דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה יד

1לשיטת הרשב"א בהא דיבמה שהותרה הנ"ל יהיה לנו תירוץ מרווח על הקושיא של התוס', דרבא לטעמיא לא אפשר ליה לאוקמיה בנשא מת ואח"כ נשא חי. - וגם לא שייכת לדידיה הסברא של הואיל ואישתרי אישתרי, מאחרי דלא המצוה היא המתרת לאיסור אשת אח אלא דאין איסור כלל במציאות. - והסוגיא ביבמות הנ"ל קאי למ"ד דאינה חוזרת להתירה הראשון. - בספר אור שמח מוכיח להיפך דהסוגיא קאי למ"ד דתחזור להיתירה הראשון, דאל"כ נימא להיפך הואיל ונאסרה נאסרה. - באמת הא לא קשיא דזהו כללא דהש"ס בכ"מ שמשתמשים אנו בכה"ג לחיוב ולא לשלילה וההיתר הוא הצד החיובי שבזה ולא האיסור. - ובזה אפשר לישב גם קושית התוס' שם דהיכי טעי רבא דאיצטריך למיסר צרה, משום דאיסור הצרה הוא רק איסור של גרירה ולא איסור בעצם. - וחוץ לדרכנו יש לישב ג"כ עפ"י דברי התוס' שם, משום דס"ד דרק על הערוה יש איסור של שני שמות אבל על הצרה אין רק איסור של שם אחד.

2יבמות (ח, א): "רבא אמר, ערוה גופה לא צריכא קרא, דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, כי איצטריך קרא למיסר צרה". ובתוס' שם (ד"ה רבא) "וא"ת, והא לכל הפחות איצטריך לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא תימא הואיל ואישתרי אישתרי?"

3אכן לשיטת הרשב"א הנ"ל (יבמות נא, א), דיבמה שהותרה ונאסרה יהיה לנו תירוץ מרווח על הקושיא הנ"ל. דהנה לכאורה להשיטה הנ"ל, אדרבא אפשר להקשות על תירוצה של הגמרא מקודם "אלא כי איצטריך עליה היכי דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי". הא באופן כזה, הרי הוה יבמה שהותרה ונאסרה, ובכה"ג הרי כבר איסור אשת אח פקע משום הזיקה שהיתה עליה, וגם אח"כ דנשא חי את אחותה אין על היבמה רק איסור של אחות אשה לבד ואיננה פוטרת את צרתה, דכל הפטור של הצרה הוא רק משום איסור אשת אח כנ"ל, וא"כ איך אפשר לאוקמי קרא דעליה, שממקרא זה ילפינן גם את פטור הצרות בכה"ג?

4וע"כ צ"ל, דהתרצן שמתרץ ככה ס"ל כאותו מ"ד, דיבמה שהותרה ונאסרה "כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור נאסרה עליו עולמית", וע"כ דלדידיה בשעה שנאסרה חוזר וניעור שוב האיסור אשת אח, ולכן גם אח"כ כשנתסלק איסור אחות אשה, בכ"ז איסור אשת אח עדיין נמשך, ולדידיה שפיר אפשר לאוקמי, דקרא דעליה אתי בכה"ג דנשא מת ומת וכו', דגם בכה"ג פוטרת צרתה, משום דהאיסור אשת אח נמשך גם על צרתה.

5וא"כ רבא לטעמיה, דאיתא שם ביבמות (מא, א): "אמר רבא מאי טעמא דרב, משום דהואי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון" ולדידיה הרי אי אפשר כלל לאוקמי קרא דעליה בכה"ג כנ"ל.

6ובר מן דין לא שייך כלל לסברת הרשב"א הנ"ל הגדר של הואיל ואישתרי אישתרי, היינו "דמיגו דאישתרי איסור אשת אח אישתרי נמי איסור אחות אשה", כיון דלפ"ז לאו המצוה לבדה היא המתירה את האיסור רק הזיקה, דבמקום שיש זיקה אין איסור אשת אח במציאות, והראי', דאף במקום שאין מצוה ליבם כמו בחייבי לאוין ועשה וכדומה, אך כאן דהזיקה נתפסת שוב אין איסור אשת אח. ולא דמי למצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטבל (יבמות ז, ב), דשם אמרינן, כיון דאישתרי איסור צרעת מפני מצות עשה של פסח אישתרי נמי איסור קרי מפני אותה המ"ע גופה; אבל בנ"ד הרי האיסור אשת אח לא הותר כלל, אלא דאיננו כלל במציאות מפני הזיקה כנ"ל, אבל כשיש לזה גם איסור אחות אשה והזיקה אינה נתפסת, ממילא יש ג"כ איסור אשת אח שלא הותר כלל מעולם. וע"כ דהסוגיא קאי מקודם לאותו המ"ד שאינו סובר דתחזור להיתירה הראשון, ואיסור יבום הותר רק מצד המצוה לבדה ושייך לומר מיגו דאישתרי אישתרי, וממילא לרבא לטעמיה, דאית ליה דתחזור להיתירה הראשון לא שייך כלל בזה הגדר דאישתרי אישתרי כנ"ל.

7וראיתי בספר "אור שמח" על הרמב"ם בקונטרס זיקה (אות לה) שמסיק להיפך, דהסוגיא דיבמות הנ"ל קאי למ"ד דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להיתירה הראשון, והוא בא מכח סברא זו, דנחזי ונתבונן בעיקר מלתא דהואיל והותרה הותרה, דמאן מפיס הכי, נימא איפכא הואיל ונאסרה נאסרה, אך באמת במקומות שאנו משתמשים בהכלל הזה ליכא למימר להיפך, למשל, מצורע שראה קרי ביום השמיני, דבכל האופנים כשתוסר ממנו טומאת קרי וישאר רק מחוסר כפורים, הרי יהיה מותר לכנס בעזרה במקצת באופן שההיתר הוא תדירי והאיסור הוא רק לשעה, או בטמאי מתים שנעשו זבים, דגם שם האיסור אינו רק לשעה כל זמן שהזיבה בו ומתבטל האיסור לשעה מפני ההיתר התדירי; אבל בנ"ד לענין נשא ומת ואח"כ נשא חי, אם נימא דכיון דנאסרה לשעה שוב אינה חוזרת להיתירה ויהיה עליה תמיד איסור אשת אח, א"כ הרי האיסור הוא תדירי, דאפילו כשתמות אחותה נמי יהא אסור, שוב אי אפשר להשתמש בהכלל של הואיל ואישתרי אישתרי, דאדרבא עלינו לומר דאיסור אחות אשה אינו מניח ג"כ לאיסור אשת אח שיותר.

8אכן באמת הא ליתא, דלמ"ד דתחזור להיתירה הראשון לא יתכן כלל בזה לומר הואיל ואישתרי אישתרי כאשר ביארנו בזה; ועל הערתו דמאן מפיס הכי ונימא איפכא הואיל ונאסרה נאסרה, הנה באמת המעיין יראה, דזו היא אחת מהמדות ההגיונית שבתלמוד, שמשתמשים תמיד בכללים שכאלה להיתר ולא לאיסור, כמו, למשל "מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך" או "הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה" וכה"ג הרבה, ולא שייך להקשות מאן מפיס, ואמאי לא נימא איפכא מתוך שלא הותרה לצורך לא הותרה נמי שלא לצורך, משום דהיתר הוא גדר חיובי ואיסור הוא גדר שלילי, והחיובי בכחו לגרור עוד דבר ולא השלילי, ויש להאריך בזה הרבה בכללי התלמוד בענינים שכאלו אך אין כאן מקומם; ועכ"פ לא קשיא מה דאנו משתמשים בהכלל של הואיל ואישתרי אישתרי באשת אח שהיא אחות אשה למ"ד דיבמה שהותרה ונאסרה אינה חוזרת להיתירה הראשון, אבל למ"ד דבכה"ג חוזרת להיתירה הראשון לא יתכן כלל בזה הכלל של הואיל כנ"ל, ובכן רבא לטעמיה שפיר אמר ערוה גופה לא צריכי קרא.

9ובזה היה אולי מקום להסביר את דברי התוס' (ד"ה כי איצטריך קרא) שכתבו: "ותימה, דהיכי טעי למימר דאיצטריך למיסר צרה טפי מן הערוה, כיון דצרה מלצרור נפקא?"

10ותירוצם דחוק, כמובן. אכן לפי דרכנו נאמר, דרבא בא בזה ג"כ מצד ההוה אמינא דהואיל ואישתרי אישתרי, ואע"ג דבערוה גופא ס"ל דלא שייך זאת משום דלא משכחת לדידיה שתהא "חזיא ליה דביני ביני" כנ"ל, אכן בד"א שבעינן שתהא חזיא ליה כשהאיסור עליה הוא מצד עצמה, כמו הערוה גופה, אבל הצרה, אם כי ההוה אמינא היתה דמלצרור ילפינן איסור בכ"מ לצרת הערוה, אבל מובן שאין על הצרה איסור בעצם, דס"ס איננה ערוה, אלא דהיא נאסרת מעין טעם של הואיל, שהאיסור של הערוה נגרר גם אחרי צרתה, ובכן זהו רק איסור של גרירה ולא איסור בעצם; ולכן סבר רבא מקודם, דיש מקום לומר, דבמקום מצוה יסלק ההואיל של המצוה את ההואיל של האיסור, אע"ג שלא חזיא ביני ביני משום דההואיל בכאן מסלק את סיבת האיסור לגמרי, שכל הסבה היא מצד הואיל וגרירת האיסור כנ"ל.

11וחוץ לדרכנו אפשר לישב הקושיא הנ"ל גם עפ"י תירוץ התוס' (ד"ה רבא) גופא על הקושיא הראשונה הנ"ל, שכתבו שם בתירוצם השני: "ועוד אור"י, דיש לחלק, דגבי בעל קרי דשם טומאה אחת היא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי דחד לאו הוא בבעל קרי ומצורע, אבל הכא דשני שמות הן לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי". ועפ"ז יש ג"כ מקום לומר, דבמה דברים אמורים, בערוה גופא שיש עליה שני שמות של איסורים, איסור אשת אח ואיסור אחות אשה; אבל הצרה אם כי ילפינן מלצרור שגם על הצרה יש איסור של אחות אשה, ואם למשל לאחיו יש שתי נשים ואחת היא אחות אשתו, גם השניה אסורה משום שני האיסורים הנ"ל לפי הס"ד דהלצרור נאמר שלא במקום מצוה, אבל עכ"פ גם האיסור של אחות אשה מסתעף בכאן מהאיסור אשת אח; כי בשלמא הערוה גופא אף אם לא היתה אשת אחיו נמי היא אסורה משום אחות אשה, אבל הצרה אם לא היתה אשת אחיו הרי לא היתה עליה גם איסור אחות אשה כמובן, וס"ד דרבא, דזהו נקרא שם אחד ושייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי.

12ובכ"ז מקשינן אח"כ "ומ"ש ערוה דלא צריכא קרא", משום דס"ס אי אפשר לומר דזהו דבר מסתעף מאיסור אשת אח, כיון דקאי להס"ד דמלצרור ילפינן לאיסור הצרה שלא במקום מצוה, הרי יש מציאות שתאסר הצרה של אחות אשה גם בלי איסור אשת אח, כגון שיהא שתיהן נשים לאיש אחר, ואם כי במקרה בנ"ד שתיהן הנה נשי האח לא נקרא זה איסור מסתעף מאשת אח, וממילא שני שמות הן, ולא שייך בזה לומר הואיל ואשתרי אישתרי כנ"ל.