ"ל לענין בני צרות לב"ש ובישוב קושית הנודע ביהודה הנ"ל (פרק יא), דלפי כל דברינו הנ"ל יתחדש לנו עוד נ"מ בין שיטת הצרפתים ובין שיטת הספרדים, במקום שבהוה לא תפסי בה קידושין, אך בעתיד יש עצה שתתפוס בה קידושין; דלאלה הסוברים, דזיקה היא ענין של הוה, הנה בכה"ג נפקעת הזיקה, אבל לאלה הסוברים דהוא ענין של עתיד, מובן דבכה"ג לא נפקעת, ואע"ג שקידושין לא תפסי בה עכשיו ואין אנו מביטים בזה על העתיד, דההבדל מובן מאליו, דקידושין הוא ענין של הוה, משא"כ זיקה כנ"ל.

21וז"ש בתוס' (טז א ד"ה בני צרות): "דלא דמי, דהתם אין שום תקנה לעשות שתתיבם שאין להמית אחותה, אבל היבמה שנתקדשה לשוק אפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם הלכך לא פקע זיקה". וכוונתם מבוארת דלא פקע זיקה אף עכשיו, וכ"ז לא יתכן רק אם נתפוס דהזיקה באה רק מכח העתיד, וכיון דבעתיד אפשר לתקן לא שאני לן בזה מכל זיקה, שתמיד ההוה שבה מסתעף מהעתיד.

22וממילא מובן דלא קשיא, מהא דשמואל בעצמו ס"ל דיבמה שהותרה ונאסרה דאינה חוזרת עוד להיתירה, דכ"ז רק במקום דבשעה שנאסרה נתבטלה לגמרי מצות יבום אף בעתיד, כמו בשומרת יבם שקידש אחותה, וממילא באותה שעה נתבטלה הזיקה לגמרי, ואז לדידיה שוב אינה חוזרת ונעורה; אבל בנ"ד דבעתיד אפשר לתקן, וכיון דכל זיקה באה רק מכח העתיד לא נפקעה הזיקה כלל אף לרגע.

23ולא קשיא מהא דאשת איש של הירושלמי הנ"ל, מאחרי דזיקה היא מעין גדר דכל העומד, היינו שבאה מההכרחיות של יבום שבעתיד, וכיון דעל הנושא שומרת יבם מצוה עליו לגרשה כדי שלא יעבור בלאו שכל עיקרו בא מכח מצות יבום, לא נתבטל כלל ה"כל העומד" בזה ולא נפקעה הזיקה כלל אף לרגע כנ"ל; משא"כ באשת איש של הירושלמי דאותו האיש שנחשבה בשבילו לאשת איש אינו עובר כלל על לאו שוב נתבטל ה"כל העומד" בזה, ולכן אף אם יגרשה אח"כ, נמי שוב אין עליה מצות יבום מצד כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו'.