דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה טז

1מהגמרא יבמות משמע דשומרת יבם שנשאת חולצת אף בעודנה נשואה. - מזה יש סיעתא להנחתנו דהכלל של כל שאינה עולה ליבום הוא דוקא כשאינה עולה אף בכח. - הכלל של "כל שאינה עולה ליבום וכו'" והכלל של "כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו'" לאו בחדא מחתא מחתינהו. - הכלל השני נאמר על הבפועל. - ולכן אנו משתמשים בהכלל הזה אף במקום דאפשר לתקן ע"י חליצה וגם במקום שכל האיסור בשעת נפילה הוא רק מדרבנן. - וביותר אנו רואים מדברי התוס' דהא שם אם יבטל את התנאי הרי איגלאי מלתא למפרע ובכ"ז אמרינן ע"ז כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו'. - ומקור הדברים להחילוק הנ"ל אפשר למצוא בהתורה גופה, דהלשון יבמה יבא עליה משמע בפועל ממש, לא כן הלשון לקחת. - ולפי הסברא של הרמב"ן בהא דליתא חליצה בחייבי כריתות משום דפקעה הזיקה לגמרי, בודאי דאין זה שייכות להא דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו'. - ולהכי גם בנדר דע"י השאלה איגלאי מלתא למפרע נמי שייך הכלל הנ"ל. - הנודע ביהודה מחדש דלמ"ד ביבמה שהותרה ונאסרה אינה חוזרת להיתרה הוא דוקא שנאסרה אף בכח. - אכן זה נסתר מגמרא מפורשת.

2יבמות (טז, א): "לא נצרכה אלא לצרה עצמה, ומה נעשה הכי קאמר, הנך צרות דב"ה לב"ש היכי נעביד להו, ליחלצו, מימאסי אגברייהו, וכי תימא לימאסן, דרכיה דרכי נועם".

3ונראה מגמרא זו להדיא, דשומרת יבם שנשאת בעיא חליצה מצד הדין אף בעודנה אשת איש, ורק מצד דמימאסו אגברייהו שנשאו אותם בהיתר לב"ה, הוא שואל מה נעשה.

4ולכאורה יש להעיר בזה, דאיך תועיל החליצה בעודנה אשת איש כיון שהקדושין תופסין ביבמה לשוק, הא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ועכ"פ בעודנה אשת איש אינה עולה ליבום, ולפי דברי התוס' (טז, א ד"ה בני) שהבאנו בפרק יא, "דהיבמה שנתקדשה לשוק אפשר לתקן ע"י גירושין שתתיבם הלכך לא פקע זיקה", ועכ"פ אחרי הגירושין היא בת יבום, ואיך תועיל החליצה שהיתה בעודנה אשת איש הא באותה שעה לא היתה עולה ליבום?

5אמנם מזה תהיה סיעתא להא שהנחנו בפרקים הקודמים (ב, ד), דהגדר דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה נאמר רק במקום דאינה עולה אף בכח, אבל במקום שאינה עולה רק בפועל לבד שפיר עולה לחליצה. ולפ"ז בקושיתנו גופא כבר מוכנת הפירוקא, דמאי נימא דאחרי הגירושין תצטרך לחליצה עוד פעם מטעם שהחליצה הראשונה היתה בשעה שאינה עולה ליבום, דכיון דרק בשעה זו לא היתה עולה ליבום, אבל בעצם הדבר הרי היא עומדת ליבום שפיר, דהא המקדשה מצווה ועומד שיגרשנה, א"כ בכח היא עולה ליבום גם אז לפני הגירושין, ורק בפועל אי אפשר ליבמה, ואין זה בכלל של כל שאינו עולה ליבום.

6ולפ"ז יתחדש לנו עוד דבר, דהכלל דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה והכלל דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה, דשני הכללים האלה לאו בחדא מחתא מחתינהו, דכאמור, הכלל הראשון ליתא במקום שכל החסרון ביבום הוא מצד הבפועל, אבל הכלל השני בודאי נאמר גם בכהאי גונא.

7והראי' מהא דתנן "ארבעה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות, ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות" (יבמות כו, א) והטעם למ"ד יש זיקה הוא כמו שפירש"י (כג, ב ד"ה הכי השתא) הוא משום: "דמרישא מיתסרא משום דקפגע באחות זקוקה, וכי חלץ חד לחדא ופקע זיקה לא מישתריא אחותה לאידך, דכל יבמה שנאסרה שעה אחת על יבמה אפילו לאחר נפילה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לעולם". ואם כי אמרינן שם (כז, ב): "אחיות איני יודע מי שנאן" הוא משום הקושיא "דליקו חד מינייהו ולחלוץ לה לשניה ותהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון?" אבל הא פשיטא, דאם יחלוץ לראשונה ברישא אי אפשר להאח השני ליבם את השניה, משום דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה וכו', ולא אמרינן שם כיון דסוף סוף גם מקודם אפשר היה שיחלוץ לראשונה, גם בשעת נפילה של השניה ראויה היתה בכח, כמו שאמרו גבי יבמה שנתקדשה לשוק, דכיון "דאפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם הלכך לא פקע זיקה"; אלא דההבדל הוא משום דלענין הפקעת זיקה לגמרי, שאי אפשר להפקיע זאת רק מצד "דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה", הנה כשעולה ליבום אף בכח לבד תו אין הזיקה נפקעת, אבל לענין כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הנה מקפידים אנו בזה על הבפועל, וס"ס כיון דבפועל אי אפשר לה ליבם אותה תיכף בשעת נפילה, תו הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית.

8ועיין בתוס' (יח, א ד"ה דלמא אדמיבם חד): "וא"ת, וליחלוץ חד והדר ליבם אידך, דתו ליכא למיחש לביטול יבמין? וי"ל דגזרינן דלמא אתי ליבם ברישא. וריב"ן פירש, משום דבשעת נפילה לא חזו תרוייהו כל זמן שלא חלץ לאחת". וחזינן מזה עוד רבותא יותר גדולה, דהא שם קאי למ"ד אין זיקה, וכל האיסור ביבום הוא רק משום גזירה, דלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטלת מצות יבמין, ובכ"ז גם באופן כנ"ל נמי אמרינן "כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו'", אע"ג דגזירה דרבנן בודאי לא הוה אלא ענין של בפועל, ובעצם הדבר שתיהן ראויות ליבום.

9וביותר חזינן זאת באופן בולט בפירושו של התוס' על הירושלמי בגיטין (פרק ט הל' א): "מתיב ר' חנינא בשם ר' פינחס ליתני ט"ז נשים כר"א? תמן התורה אסרה עליו, ברם הכא היא אסרה עליו" שפירשו (יבמות י, א ד"ה לעולם): "תמן התורה אסרה עליו ומשנשאה המת אין לה היתר להתיבם וכו' אבל אשת איש האיסור תלוי במגרש, שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו שנשאה". ודייקו דוקא קודם שימות אחיו, וכוונתם מבוארת, דלאחר מיתת אחיו אף אם יבטל את התנאי תהא אסורה עליו מטעם דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עליו עולמית, אע"ג דעכשיו איגלאי מלתא למפרע דהיתה ראויה לו גם בשעת נפילה, דהא כיון דבטל את התנאי הרי הגט חל תיכף ומיד, אלא משום דסוף סוף לא היינו יכולים לקרות בשעת נפילה יבמה יבא עליה בפועל ממש, תו אסורה עליו עולמית.

10ומקור הדבר שאנו מחלקינן בין שני הכללים האלה, בין הכלל דכל שאינה עולה ליבום ובין הכלל דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה כנ"ל, אפשר למצוא בתורה גופה, דבאמת הפשטות "יבמה יבא עליה" הוא בפועל, וכיון דאמרינן, "כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה", הרי הדברים ברורים דבכ"מ שאי אפשר ליבמה תיכף בפועל ממש, תו אי אפשר לו ליבמה עוד; ואמנם כה"ג היינו צריכים לומר לכאורה גם כן בהא דכל שאינה עולה ליבום, דניבעי דוקא בפועל דהא גם בזה המקור הוא "אם לא יחפוץ האיש לקחת - הא חפץ מיבם", אבל שם יש לעומת זה מקרא אחר כדאמרינן שם ביבמות (כ, א) המקרא של "ועלתה יבמתו השערה שאין ת"ל יבמתו מה ת"ל יבמתו יש לך יבמה אחת, שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום", וע"כ אנו זקוקים לחלק כדמחלקינן שם בין חייבי לאוין ובין חייבי כריתות משום "דמסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין", ולפי הסברא של רש"י שם, הוא מעין חילוק בין בכח ובין בפועל, דבאמת גם חייבי לאוין אינן עולין בפועל, אך כיון דתפסי בהו קדושין "קרינן ביה לקחת בדיעבד", ויש אפשרות של קיחה בהן.

11ולהסברא של הרמב"ן (בחידושי שם) בזה משום דכיון דלא תפסי בהו קדושין אין הזיקה תופסת בהן כלל, ע"כ צ"ל דסוג אחר יש להכלל של כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו', דהא בהכלל האחרון הזה אנו משתמשים גם במקום דהזיקה לא נפקעה אף לרגע, ואדרבא דכל הטעם מה שאין אנו קוראים בשעת נפילה יבמה יבא עליה הוא רק מצד הזיקה, כמו בהא גופא דב' אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד דמתה ראשונה אסור בשניה מצד הטעם הנ"ל, אע"ג דכל האיסור בשעת נפילה הוא רק מצד הזיקה.

12ובאמת, אם כי הגמ' אומרת בזה תמיד בהלשון "הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה" ע"כ דזה לאו דוקא, דהא אי אפשר לומר, למשל, בב' אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד כשמתה ראשונה תהא השניה אסורה עליו באיסור אשת אח מצד שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, דהא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, אחרי דגם בשעת נפילה גופה אין איסור אשת אח עליה כנ"ל, ובודאי דהכוונה רק "כאשת אח", אבל אין עליה האיסור אשת אח ממש.

13בקצור, כי בכל האופנים, את הכללים הנ"ל אי אפשר למחות בחדא מחתא.

14ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות נדרים (הל' ו) שעמד על דברי הרשב"א בריש יבמות, שמביא ראיה שאשת איש מכח תנאי אינה פטורה מן החליצה מנודרת הנאה ליבמה, דלכאורה מאי ראיה היא מזו דשאני התם שאפשר לאיתשולי? ומתרץ, דאם היה הדין דגם באיסור דבר אחר פטורה מן החליצה, לא היתה מועלת גם שאלה, מצד דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת איש שיש לה בנים ואסורה, אף דהחכם עוקר את הנדר מעיקרו ואיגלאי מלתא למפרע דלא נאסרה כלל; והוא כדברינו הנ"ל, דבזה בעינן דוקא שיוכל לבוא עליה בפועל, ובזה אינו מועיל הגדר דאיגלאי מלתא למפרע.

15ועיין בנודע ביהודה (מהדו"ת אה"ע סי' קנ) שבישוב הקושיא שהזכרנו (פרק יא) בהא דאמרינן (צב, ב): "א"ר אשי, השתא דאמר אמימר הלכתא כותיה דשמואל וכו' אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו", שמקשה הא שמואל ס"ל דגם יבמה שהותרה ונאסרה אינה חוזרת להיתירה הראשון כנ"ל? הוא מתרץ, שאין איסור אשת איש דומה לאחות אשה, כי ע"י איסור א"א לא נחשבה שאסורה ליבם, כיון ששמה בידו להתירה ע"י גירושין ולא מיקריא כלל יבמה שנאסרה דעדיין מצות יבום עליה, ולא דמיא להא שהביאו מירושלמי באשת איש שפוטרת צרתה, משום דשם כבר אסורה בשעת מיתה ואנו באים בזה מצד כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו'.

16ונראה שהוא סובר, דאף לשמואל, דס"ל דיבמה שהותרה ונאסרה אינה חוזרת להיתירה, בכ"ז לא דמי אף לדידיה להא דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' דשם כפי שביארנו, הנה אף שבכח היא ראויה, אך כיון שבפועל אי אפשר לקיים בה מצות יבום תיכף תו אסורה עליו עולמית, משא"כ ביבמה שהותרה ונאסרה אף למדס"ל דאינה חוזרת להיתירה, הוא דוקא שבשעה שנאסרה נאסרה אף בכח, אבל אם כל האיסור הוא רק בפועל שפיר חוזרת להיתירה לכו"ע.

17ואמנם יש מקום לסברא זו, כי בכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' אנו באים מצד השלילה "שאין אני קורא בה" וכו' שאי אפשר לקיים זאת בפועל הרי הוא בכלל זה, משא"כ ביבמה שהותרה ונאסרה, דאנו באים מצד החיוב של האיסור, שם צריך להיות איסור בעצם ולא רק בפועל לבד.

18אבל באמת זה נסתר מגמרא מפורשת ביבמות (כז, ב) שמקשינן שם לר' יוחנן, דס"ל "דיבמה שהותרה ונאסרה תחזור להיתירה הראשון ממשנה דארבעה אחין וכו' ושם" וכו' ושם (כח, א): "ולימא ליה ר' אלעזר הוא, דאמר כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור נאסרה עליו עולמית", אע"ג, דמובן מאליו, דגם השעה שעמדה עליו באיסור לא היה רק בפועל ולא בכח, דהא גם באותה שעה היה אפשר בחליצה; ובכל האופנים הרי לא גרע מה דאפשר בחליצה ממה דאפשר בגירושין, ובכ"ז אמרינן דאינה מועלת גם החליצה של השניה כדי להתיר את הראשונה ביבום. ומוכח מכאן, דלמדס"ל דבהותרה ונאסרה אינה חוזרת להיתירה הוא באותו הסוג של "כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה", ובכן חילוקו הנ"ל של הנודע ביהודה אינו מספיק כלל, והנכון כמו שחלקנו אנו פרק יא הנ"ל.