דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה יט

1עדיין נשאר לבאר את שיטת רש"י בטעמו של דבר דאין חולצין לאשת מלך. - רש"י סובר דאף דפסקינן כר"ל הנה בד"א שמקודם יש ספק של איסור דאורייתא. - ובזה מתישבת קושית המהרש"א ביבמות דשפיר מקשה רש"י מספק צרת ערוה דמדאורייתא הוא. - ולכאורה יש בזה סתירה להנחתנו, דאפשר להשתמש בהסוג הב' של כל שאינה עולה ליבום רק במקום שהחסרון הוא בעצם הנפילה. - חדושו של העונג יום וב דבספיקות דאורייתא אינה מועילה החליצה נסתר מכמה סוגיות. - אך באמת בכל ספיקות דאורייתא הדין הוא כמו באיסור דרבנן שהאיסור הוא רק בפועל ולא בכח, כי על הבכח שייך שפיר הגדר דאיגלאי מלתא למפרע. - ומכלל זה אנו למדים, דזולת הטעם שתתעגן לעולם לא היתה עולה לחליצה מצד עיכוב הקריאה אע"ג דקריאה לא מעכבא. - וזהו לפי הנחת האחרונים דעצם החליצה לא הויא מצוה אך הקריאה היא מצוה. - וזה הוא כונת רש"י גבי אשת מלך דמצוה אין כאן מצד שאי אפשר בקריאה, ואי משום לפוטרה מן הזיקה הלא בין כך ובין כך היא אסורה. - ומחלוקת רש"י והרמב"ם הוא בזה, דלהרמב"ם נקרא זאת חסרון בהנפילה ולרש"י לא כן.

2והנה ביארנו את שיטת הרמב"ם בטעמו של דבר, דלא חולצין לאשת של מלך, אכן עדיין נחוץ לנו לבאר את שיטת רש"י שלכאורה קשה כנ"ל?

3והנ"ל בזה דהנה איתא שם ביבמות (מא, ב): "מתיב רב חיננא, הספיקות חולצות ולא מתיבמות. מאי ספיקות וכו' אלא לאו ספק שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהן קידש וקתני חולצות? הכי השתא, התם אם יבא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא, הכא אם יבא אליהו ויאמר דהא לא איעברה מי משגח בה ויבמינן לה, הא קטנה דלאו בת איעבורי היא ואפ"ה צריכה להמתין ג' חדשים". ועיין ברש"י שם (ד"ה הרי קטנה וכו') שפירש: "וכל הנך דאמרו רבנן חולצות ולא מתיבמות, כגון אחות חלוצתו ואחות זקוקתו וספק צרת ערוה, התם משום דלא אפשר הוא, דא"כ לעולם תאסר, הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא חלצה, אבל הכא אפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהיתר".

4ועיין במהרש"א שם שכתב: "ספק צרת ערוה כדי נסיב הכא, דהשתא לפי תירצוא דאנן קיימין בה דהא אם יבא אליהו דקרוב לה יבמינן לה, ובלי טעמא דאי אפשר ניחא, אלא לפי סברת המקשה דאכתי לא ידע הא דאם יבא אליהו וכו' צריכין אנו לומר הא דלא מקשה מספק צרת ערוה, היינו משום דלא אפשר". והדוחק שבדבריו אלה הרי בולט וניכר. אבל באמת רש"י שפיר קא מקשה אף לפי התירוץ דאם יבא אליהו וכו' דהא כבר הקשו בתוס' (לה, ב ד"ה תגלי מלתא) בסתירת הדברים הללו שפסקינן כר"ל בהחולץ למעוברת דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן, ודלא כר' יוחנן, דאמר "דאם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא וכו'", ואיך אנו משתמשים בכאן בהסברא דאם יבא אליהו? ותרצו: "לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע העתידות, אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה". אכן רש"י לא ס"ל להאי סברא של התוס', מאחרי דלפי דברינו טעמו דר"ל הוא משום דבעינן שתהא עולה ליבום בפועל, וא"כ מאי נ"מ לן מאיזה טעם אינה עולה ליבום בפועל, אי משום שא"א לידע העתידות או משום שאין אנו יודעים מה שבאותה שעה? ולכן תפס רש"י בזה סברא אחרת לישב את הסתירה הנ"ל, והוא דאם אמנם פסקינן בזה כר"ל, הנה בד"א במקום שטרם שבא אליהו אינה עולה ליבום מצד ספק של איסור דאורייתא, אבל לא במקום שגם מקודם יש רק חששא של איסור דרבנן.

5והגמרא הלא מקשה מספק שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהן קידש, שמדאורייתא הלא אין איסור ביבום של אחת מהן, וממילא הלא החליצה שפיר מועילה מצד דכל אחת מהן היא בכלל של עולה ליבום, אלא דמדרבנן אי אפשר ליבם אפילו לאחת מהן, כדפירש"י שם (כג, ב ד"ה חולץ לשתיהן): "ויבומי חדא לא, דאחות חלוצתו אסורה לו מדרבנן בחייה. ויבומי ברישא נמי לא דלמא לא זו היא יבמתו וקפגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו". ועכ"פ כל הקושיא דאינה עולה ליבום בזה הוא רק מצד החששא של איסור דרבנן, וע"ז שפיר אנו משתמשים בהכלל של אם יבא אליהו.

6וטעמו של דבר דבאיסור דאורייתא אי אפשר להשתמש בהכלל דאם יבא אליהו, ובאיסור דרבנן אנו משתמשים שפיר בכך, אפשר להסביר בנקל כפי מה שביארנו בספקנו דרך הקודש (שמעתתא א פרק ה), דכל איסורי דרבנן נחשבים שאינם ראוים מדאורייתא בפועל, אבל הם שפיר ראויים מדאורייתא בכח; ויהיה גם מזה ראיה להנחתנו בפרק הקודם, דהסוג הב' של כל שאינה עולה ליבום נאמר כשאינה עולה ליבום בפועל, והראי', דגם על איסורי דרבנן אנו משתמשים בהכלל של כל שאינה עולה ליבום, ופשטות הדברים משמע, דגם מדאורייתא לא תועיל החליצה מצד שאינה עולה ליבום מדרבנן, והוא כדברינו דבזה אנו מביטים על הבפועל, וס"ס בפועל הרי איננה עולה ליבום. ועכ"פ לפ"ז אם כי באיסור דאורייתא פסקינן ד"תגלי מלתא למפרע לא אמרינן" משום דס"ס אינה עולה ליבום בפועל, אבל באיסור דרבנן, שגם לפני הגלוי לא עלתה ליבום רק בפועל, הנה מועיל הגלוי גם לענין בפועל.

7ולפ"ז מתישבת קושית המהרש"א הנ"ל, דשפיר מקשה רש"י מספק צרת ערוה שהוא ספיקא דאורייתא, ושם הרי אי אפשר להשתמש בהסברא דאם יבא אליהו כנ"ל.

8אכן לפ"ז הרי יש סתירה לדברינו הנ"ל בפרק הקודם, דאפשר להשתמש בהסוג הב' של כל שאינה עולה ליבום רק במקום שהחסרון הוא בעצם הנפילה כמו במעוברת, ולא כשהחסרון הוא מצד דבר אחר, וספק צרת ערוה הרי החסרון הוא בדבר אחר ואיך נכנס זאת תחת הכלל של כל שאינה עולה ליבום?

9בשלמא באחות חלוצתו ואחות זקוקתו, אי היה איסורם ליבום מדאורייתא, שפיר הם בכלל כל שאינה עולה ליבום, דגם זה נקרא חסרון בעצם הנפילה, אבל בספק צרת ערוה יוקשה כנ"ל.

10אכן נדייק בלישנא דרש"י בהתירוץ על זה שכתב "התם משום דלא אפשר הוא, דאם כן לעולם תאסר, הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא חלצה", וראיתי בספר עונג יו"ט (סי' קעו) שמדייק מזה, דאם הספק הוא מדאורייתא, אז אע"ג במקום שלא אפשר ולעולם תאסר אינה מועילה החליצה מטעם שאינה עולה ליבום ותשאר בזיקתה לעולם. אבל באמת זהו נסתר מכמה סוגיות בש"ס, דמשמע להדיא דאף בספיקות דאורייתא חולצות ולא מתייבמות, וכמובן שאף אם נתברר הספק אח"כ דבת יבום היא מ"מ מועילה החליצה שנעשתה בעודנה בספק? אך האמת מה שאמר רש"י "כיון דמדאורייתא בת יבום היא" הכוונה רק על אחות חלוצתו ואחות זקוקתו שיש בהן רק איסור דרבנן, וספק צרת ערוה גם במקום שהוא ספיקא דאורייתא, למשל בשתי כיתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה, יש לזה אותו הדין של איסור דרבנן ודאי, דבשניהם החסרון במה שאינה עולה ליבום הוא רק בהפועל ולא בהכח; באיסור דרבנן - כפי הנ"ל, שכל איסור דרבנן הוא רק בהבפועל, כי בעצם הדבר הרי ליתא איסור וכל האיסור הוא רק מצד דלא תסור שהוא ענין כבוד כללי להחכמים. ובספיקא דאורייתא - מאחרי שביארנו, דהסברא דאם יבא אליהו וכו' מועיל לענין הבירור בכח ולא לענין הבירור בפועל, וא"כ שוב החסרון דאינה עולה ליבום הוא רק בהבפועל, כי בעצם הדבר אם יבא אליהו ויאמר דהקדושין של הערוה היה קרוב לו הרי הצרה שפיר בת יבום, והלא כל החליצה אנו מצריכים רק בשביל זה ששמא הקידושין של הערוה היה קרוב; ובכן ממ"נ צריכה להועיל החליצה, דאם באמת היא צריכה חליצה הרי קמי שמיא גליא שהיא עולה ליבום ג"כ, אלא מצד דס"ס בפועל ממש אינה עולה ליבום בעודנה בספק, ובכן יש לזה אותו הסוג של איסור דרבנן ודאי, ובמקום דלא אפשר שאם לא תחלוץ תתעגן לעולם שפיר חולצת.

11ומכלל זה אנו למדים ג"כ להיפך, דזולת הטעם שתתעגן לעולם היינו אומרים גם בכה"ג כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, אע"ג דהחליצה מצד עצמה היא מצוה כנ"ל ובעצם החליצה הרי אין שום עכוב כנ"ל, כיון דאין כאן חסרון בעצם הנפילה ורק איסור דבר אחר מעכב את היבום, אלא משום הקריאה דאי אפשר לקרות את הכתוב מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, אחרי דלאו מיאונו הוא הגורם אלא הספק איסור הוא המונע, והלא קריאה לא מעכבא כנ"ל?

12אכן כבר האריכו האחרונים בהחקירה, אם החליצה כשהיא לעצמה היא מצוה ככל המצות המוטלות על האדם, או דהוא רק דבר המתיר כמו שחיטה, שרק כשרוצה לאכול בשר אי אפשר לו בלי שחיטה, וה"נ כשהיא רוצה להנשא אי אפשר לה בלי חליצה, אבל גוף החליצה איננו מצוה; ויש ראיות לכאן ולכאן, וביחוד סמכו את יתדותיהם על דברי התוס' בנדה (סו, ב ד"ה כל הראוי לבילה) שכתבו: "וא"ת, ואמאי לא בעינן ביאת מים לכתחלה בבית הסתרים כמו בילה וקריאה בחליצה ובכורים? וי"ל, דאין סברא גבי טבילה, שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם. ואין לומר דלכתחלה ליבעי דכיון דבדיעבד טהור לכתחלה נמי לא בעי ותעלה לו טבילה, אבל בילה ומקרא בכורים וחליצה מצות נינהו, הלכך לכתחלה ליעבד". והדברים ברור מללו, דעצם החליצה הויא מצוה ולא רק הכשר להיתר שאלמלא כן לא היה אפשר לחלק בזה בין הלכתחלה והדיעבד. אולם כמה סתירות לזה עומדות כנגד, ועי' בעונג יו"ט (סימן קעו) שמפשר בזה ואומר, שעצם החליצה הוא אמנם רשות ואם רצו שניהם שלא לחלוץ הרשות בידם, אבל הקריאה של החליצה היא גופה מצוה; וציור לזה שחיטה וכסוי הדם, דהשחיטה היא בודאי רק דבר המתיר, אבל הכסוי כשכבר שחט נחשבת למצוה בפני עצמה. וככה ג"כ בחליצה, דהחליצה באה רק להתירה מהזיקה, אבל הקריאה במקרה שכזה היא כבר באה בתור מצוה תכליתית ככל המצות המוטלות על האדם, והלכך הקריאה לא מעכבא, דנהי דבלי הקריאה אינו מקיים את המצוה, אבל נשארה ס"ס החליצה בתור מתיר את האיסור.

13ואותו הציור הוא ג"כ בספק צרת ערוה שכתב רש"י, דלהכי חולצת משום דלא אפשר, דא"כ תאסר לעולם ולא שייך לבוא בזה מצד מצוה, משום דבאמת אע"ג דבכאן אין הספק בעצם הנפילה, אבל ס"ס הקריאה אי אפשר להיות בכאן כנ"ל, ובלי קריאה הרי אין כלל מצוה בדבר כנ"ל, ואם היתה מתרצת לבלי להנשא לעולם שוב אין כלל מצוה בדבר, אחרי דקריאה אי אפשר להיות בזה בין כך ובין כך, אך משום דהיא רוצה להנשא, בלי החליצה תאסר לעולם, הנה באה החליצה בזה בתור מתיר לבד בלי שום מצוה שתהא כרוכה בה.

14ונחזור לענינינו שלזה נתכוין רש"י ג"כ גבי מלך שלא חולץ ולא חולצין לאשתו, שכתב רש"י הטעם מפני שאסורה להנשא, שבאמת אין כוונת רש"י לומר שאין כלל שום מצוה בחליצה, דאמנם בכל חליצה יש מצוה שפיר מצד הקריאה, אבל בנ"ד שבין כך ובין כך לא תוכל להיות קריאה של מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל מצד שאינה עולה ליבום כנ"ל, הרי החליצה באה רק בתור מתיר, וכיון שבין כך וכך אסורה להנשא, הרי אין כל צורך בחליצה לא מצד המצוה ולא מצד המתיר שבזה.

15באופן, שגם לרש"י אנו זקוקים בזה להטעם של כל שאינה עולה ליבום, אלא בעוד שלהרמב"ם הטעם האחרון לבד מספיק, הנה לרש"י אנו זקוקים נוסף על הטעם של כל שאינה עולה ליבום גם להטעם מפני שאסורה להנשא.

16ומחלוקת רש"י והרמב"ם הוא בזה, דהרמב"ם תפס כנ"ל דבאשת מלך החסרון שאינה עולה ליבום הוא חסרון בהנפילה גופה, מאחרי דאי אפשר ליבמה מצד האח המת גופא, והוה כמו במעוברת שאינה מועילה החליצה כלום. ורש"י סובר דס"ס אי אפשר לדמות זאת למעוברת ששם העיקר חסר מן הספר, המצוה של להקים לאחיו שם בישראל, משא"כ באשת מלך, דרק מצות הכבוד של מלך מעכבת את המצוה של יבום אין זה חסרון בהנפילה גופה, אך חסרון מחמת דבר אחר, ובאופן כזה החליצה שפיר פוטרת מהזיקה, אלא דאינו מקיים בזה מצוה כפי האמור, דהמצוה איננה בעצם החליצה, אך בהקריאה שאי אפשר להיות בכאן, דלא שייך בזה לומר מאן יבמי כנ"ל.

17ולזה מתכוון רש"י באמרו, שלהכי לא חולצין לאשת מלך מפני שאסורה להנשא, שבאמת גם הוא סומך על נמוקו של הרמב"ם בזה מצד שאינה עולה ליבום, אלא דהטעם הזה לא יספיק לשיטת רש"י רק לשלילת הקריאה שממילא אנו שוללים בזה את המצוה, כנ"ל, אבל מדוע לא תחלוץ כדי להפטר מן הזיקה, ולזה השתמש בהטעם "מפני שאסורה להנשא" בלאו הכי, אבל אה"נ שבכ"מ, גם אם היא אינה רוצה להנשא מחוייבים הם בחליצה מצד המצוה שבקריאה.

18ונ"מ לדינא בין הרמב"ם ורש"י כשעברה וחלצה, שלהרמב"ם נשאר עליה, על אשת המלך, הלאו של לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר נוסף על המ"ע של שום תשים עליך, מאחרי דהחליצה לא הועילה כלום, אכן לרש"י בדיעבד אם עברה וחלצה שפיר נפקעה הזיקה והיא אסורה להנשא רק מצד המ"ע הנ"ל.

19ועיין בספר "באר יצחק" להגאון מה"ר יצחק אלחנן ספקטור ז"ל (חלק אה"ע סימן יז), שהעיר על טעמו של רש"י הנ"ל דעדיין צ"ע לר' יהודה, דס"ל התם דמלך נושא אלמנותו של מלך, א"כ הא ראויה להנשא למלך? אכן לדברינו ניחא, דגם רש"י סומך בעיקרו על הטעם של כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה כנ"ל.