דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה טו

1קושית האור שמח ביבמות. - אי יש מקום להבדיל בין אי אידחי מהאי ביתא לגמרי או לא, תליא בהחקירה בהגדר זיקה אם היא המשכת האישות הראשונה או לא. - דאם נימא דזיקה היא מעין אישות חדשה הרי יש לכל אח ואח זיקה מיוחדת. - המחלוקת אי נשואים הראשונים מפילים או מיתה מפלת היא סובבת על החקירה אי זיקה הוא מעצם הקדושין או דהוא דבר המסתעף. - וממילא מובן דלמ"ד נשואים הראשונים מפילים אין שום מקום לחלק בין אידחי לה מהאי ביתא לגמרי או לא. - ובעצם החקירה הנ"ל אנו מוצאים מחלוקת בירושלמי על ר' יוחנן ור"ל כשתלתה את המיאון בבעל מחמת זיקת היבם. - אכן לפ"ז הרי נצטרך לומר דלר' יוחנן דהלכה כמותו מועיל גם תנאי שלא תהיה זקוקה ליבם וזה אי אפשר. - אכן אע"פ שאי אפשר לעשות את הדבר המסתעף סבה לבטול העצם, זהו רק במקום שהבטול דרוש לסבה ולא כן במיאון שאין דרוש לסבה כלל. - שם בירושלמי מבואר ג"כ דאין מועיל המיאון אלא בזמן שהזיקה קיימת. - ומזה נראה ג"כ דזיקה היא מעצם הקדושין. - ואפשר דזיקה כוללת שני הדברים יחד. - המחלוקת בין הבבלי והירושלמי הוא אי בעינן שתהא הזיקה קיימת בפועל ממש או דסגי גם בכח.

2יבמות (יג, א): "ואפילו כנס ולבסוף גירש, ורמינהו, ג' אחים וכו' טעמא דגירש ואח"כ כנס, אבל כנס ואח"כ גירש לא? א"ר ירמיה, תברא מי ששנה זו לא שנה זו".

3וראיתי בספר "אור שמח" (קונטרס זיקה אות ח) שהקשה לפ"מ דאמרינן לקמן (ל, א): "אמר ר' יהודה אמר רב, כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה וכו'. הא נמי תנינא שני אחים וכו'? מהו דתימא, התם הוא דאידחי לה מהאי ביתא לגמרי, אבל הכא דלא אידחי לה מהאי ביתא לגמרי, אימא מיגו דחזיא להאי נשוי נכרית חזיא נמי להאי קמ"ל. א"כ הלא אפשר לנו לתרץ השתי משניות הסותרות הללו בנקל, ונימא דבמשנתנו הראשונה מיירי כשיש להאח המת עוד אח אחד, מלבד אותו האח שהיבמה אסורה לו מטעם ערוה, באופן שבתחילת נשואין לא נדחית מזיקת יבום לגמרי, ולהכי כי נתגרשה אפילו אחר שכנס מותרת הצרה גם לאבי הבת, למשל, הואיל וחזיא לאחיו השני; אבל במשנתנו השניה אם כנסה ולבסוף גירש את אחות אשתו, הרי בשעת הנשואין איננה עומדת כלל לזיקת יבום, ואידחיא בתחילת נשואין לגמרי מהך ביתא תו פטורה היא מיבום לאחר מיתה?

4והנ"ל בזה, דהנה אם יש מקום להבדיל בין אם אידחי לה מהאי ביתא לגמרי בין אם לא אידחי לה מהאי ביתא לגמרי, לענין יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, מתלי תלי בהגדר זיקה שכבר חקרנו כמה פעמים, אי היא המשכת האישות הראשונה או מעין אישות חדשה; דאי נימא כהצד הראשון, הנה עיקר הזיקה תליא רק בה באין הבדל למי מהאחים היא זקוקה. זאת אומרת, דלפ"ז אי אפשר לומר, דלאותו האח שהיא אסורה עליו מטעם ערוה, דלדידיה בטלה הזיקה כלל, אחרי דבין כך ובין כך אינה באה הזיקה מחמתו, אלא מחמת אישות המת הנמשכת; בשלמא כשאין אחים כלל או כשהיא אסורה לכולם ממילא נפסקת גם אישות של המת, אבל יהיה איך שיהיה, במקום דלא נפסקה האישות של המת לא נפסקה הזיקה כלל אף כשאנו דנים לגבי אותו האח שאסורה עליו מטעם ערוה. אבל אם נימא כהצד השני, שזיקה היא מעין אישות חדשה הרי לכל אח ואח יש זיקה מיוחדת שהיא מעין אישות לו, ואין אח משפיע על השני במאומה, ואם היא אסורה מטעם ערוה לאחד מן האחים, הנה לגבי דידיה בטלה הזיקה לגמרי, ואין משפיע עליו כלל מה שלהשני היא מותרת.

5וז"ש "מהו דתימא התם הוא דאידחי לה מהאי ביתא לגמרי" כלומר, דהוה אמינא דזיקה היא המשכת האישות הראשונה, קמ"ל כהצד השני, כאשר ביארנו בהפרקים הקודמים, מאחרי דקי"ל דיש זיקה, שהדבר מוכח מתוכו, שאנו מתכוונים בזה לומר, שהיא מעין אישות חדשה.

6והנה כבר ביארנו בפרק ח, דהמחלוקת אי מיתה מפלת או נשואין הראשונים מפילים סובבת על חקירה זו, אי זיקה היא מעצם הקדושין, דהויא כאילו נתקדשה תיכף גם לו וגם לאחיו כשימות בלי בנים, או דהוא דבר המסתעף ממילא, ומ"ד דנשואין הראשונים מפילים סובר כהצד הראשון; ומובן מאליו, דרק אז יש מקום לומר דהזיקה תלויה רק בה באין הבדל למי מהאחים היא זקוקה, כשאנו אומרים דהזיקה הוא דבר המסתעף ממילא. אבל אם נימא דהזיקה היא מעצם הקדושין כנ"ל, הרי מובן שלכל אח ואח יש זיקה מיוחדת, אחרי דכל גדר הזיקה הוא דהוי כאילו נתקדשה תיכף גם לו וגם לאחיו כשימות בלי בנים, וא"כ על כל אח ואח הנשארים בחיים אנו זקוקים להנשואין הראשונים שיפילו, ואין משפיע אחד על השני מאומה.

7והתירוץ על הקושיא הנ"ל כבר מובן מאליו, דנהי דיש מקום לחלק בענין כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה בהחילוק הנ"ל, אחרי דבשעת נפילה קאי שם למ"ד מיתה מפלת וכפי ההלכה, אבל אין שום מקום לחלק בזה, אם נימא דנשואין הראשונים מפילים כנ"ל.

8ובעצם החקירה במהות הזיקה הנ"ל אם היא מעצם הקדושין או רק דבר המסתעף, עיין עוד בירושלמי יבמות (פ"א הלכה ב דף ה, ב): "ר' יוחנן אמר, ממאנת היא ביבם לעקור זיקת המת להתיר צרה לאביה וכלה לחמיה. רב ורשב"ל תרויהון אמרינן, אינה ממאנת ביבם לעקור זיקת המת וכו'. מה אנן קיימין אם באומרת אי אפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך, כל עמא מודיי שהיא עוקרת, אלא כן אנן קיימין, באומרת אפשי בנשואין. ר' יוחנן אמר, כאומרת אי אפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך. רב ורשב"ל תרויהון אמרין, כאומרת אי אפשי בנשואיך, אבל בנשואי אחיך רוצה אני". ועי' ברדב"ז שפירש, דהמחלוקת היא בזה, אם היא תולה את המיאון בבעל מחמת זיקת היבם, כלומר, שבאמת היא ממאנת עכשיו גם בבעל מלמפרע, אבל לא מחמת שהיא ממאנת בו מצד עצמו אלא מצד שהיא ממאנת ביבם, ע"כ היא צריכה למאן גם בבעלה המת. דר' יוחנן סובר דגם בכה"ג אינה זקוקה ליבם, מאחרי דיהיה מאיזה טעם שיהיה היא ממאנת עכשיו למפרע גם בבעלה; ורב ורשב"ל סברי, דבמה דברים אמורים, שמועיל המיאון כשהיא ממאנת בבעלה מצד שאיננה חפצה בו בעצמו, אבל כשהיא תולה כל המיאון בבעלה, רק מצד מיאונה ביבמה אינו מועיל המיאון כלל.

9ואחרי שהנחנו בפרק הנ"ל, דאי נימא דזיקה היא מעצם הקדושין אפשר ע"י אומדנא של אי-רצונה בהזיקה לבטל הקדושין, אבל אם זיקה הוא רק דבר המסתעף ממילא לא תועיל בזה אומדנא, כיון דבעצם הקדושין מצד עצמם היא חפצה שפיר, ורק מכח הזיקה היא באה לבטל גם את הקדושין, והזיקה הרי מסתעפת ממילא גם בלי רצונה.

10ועפ"ז נאמר, שאותו הציור הוא ג"כ במחלוקת של האמוראים הנ"ל, דהא גם מיאון עוקר את הדבר למפרע, ובשביל זה מועיל המיאון גם לאחרי מותו של הבעל; אכן בנ"ד, שזיקת היבם היא הסבה למיאונה, הרי הדבר תלוי בהחקירה הנ"ל כמו שביארנו שם, דאותם הפרטים שאי אפשר לו למונעם ע"י תנאי מצד מתנה ע"מ שכתוב בתורה, אי אפשר לו לעשותם ג"כ סבה להאומדנא וה"נ בזה.

11אכן לפ"ז הרי נצטרך לומר, דר' יוחנן שהלכה כמותו, סובר דהזיקה היא מעצם הקדושין ותועיל בזה גם אומדנא ושוב יועיל בזה גם תנאי, ובאמת הרי מבואר להדיא בירושלמי דאינו מועיל בזה תנאי מצד דהוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה, וביותר מאחר דתלינו זאת בהמחלוקת אי נשואין הראשונים מפילים או מיתה מפלת, והלכה פסוקה היא דמיתה מפלת, הרי ש"מ, דהזיקה הוא רק דבר המסתעף ממילא.

12אכן באמת אפשר לומר, דאף ר' יוחנן סובר דזיקה הוא דבר המסתעף, ואם כי אי אפשר לעשות את הדבר המסתעף סבה לביטול העצם שהוא מקור הדבר כנ"ל, וכמו שאמרנו שם בפרק הנ"ל, לענין הפרת נזיר, שלדעת הרמב"ם אינה מועילה הפרה אם סבת החרטה הוא מה שלא ידע מקודם שהנזיר אסור בכולם; אבל במה דברים אמורים כשלבטול הדבר דרושה איזו סבה כמו בחרטה, שדרוש לנו לכה"פ פתח חרטה, אבל מיאון שאינו דרוש כלל לסבה, אך מיאון בעלמא, הנה אין נ"מ לן מה שבמקרה באה מיאונה בבעל מחמת זיקת היבם, דס"ס גם בלי סבה כלל הרי אפשר לה למאן וע"כ גם תלית הסבה מחמת הזיקה לא מעלה ולא מורידה בזה.

13ועיין שם עוד בירושלמי הנ"ל: "מתניתא פליגא על ר' יוחנן, וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו איילוניות צרותיהן מותרות, נתגרשו ולא הימינו ודכוותה מיאינו הימינו וכו'. אמר ר' אבא מרי, אפי' תימר בקיימת תיפתר שאין שם יבם אחר אלא אביה". והפירוש הנכון בזה שמוקי, דמיירי שאין כאן יבם אחר זולת האב שלה, למשל, וכיון דלדידיה היא ערוה גמורה וזולתו אין עוד אחר שתהא הזיקה קיימת, לא שייך שוב בזה מיאון, דאע"ג שהמיאון עוקר את הדבר למפרע, אבל כ"ז בעוד שהדבר לא עקר ובטל כלל מן העולם והוא כאותו הציור שאמרינן גם בנדרים ושבועות ד"אם אכלה כולה אין נשאלין עליה" כמבואר בשבועות (כז, ב), אע"ג דהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, אבל כל זאת רק בעוד שנשאר איזה שריד מהנדר, וה"נ בזה, דנהי שהיא יכולה למאן גם אחרי מותו, הנה במה דברים אמורים, בזמן שלכה"פ הזיקה קיימת, אבל אם גם זאת איננה תו אינו מועיל מיאון כלל. וזהו ממש כדברי הרב המגיד בפי"א מהל' גירושין (הל' יז) שכתב: "אם לא נשאר יבם אחרי מיתה, אינה יכולה למאן, שאין לה במי תמאן והיא אסורה בקרוביו". ונראה מזה, דזיקה היא מעצם הקדושין, דאי נימא דזהו רק דבר המסתעף אין במה להבדיל בין זיקה ובין האיסור לקרוביו, דכשם שאינו מועיל המיאון כדי להסיר את האיסור לקרוביו, משום דהאיסור לקרוביו אינו חלק מהעצם הקדושין והאישות אלא רק דבר המסתעף ממילא, ה"נ לא היה צריך להועיל מיאון אף כשהזיקה עדיין קיימת; אלא ודאי דהזיקה היא מעצם הקדושין כנ"ל, ושוב יוקשה הלא קי"ל דמיתה מפלת.

14אכן באמת אפשר לנו לומר, דהציור בזה הוא כמו שהנחנו בהגדר נזירות בספרנו דרך הקודש (שמעתתא ג פרק ו), דאלו ואלו דברי אלקים חיים. זאת אומרת, דנזירות הוא גם תואר קדושה וגם גדר קבלה, משום דכיון דיודע שיאסר על ידי התואר הזה בכל פרטי הנזירות, הוי כאלו קיבל עליו את כל הנ"ל בפירוש; ומעין ציור שכזה אפשר לומר ג"כ בזיקה, דעצם הזיקה הוא בודאי דבר המסתעף ממילא, וע"כ לא יועיל בזה תנאי מצד מתנה ע"מ שכתוב בתורה, אבל בסתם קידושין בלי תנאי כיון דיודעים שניהם, הבעל והאשה, למפרע שתהא זקוקה ליבם הרי גם זה מעצם הקדושין.

15ולכן אמת הדבר, שגם בכנס ולבסוף גירש צרתה מתיבמת, אע"ג שבעת הנשואין לא עלתה על דעתה שתהא זקוקה ליבם, אך זה בא ממילא מצד דבר המסתעף; ובכ"ז מועיל תמיד מיאון אף לאחר מותו במקום שהיא זקוקה ליבם מצד דבהזיקה יש גם מעצם הקדושין כנ"ל.

16והנה הבבלי כנראה לא ס"ל להך סברא דירושלמי הנ"ל, והראיה דפריך שם (יג, א) על המשנה וכל שיכולה למאן "ותמאן השתא ותתייבם" ולא משני לה כהירושלמי הנ"ל, שאין אלא אותו האח שהיבמה היא ערוה לו.

17והנראה, דמחלוקת הבבלי והירושלמי הוא בזה, דאמנם שניהם מודים דאי אפשר במיאון רק כל זמן שהזיקה קיימת, אלא שהמחלוקת אי בעינן שתהא קיימת בפועל או שסגיא גם בכח. דהנה הא ודאי דאם תמות הערוה ברגע אחד עם בעלה שלא תפטור את צרתה, אע"ג שכל ימי חייה היו צרות זו לזו, וע"כ דכל הפטור של הצרה הוא רק משום שבכח גם על הערוה גופא נאמר ה"לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" ועדיין היא בכלל אשת המת, אלא מפני שאריה הוא דרביע עלה, וזו היא הסבה לפוטרה ומתוך כך נפטרה צרתה שהיא ג"כ אשת המת כמו הערוה; ונמצא דכל סבת הפטור הוא מפני שעדיין נקראת הערוה ג"כ בשם אשת המת, לא רק מצד העבר, אך ג"כ מצד ההוה, דאי מצד העבר לבד, הרי היתה צריכה לפטור את הצרה גם כשמתה היא ביחד עם בעלה ברגע אחד, וע"כ דעדיין יש זיקה עליה בכח כנ"ל, וזוהי הסבה לפטור צרתה. וזהו המחלוקת בין הירושלמי והבבלי, דהראשון סובר, דרק אז מועיל המיאון כשיש עדיין עליה זיקה בפועל, וזהו דוקא כשיש עוד אח אחר מלבד האח שהיא אסורה עליו מטעם ערוה, והבבלי סובר דגם זיקה בכח סגיא וע"כ לא מפליג בזה.