דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה יח

1פשטות הדברים של מחלוקת ר' יוחנן ור"ל הוא אם מביטים אנו על הבכח או על הבפועל. - את הכלל של כל שאינה עולה ליבום אנו משתמשים בתרי גווני, לענין שאינה צריכה חליצה ולענין שאינה מועילה החליצה. - ושני מקורים נפרדים יש לזה בתורה, הכתוב אם לא יחפוץ האיש לקחתה והכתוב אם מאן יבמי. - הכתוב הראשון מדבר ע"ד צורך החליצה והכתוב השני מדבר ע"ד אופן החליצה. - וע"כ גם בזה יבדלו דהסוג הראשון הוא דוקא כשאינה עולה ליבום אף בכח והסוג השני הוא כשאינה עולה ליבום בפועל. - אכן לפ"ז יוקשה איך אמרינן בחייבי לאוין דחולצת, נהי דאין שם החסרון מצד הסוג הא' אבל ישאר החסרון מצד הסוג הב'. - ועוד מדוע בחולץ למעוברת לא הויא חליצה כלל הא קי"ל דקריאה לא מעכבא. - לכאורה אפשר להעיר איך אפשר ליבמה אחר שהפילה הא קי"ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו'. - אך באמת שעת הנפילה גופה שלה מתחלת רק אחרי שהפילה. - ההבדל בסברא בין מעוברת ובין חייבי לאוין. - מתשובת הרא"ש משמע דבחייבי עשה לא בעי קריאה. - ובזה נבין הטעם באשת מלך דלא חולצין לאשתו מפני שגם שם החסרון הוא בסבת הנפילה כיון דהעכוב הוא מצד האח המת.

2אכן פשטות הדברים של מחלוקת ר' יוחנן ור'"ל הנ"ל מורים, דמחלקתם הוא בהגדר דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, אם בעינן שתהא עולה ליבום בפועל או דדי גם כשהיא עולה ליבום בכח. דכבר הנחנו, דהגדר דאיגלאי מלתא למפרע שייך רק במקום דסגי במציאות המלתא בכח, אבל במקום שבעינן מציאות המלתא בפועל ממש, שם אינו מועיל הגדר הנ"ל. וע"כ אם נימא דסגי כשעולה ליבום אף בכח, שפיר אמרינן "אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברה אפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי תיגלי מלתא למפרע", זאת אומרת, דאע"ג דעדיין לא בא אליהו ולא היתה בת יבום בפועל בעת החליצה, אבל ס"ס איגלאי מלתא למפרע שבכח היתה בת יבום גם אז; ור"ל יסבור דבעינן שתהא עולה ליבום בפועל, וס"ס בעת החליצה לא היתה עולה ליבום בפועל ממש.

3אמנם לפ"ז, כיון דהלכה כר"ל בזה, הרי ש"מ, דבעינן שתהא עולה ליבום בפועל ממש, וזה סותר למה שביארנו למדי בהפרקים הקודמים?

4והנ"ל בזה, דהנה את הכלל דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אנו מוצאים בתרי גווני: בגוונא חדא אנו משתמשים בזה כדי להורות שאינה צריכה חליצה כלל כמו בחייבי כריתות וכדומה, שאז אנו אומרים שהיא מותרת לשוק לגמרי בלי חליצה כלל. ובגוונא שניה אנו משתמשים בזה כדי להורות שאינה מועילה החליצה כמו בהחולץ למעוברת, דלר"ל שהלכה כמותו, לא הויא חליצה מצד שאינה עולה ליבום, וכדאמרינן בטעמו של דבר, דהיבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה שלשה חדשים, שהוא ג"כ מצד שאינה עולה ליבום, (שם מא, ב), שבאופנים האחרונים הללו בודאי אינה נפטרת מהחליצה אלא שחליצה במצב שכזה אינה מועילה מצד שאז אינה עולה ליבום.

5והנה לכאורה מקור אחד לתרי הגווני הללו, אבל כשאני מעיינים בזה, אנו רואים, ששני מקורות נפרדים לגמרי יש לזה; כי את הגוונא הראשונה אנו למדים כמבואר ביבמות (כ, א) מהכתוב "אם לא יחפוץ האיש לקחת, הא חפץ מייבם; כל העולה ליבום עולה לחליצה, וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה". אכן את הגוונא השניה אנו למדים מפסוק אחר כמבואר בירושלמי ר"פ החולץ (פרק ד הל' א) שאמרינן שם "היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהא לה ג"ח, ותחלוץ מיד, ממ"נ אי בן קיימא הוא? וכו' תני ר' הושעיה, מאן יבמי, את שאומרים לו לייבם אומרים לו חלוץ את שאין אומרים לו לייבם אין אומרים לו לחלוץ".

6ואמנם בבבלי (מא, ב) אמרינן: "מהו לחלוץ בתוך ג'? א"ל לא תחלוץ, ותחלוץ ומה בכך? קרא עליו מקרא זה, אם לא יחפוץ, הא אם חפץ יבם, כל העולה ליבום עולה לחליצה". אכן אפשר דאין בזה מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, והבבלי גופא סמך על סיפא דקרא של מאן יבמי, אלא שלא גמר את כל דבריו.

7ובאמת מסתבר הוא כהירושלמי, שאנו צריכים בזה לשני מקראות, כי הכתוב הראשון של "אם לא יחפוץ האיש לקחתה" מדבר ע"ד צורך החליצה, שהתורה תלתה את צורך החליצה ב"אם לא יחפוץ", ושמע מינה מזה, דבמקום שגם אם חפץ אינו מיבם תו אין צורך בהחליצה. אבל מזה הרי אי אפשר לנו ללמוד את הסוג השני את אי תועלת החליצה כנ"ל, שזאת אומרת, שהזיקה עדיין נשארת בתקפה גם אחרי החליצה, מאחרי דמהכתוב של "אם לא יחפוץ" אנו באים להיפך ללמוד, דבכה"ג שאינה עולה ליבום נפקעה הזיקה לגמרי, ולזה הוצרך הירושלמי להכתוב השני של "מאן יבמי", שהכתוב הזה מדבר לא על צורך החליצה, אך על אופן החליצה, ומכתוב הזה אנו למדים, שאם אין שייך עליה הדברים מאן יבמי, הנה החליצה אינה מועילה ותצטרך לחליצה שניה.

8ולפי ההנחה הזו נאמר, דגם בזה יבדל הסוג הראשון של כל שאינה עולה ליבום מהסוג השני, דבהסוג הראשון החסרון של אינה עולה ליבום הוא דוקא כשאינה עולה אף בכח, משא"כ בסוג השני, דאף חסרון בפועל נמי הוי חסרון.

9ראשית אפשר למצוא על זאת רמז גם בהכתובים דהכתוב הראשון מדבר בלשון לקחת שזהו מורה, כפירש"י שם, דבחייבי לאוין חולצות, משום דכיון דתפסי בהו קדושין קרינן בהו לקחת; אע"ג דסוף סוף במציאות אין עליהן מצות יבום, וע"כ דכיון דבדיעבד תפסי קדושין הנה כל החסרון הוא בפועל ולא בכח. משא"כ הכתוב מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, הלא הדברים ברור מללו, שהמיאון הוא על קיום המצוה של יבום בפועל "להקים לאחיו שם בישראל", וממילא כשאי אפשר לו לקיים המצוה, יהיה מאיזה טעם שיהיה תו אינו בכלל של "מאן יבמי".

10ושנית גם סברא יש בדבר, דכשאנו דנים על שלילת הצורך של החליצה מצד שאינה עולה ליבום, אי אפשר זאת רק במקום שאינה עולה ליבום אף בכח, דאז פקעה גם הזיקה, שכל עיקרה הוא, כפי שביארנו בהפרקים הקודמים, רק גדר של בכח; אבל במקום שרק אריה הוא דרביע עליה המונעו מלקיים את מצותו בפועל, איזה ענין יש לזה לשלילת הצורך של החליצה שכל עיקרה באה מכח הזיקה שעדיין היא קיימת. אבל כשאנו דנים על יכולת החליצה, שפיר אפשר לומר דבמקום שאין יכולת של יבום, יהיה מאיזה טעם שיהיה, אין גם יכולת של חליצה.

11ולפ"ז שפיר פסקינן בהחולץ למעוברת והפילה דלא הויא חליצה, ולא אמרינן בזה איגלאי מלתא למפרע, מאחרי דס"ס בעת החליצה לא היתה יכולת של יבום בפועל, ואי אפשר לקרות בזה "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל".

12אלא שלפ"ז תתעורר אצלנו הערה נפלאה, איך אמרינן בחייבי לאוין דחולצות ולא מתייבמות, אמת דאין בזה הסוג הראשון של כל שאינה עולה ליבום כנ"ל, מצד דיש בהן רק עכוב של יבום בפועל, אבל ישאר בהן ס"ס הסוג השני של כל שאינה עולה ליבום; ואמת הוא שהן צריכות חליצה מצד שאינן נכנסות תחת הסוג הראשון אבל לא תועיל בהו חליצה מצד שהן נכנסות תחת הסוג השני, דהא סוף סוף אי אפשר לקיים בהן מצות יבום בפועל? ואמנם ילפינן זאת מ"ועלתה יבמתו השערה", שחייבי לאוין חולצות ולא מתייבמות, אבל תו יוקשה דנילף מחייבי לאוין, דבכה"ג אין גם חסרון מצד הסוג השני של כל שאינה עולה ליבום?

13וביחוד יוקשה את מה שהוכחנו בפרק טז דשומרת יבם שנתקדשה לאחר דחולצת אף בעודנה אשת איש, נהי דאי אפשר לפוטרה לגמרי מהחליצה מצד הסוג הראשון של כל שאינה עולה ליבום כמו שביארנו שם, אבל לא תועיל חליצתה בעודנה אשת איש מצד הסוג הב' של כל שאינה עולה ליבום הנ"ל?

14אכן באמת גם בזאת אפשר למצוא עצה בנקל: דהנה לכאורה אחרי שביארנו דהסוג הב' של כל שאינה עולה ליבום ילפינן, כדברי הירושלמי, מהכתוב של מאן יבמי, הרי יוקשה מדוע אמרינן דחליצת מעוברת לא הויא חליצה כלל, הא קי"ל דקריאה לא מעכבא בדיעבד? וליכא למימר כדאמרינן ביבמות (קד, ב), דאע"ג דקריאה אינה מעכבת בדיעבד, מ"מ באלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה, מפני שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, וכיון שבעת שהיא מעוברת איננה ראויה לקרות מאן יבמי, מעכבת זאת אף בדיעבד; דבאמת גם זהו הכלל דכל הראוי לבילה וכו' מיוסד על ההבדל שבין בכח ובפועל, דאם ראוי לבילה ולא בלל הרי חסר רק הבפועל שבדבר, וכשאינו ראוי לבילה הרי גם הבכח חסר. אבל בחלץ למעוברת והפילה, אם נביט על הבכח הרי איגלאי מלתא למפרע דהיתה שפיר ראויה לקריאה, ושוב כל החסרון רק מצד הבפועל וזה הרי אינו מעכב בדיעבד כנ"ל?

15אולם באמת אין כוונת הירושלמי בזה רק מצד חסרון קריאה אך טעם אחר יש בזה.

16דהנה לכאורה יש להעיר בכל יבמה מעוברת איך אפשר לה ליבם גם אחרי כך כשהפילה, הא כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה, ובפרט לפי מה שביארנו בפרק הנ"ל דבזה מביטים אנו בודאי על הבפועל, וסוף סוף בעת הנפילה הרי אי אפשר היה לקיים בה את ה"יבמה יבא עליה"?

17אכן באמת זה בורכא, מפני דשעת הנפילה גופה שלה מתחלת רק אז אחרי שהפילה, וזהו באמת כוונת הירושלמי, דמהכתוב מאן יבמי וכו' אנו רואים, דשעת הנפילה מתחלת רק אחרי שהפילה, וממילא כשחלצה בעודנה מעוברת הרי היתה החליצה לפני שעת הנפילה שבאופן שכזה אינה מועילה החליצה כלום, וכה"ג אומר הירושלמי בחלצה לה בתוך שלשה חדשים, משום דסובר ג"כ, דשעת הנפילה מתחלת רק אחרי שלשה חדשים.

18ואת זה אנו למדים מהכתוב של מאן יבמי, שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, זאת אומרת, דכיון דבזמן שהיא מעוברת או במשך השלשה חדשים אין עדיין השעת נפילה של היבום, ממילא ג"כ אין אז ג"כ השעת נפילה של החליצה.

19משא"כ בחייבי לאוין דבודאי ג"כ בזמן שהלאו או גם איסור כרת רביע עלה לא נקראה שהיא קודם שעת נפילה, והראי', דהא ע"ז גופא אנו אומרים את הכלל של כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה, היינו כשיבמתו היא אחות אשתו ומתה אשתו אחר הנפילה, שהיבמה נשארה באיסורה בכ"ז לעולם מצד הכלל הנ"ל, ולא נימא שם דהשעת נפילה מתחלת רק אחרי שמתה אשתו ונסתלק איסור אחות אשה מהיבמה; וכיון דבחייבי לאוין, כאמור, היא נחשבת בזמן של שעת נפילה, שפיר אמרינן שם דחולצת והחליצה מועילה שפיר, דאי אפשר לבוא בזה מצד הסוג הב' של כל שאינה עולה ליבום אחרי דבכל האופנים אי אפשר לומר בכך, שהחליצה באה לפני שעת הנפילה כנ"ל.

20וממילא מובן דבזה ניחא ג"כ מה דבשומרת יבם שקידשה אפשר בחליצה אף בעודנה אשת איש, אחרי דכבר ביארנו בהפרקים הקודמים, דאי אפשר לבוא שמה מצד הסוג הא' של כל שאינה עולה ליבום, והסוג הב' נמי לא שייך בזה, דהא מובן מאליו שהשעת נפילה שלה כבר באה מקודם.

21וההבדל בסברא שבין מעוברת ובתוך שלשה חדשים מחד גיסא, ובין חייבי לאוין או שומרת יבם שנתקדשה לאחר מאידך גיסא, הרי נמי מובן מאליו, דבעודנה מעוברת או בתוך שלשה חדשים שאפשר שהיא מעוברת, לא הגיעה כלל עדיין לשעת נפילה הבאה רק כדי להקים לאחיו שם בישראל, מאחרי שאפשר שיהיה לאחיו שם בלאו הכי; אבל בחייבי לאוין וכדומה הרי השעת נפילה איכא, דהא ס"ס יש בכאן המטרה של להקים לאחיו שם, אלא שמצד הלאו אי אפשר בכך.

22ועיין בתשובת הרא"ש (כלל נב סי' ב) שהביאה הרב"י בטור אבה"ע (סי' קסט, כט): "וששאלתם, נשים שחולצות ולא מתייבמות, אם צריכות קריאה משום דלא חפצתי לקחתה משמע דאי בעי מיבם וכו', פשיטא שצריכות קריאה, אע"ג דקריאה לא מעכבא, מ"מ לכתחלה כל דין חליצה בעינן. וכל החולצות ולא מתייבמות כגון איסור מצוה ואיסור קדושה מדאורייתא עולין ליבום, אלא משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וכו', הלכך כולן עולין ליבום מדאורייתא ולא פלוג רבנן בכל החולצות וצריכות קריאה". ולפ"ז משמע דאמנם בהנך שאין עולין מה"ת ליבום כמו חייבי עשה ול"ת לא בעי קריאה, ובכ"ז גם בהו אמרינן שפיר דחולצות משום דקריאה לא מעכבא כאמור לעיל.

23ובזה נבין ג"כ את האי דינא ששנינו בסנהדרין (יח, א): "המלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו", ופירש"י (יט, ב ד"ה ולא חולצין לאשתו), דהטעם הוא: "מפני שאסורה להנשא" ומקשים רבים, הא החליצה מצוה היא מצד עצמה, וגם זו שאינה רוצה להנשא כלל נמי אינה פטורה מהמצוה הזו, כדאמרינן ביבמות (לט, ב) "שהויי מצוה לא משהינן"? ואמנם ברמב"ם אנו מוצאים טעם אחר בדבר שכתב (בפ"ב מהלכות מלכים הלכה ג): "אם מת הוא, כיון שאי אפשר ליבם את אשתו כך אין חולצין לה אלא תשב לעולם בזיקתה" שבאמת זה עוד קשה יותר, דהא כל האיסור ביבום באשת מלך הוא מצד העשה דשום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ובחייבי עשה הרי הלכה פסוקה היא דחולצת ולא מתייבמת?

24אכן לפ"ז יתבארו ויתלבנו הדברים, דהא לדברינו בכל חייבי לאוין ועשה או בחייבי עשה גרידתא אפשר היה לכאורה לבוא מצד הסוג הב' של כל שאינה עולה ליבום, אלא כאמור, דזה לא שייך רק במקום דהחסרון הוא בעצם הנפילה כמו במעוברת, דכל סבת הנפילה היא מצד "וזרע אין לה" וכאן הרי אפשר דיש לה; אבל בחייבי לאוין ועשה כמו אלמנה לכ"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט הרי סבת הנפילה יש שפיר כנ"ל. אבל מזה תצא לנו הנחה חדשה, דאם יהיה העשה בעצם הנפילה גופא כמו באשת מלך, דמצד העשה דשום תשים עליך מלך אי אפשר ליבמה, הנה אופן שכזה אי אפשר להכניס תחת הסוג הא' של כל שאינה עולה ליבום, מאחרי דהחסרון הוא רק בהפועל ולא בהבכח, דהא אין איסור כזה שיפקיע את הזיקה, ורק מצד מצות יראת המלך אי אפשר ליבמה. אבל שוב הרי נכנס זאת תחת הסוג הב' של כל שאינה עולה ליבום, שהחליצה באופן שכזה אינה מועילה כלום "אלא תשב לעולם בזיקתה".

25ובדברים יותר ברורים, דבכל חייבי לאוין ועשה הרי המצוה של "להקים לאחיו שם בישראל" עומדת בתקפה, אלא שהלאו או העשה הוא מעין אריה דרביע עלה על המצוה; משא"כ באשת מלך, אם כי גם בזה העיכוב הוא רק בפועל, אבל סוף סוף העיכוב הוא בעצם המצוה, שלעומת המצוה של "להקים לאחיו שם בישראל" יש מצוה אחרת של "שום תשים עליך מלך" שתהא אימתו עליך; ובקצור, כי בכל חייבי לאוין ועשה כמו אלמנה לכ"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט וכדומה, העיכוב הוא מצד היבם, ולא כן בנ"ד, שהעיכוב הוא מצד האח המת, שהוא הוא הסבה הגורמת לעיקר המצוה.