דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה כ

1הערתנו במעוברת מצד כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה היא הערת הראשונים, ולדברי הרשב"א הוא מצד דע"ז אמרינן שפיר איגלאי מלתא למפרע. - ומזה סתירה למה שהנחנו דלענין זה אנו מביטים על הבפועל. - הר"ח הוא תנא דמסייע לדברינו. - ההבדל בין מעוברת לקטן משום דבקטן בסבת הנפילה אין ספק כלל. - הנ"מ בין הר"ח והרשב"א באופן שבעודנה מעוברת היתה אסורה על היבם משום אחות אשתו. - מהרשב"א ג"כ ראיה להנחתנו דיש שני סוגים בהכלל של כל שאינה עולה ליבום. - ולענין צורך החליצה אמרינן שפיר איגלאי מלתא למפרע, אך לא לענין תועלת החליצה. - ולשיטת התוס' לא שייך כלל בזה הגדר דאיגלאי מלתא למפרע. - במקום שאינה עולה ליבום לכתחלה אי שייך בזה לומר כל שאינה עולה ליבום וכו' אף בדיעבד יש בזה מחלוקת הבבלי והירושלמי. - בשומרת יבם שנשאת אין חסרון בעצם הנפילה. - וכה"ג באשת איש להרשב"א. - ובזה תתבאר לנו ראיית הרשב"א מנודרת שהשער המלך הרבה לתמוה על זה. - קושית החכם צבי מאנינות לא קשה כלל לדברינו.

2שבתי וראיתי, דהערתנו ביבמה מעוברת מצד כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו', היא באמת הערת הראשונים ז"ל; עי' ברשב"א שם (לה, ב ד"ה הא דפריק ר"ל): "וא"ת, הא משמע יקיים ופטורים מן הקרבן, ואם איתא דביאת מעוברת לא הויא ביאה, אשת אח שלא במקום מצוה היא? י"ל, דאע"ג דלא שמה ביאה לפוטרה היינו משום דכתיב ובן אין לו עיין עליו בעיונא בעלמא, מ"מ כיון שהפילה ואיגלאי מלתא דהוזקקה לו משעה ראשונה, לא הויא עליה כאשת אח שלא במקום מצוה, שאם אין אתה אומר כן, לר"ל יבמה שהפילה איך מתייבמת, והלא בשעת נפילה אין אני קורא בה יבמה יבא עליה וכו'. אלא דטעמא כדאמרן, שלא נאסרה עליו לגמרי, אלא שצריכה להמתין עד שנדע, אם הוזקקה לו אם לאו, וכשהפילה כבר נודע שהוזקקה".

3ועוד שם (לו, א ד"ה אמר רבא): "ואע"ג דקי"ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' האי בשעת נפילה זקוקה היא, אלא דרחמנא אמר עיין עליה לידע אם זקוקה היא אם לאו וכיון שהפילה איגלאי מלתא למפרע דזקוקה היתה".

4ובכן תפס שלא כדברינו שהנחנו בפרק יח, דהשעת נפילה מתחלת רק אחרי שהפילה, דהרי דבריו של הרשב"א ברור מללו, דאמנם השעת נפילה מתחלת תיכף משעת המיתה, אלא דאף לר"ל אתינן בזה מטעם הגדר דאיגלאי מלתא למפרע.

5ותהיה מזה ג"כ סתירה למה שהנחנו בפרק טז, דלענין כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' אנו מביטים על הבפועל ולא על הבכח, ואם אי אפשר לקרות בה בפועל ממש את היבמה יבא עליה, תו היא נשארת באיסור אשת אח, דהא לפ"ז הרי לא היה שייך בזה כלל הגדר דאיגלאי מלתא למפרע.

6וכמובן ששתי הנחותינו הנ"ל הא בהא תליא, דאם אנו מקפידים בזה דוקא על הבפועל, הרי צדקה הנחתנו הראשונה דהשעת נפילה מתחלת רק אחרי שהפילה משום דמקודם אין שעת נפילה בפועל.

7אכן מצאתי תנא דמסייע לדברינו את הר"ח ז"ל, דהנה שם באותו הדיבור הנ"ל כתב הרשב"א ז"ל: "אלא דקשיא לי, דהא לא עדיפא מקטן וקטנה לר' מאיר, דאמר דאינן מיבמין משום שמא ימצא סריס (יבמות סא, ב), ואפ"ה פרכינן עליה דר"מ בשילהי פ' ב"ש (קיא, ב) כדאמרינן התם, אמר רבא בלאו הכי נמי לא מצית אמרת, מי איכא מידי דהשתא אסירא ליה ולבתר שעה שריא ליה, והא אמר ר' יהודה אמר רב, כל יבמה וכו'? ונראה שם מדברי ר"ח ז"ל, דאדר"מ פריך אלא דנראה לי דאדרבנן פריך ושם אאריך בזה בס"ד".

8ועיין שם בח' בשילהי ב"ש (ד"ה רבא אמר) שבאמת הוא מאריך בזה הרבה וכתב שם: "מדברי ר"ח ז"ל נראה וכו', דהא דמקשה רבא נמי מי איכא מידי דהשתא אסירא וכו', לר"מ הוא דמקשה וכו'. ואינו מחוור בעיני, דהא טעמא דר"מ משום שמא ימצא סריס הוא, ואם יבא אליהו ויאמר דלאו סריס הוא שרי, וכיון שכן הרי אני קורא בה יבמה יבא עליה, דאיגלאי מלתא למפרע דלאו סריס הוא וראוי ליבום הוה, והרי זו כשאר כל הנשים שאסורות להתיבם עד שיעברו שלשה חדשים שמא מעוברות הן, ואפ"ה קרינן בה יבמה יבא עליה, וטעמא כדאמרן דאיגלאי מלתא למפרע דראויה להתיבם הות? וכו' אלא מסתברא דאדרבנן דר"מ הוא דקיימינן ולא לר"מ כלל וכו'.

9אמנם באמת הר"ח תמך את יתדותיו על הא דאמרן דבעינן יבמה יבא עליה בפועל ממש, וממילא לא שייך בזה לומר איגלאי מלתא למפרע. והא דמעוברת או בכל אשה אחרי ג' חדשים דמתיבמת אח"כ, הנה הקושיא גופא הוא הפירוקא; דשם מקודם לא הויא כלל בגדר שעת נפילה, כיון דלא הוקבעה כלל עדיין סבת הנפילה שהוא "ובן אין לו", וממילא מובן, דלא תוקשה קושית הרשב"א מהא דקטן שחיישינן שמא ימצא סריס, דשם ס"ס בסבת הנפילה הרי אין ספק, דבכל האופנים הרי בן אין לו, אלא דאם ימצא סריס, אי אפשר שתצא הנפילה מכח אל הפועל, אבל עכ"פ כיון דהסבה יש הרי כבר הגיעה שעת הנפילה, וממילא כיון שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, הרי היא נשארת באיסור אשת אח.

10ויהיה ג"כ נ"מ לדינא בין הר"ח והרשב"א הנ"ל, באופן שבעודנה מעוברת היתה אסורה על היבם משום אחות אשתו, וכשהפילה כבר מתה אשתו, אם אנו אומרים ע"ז כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה וכו'. דלשיטת הרשב"א, שהשעת נפילה הותחלה תיכף במיתת האח, דאמרינן איגלאי מלתא למפרע כנ"ל, ומאחרי דאז היתה אסורה עליו משום אחות אשתו תו נשארה באיסורה לעולם. אבל לשיטת הר"ח דהשעת נפילה הותחלה רק אחרי שהפילה, ואז הרי כבר מתה אשתו היא מותרת להתייבם, וצ"ע רב לחדש לשיטת הר"ח הנ"ל חדוש שכזה שמרפסן איגרי.

11אכן עכ"פ גם מהרשב"א הנ"ל יש ראיה ברור להנחתנו העיקרית בהפרקים הקודמים, דיש שני סוגים בהכלל של כל שאינה עולה ליבום, הראשון נאמר כשהחסרון הוא גם בכח, והשני נאמר כשכל החסרון הוא בהבפועל; דאל"כ אין מקום לחלוקו הנ"ל, דלענין תועלת החליצה לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע, וע"כ ס"ל לר"ל דבהחולץ למעוברת דצריכה חליצה מן האחין ובכ"ז לענין צורך החליצה אמרינן שפיר איגלאי מלתא למפרע. וע"כ כל מעוברת צריכה שפיר חליצה כשהפילה, ולא אמרינן בזה כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה משום דאיגלאי מלתא למפרע, אי לאו משום החילוק הנ"ל, דלענין אי-צורך החליצה דאנו באים בזה מטעם הסוג הא' של הכלל הנ"ל, שפיר שייך הגדר דאיגלאי מלתא למפרע, דכל עיקרו הוא בא על הבכח, אבל לענין תועלת החליצה, דזה נכנס כבר תחת הסוג הב' של הכלל הנ"ל, שם אינו מועיל מה שנימא איגלאי מלתא למפרע, דס"ס בפועל לא היתה עולה ליבום למפרע.

12באופן שכל הסוג הב' הנ"ל מסתעף רק מהיסוד, שהסוג הא' נאמר רק כשיש חסרון אף בכח, דאל"כ לא היה במציאות כלל הסוג הב', דהא בכ"מ כשאנו דנים על אי-תועלת החליצה מטעם שאינה עולה ליבום, הרי אפשר לדון על כל עיקר הדבר - על צורך החליצה גופא, דכיון שאינה עולה ליבום אין צורך כלל בחליצה, ותהא מותרת לשוק אף בלי זה, כמו שהעיר הרשב"א בחולץ למעוברת, דבעת שהיא מעוברת נימא דכיון שאינה עולה ליבום אין לה צורך כלל בחליצה, ואי משום דשמא תפול אח"כ הא זה שוב בכלל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה, ורק כאמור, דמכח היסוד הזה שהסוג הא' ליתא רק כשהחסרון הוא אף בהבכח, ממילא מסתעף סוג ב', דבמקום שאין החסרון רק בפועל דשפיר היא צריכה חליצה, אבל אינה מועילה החליצה מטעם שאינה עולה ליבום בפועל.

13ועיין שם (יבמות לה, ב) בתוס' ד"ה תגלי מלתא למפרע לא אמרינן, שכתבו: "אע"ג דלקמן (מא, ב) גבי ספיקות שקידש אחת משתי אחיות חשבינן לה בת חליצה ויבום, כיון דאם יבא אליהו ויאמר דהאי קדיש? לא דמי, דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שאי אפשר לידע העתידות, אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה". ולשיטתם לא שייך כלל בזה הגדר דאיגלאי מלתא למפרע, אכן לשיטת הרשב"א שפיר שייך בזה הגדר הנ"ל, אלא דבמקום שאנו בעינן בזה את הבפועל שם לא שייך בכלל הגדר הנ"ל.

14ועי' בפרק ב, שהוכחנו, דכל שאינה עולה ליבום נאמר דוקא כשיש חסרון אף בהבכח, דאל"כ לא היינו צריכים לתלות את כל הטעם דחליצת מעוברת ל"ש חליצה מצד דביאת מעוברת ל"ש ביאה, דתפ"ל דאף אם נימא דביאת מעוברת שמה ביאה בדיעבד, אבל עכ"פ כיון דלכתחלה לאו בת יבומי היא, תו לא תועיל החליצה אף בדיעבד דהא ס"ס אינה עולה ליבום בפועל ממש.

15אכן לדברינו עכשיו דהסוג הב בהכלל הנ"ל נאמר דוקא על החסרון שבפועל הרי הדרא קושיא לדוכתה, דאמאי לא אתינן בזה מצד הכלל של כל שאינה עולה ליבום? ואמנם אמרינן שם: "אמר ליה רבא, מה נפשך, אי ביאת מעוברת שמה ביאה חליצת מעוברת שמה חליצה, ואי ביאת מעוברת לא שמה ביאה, חליצת מעוברת נמי לא שמה חליצה, דהא קי"ל דכל העולה ליבום וכו'", דמדגיש כל עיקר קושיתו מצד דביאת מעוברת ל"ש ביאה; ולפ"ז הרי אף אם נימא דביאת מעוברת שמה ביאה בדיעבד, בכ"ז ג"כ קשה דחליצת מעוברת לא תהא חליצה אף בדיעבד מצד הטעם הנ"ל?

16אכן באמת אין הדבר הזה מוכרח, ואפשר דבמקום שעולה ליבום בדיעבד תו עולה לחליצה ג"כ בדיעבד, אף אם נימא דבעינן עולה ליבום בפועל, דהא ס"ס בדיעבד מועיל אף בפועל ממש.

17ובאמת בסברא זו אנו מוצאים מחלוקת בין הבבלי והירושלמי עיין שם בתוס' (ד"ה ונמצאת מעוברת) שכתבו: "וא"ת, א"כ אם אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותיה, דתוך שלשה חדשים לאו חליצה היא וכו' דכיון דאינה עולה ליבום, אינה עולה לחליצה? ואור"י וכו' דבדיעבד אם חלצה אפילו מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת, דאמר לקמן יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג' צריכה להמתין ג' חדשים, משמע דלא בעיא חליצה". ועיין שם בהגהת הגר"א שכתב "וג"ח הכל לכתחלה, דבדיעבד אף יבום מהני, אלא דבירושלמי אמר בהדיא, דצריך חליצה אחרת, אבל גמ' דידן פליגא כמ"ש בתוס'". וזהו לשון הירושלמי בר"פ החולץ (יבמות פרק ד הל' א): "חלץ בתוך ג"ח מהו שתהא צריכה לאחר ג"ח, נשמעינה מן הדא, קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל כו' דר"מ היא, דרבי מאיר אמר אין חולצין ואין מיבמין את הקטנה שמא תמצא אילונית, כמה דאת אמר תמן אע"פ שחלצה חולצת, וה"נ אע"פ שחלצה חולצת". ותופס דגם בקטנה איסור החליצה הוא מפני שאינה ראויה ליבום, ולא משום דמקשינן אשה לאיש כמו שאמרינן בגמרא דילן (קה, ב). ועכ"פ אנו רואים, דהבבלי סובר דכיון דבדיעבד אף יבום מהני בתוך ג"ח, תו מועילה אף החליצה בדיעבד, ולא שייך למעוטי מצד שאינה עולה ליבום לכתחילה, משום דבשעה שאנו דנים לענין דיעבד אין לנו כל נ"מ בהלכתחלה. אבל הירושלמי סובר, דכיון דאינה עולה ליבום לכתחלה שוב אינה מועילה החליצה אף בדיעבד, משום דבאופן כזה לא נקרא עולה ליבום בפועל כנ"ל, ועכ"פ לא קשה מה שהגמרא מדגישה "אי ביאת מעוברת לא שמה ביאה חליצת מעוברת נמי לא שמה חליצה" וכו', משום דהבבלי אזיל לשיטתו, דאם היבום מועיל בדיעבד תו אף החליצה מועילה בדיעבד.

18והנה כבר הערנו בפרק טז על הא דמשמע ביבמות (טו, א) דשומרת יבם שנתקדשה לאחר אפשר לה לחלוץ אף בעודנה אשת איש, ושאלנו, הא כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, והבאנו מזה ראיה להנחתנו, דזהו דוקא כשאינה עולה ליבום אף בכח. אכן לפ"ד בהפרקים האחרונים, הנה זה מספיק רק על מה שהיא צריכה חליצה אע"פ שבינתיים נשאת לאחר, אבל זה אינו מספיק ליישב מדוע תועיל החליצה בעודנה אשת איש, הא בזה מביטים אנו על הבפועל וס"ס בעודנה אשת איש אינה עולה ליבום בפועל, ובכן תצטרך לחליצה שניה כשיגרשנה אח"כ?

19אכן גם זה לא יוקשה, דהא ביארנו דרק אז אינה מועילה אם החסרון הוא בהנפילה גופה כמו בהחולץ למעוברת, אבל לא במקום שהחסרון הוא מחמת דבר אחר; ובנ"ד הרי בהנפילה גופה אין כלל חסרון, ואם כי אי אפשר בזה הקריאה של "מאן יבמי" וכו', הלא הקריאה לא מעכבא.

20וכה"ג נצטרך לומר בתירוצו של הרשב"א בריש יבמות (ב, א) על קושית הירושלמי דליתני ט"ז נשים שפוטרות צרותיהן כשגרשה עמ"נ שלא תנשאי לפלוני והלכה ונשאת לאחיו של אותו פלוני, ומתרץ, דבכה"ג אינה פטורה מן החליצה כיון דאיסור דבר אחר גרם לה, והסברנו בפרק ב הנ"ל דג"כ הטעם מפני שבכח היא שפיר עולה ליבום וכל החסרון הוא רק בהבפועל; ולפ"ז ג"כ לא יספיק זאת רק להסיר את הסוג הא' מהכלל הנ"ל, אבל לא את הסוג הב', ושוב נשיב מחמת דאין זה חסרון בהנפילה, אבל עכ"פ ג"כ תהיה החליצה באופן שכזה בלי קריאה.

21ועיין שם ברשב"א שכתב עוד: "והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה, דתנן בפרק ב"ש (קיא, ב) דכופין אותו לחלוץ לה והרי זו אינה עולה ליבום דבר תורה, דקיימא עליה בלאו ועשה, ואעפ"י כן עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר". ולפ"ד הנ"ל הרי גם בכאן תהיה החליצה בלי קריאה.

22אכן לכאורה יוקשה בזה, דנהי דקריאה לא מעכבא, אבל במקום דאפשר לעשות ע"י קריאה, אין אנו עושים לכתחלה בלי קריאה, והראי' דבספק צרת ערוה הוכרח רש"י לפרש שם (מא, ב) בטעמא של דבר דחולצת משום דלא אפשר, דאין אנו יודעים מתי יתברר הספק, וכאן הא הרי אפשר בשאלה?

23ואפשר עפ"י מה שהבאנו בפרק יח תשובת הרא"ש (כלל נב סי' ב), דכל החולצות ולא מתיבמות מדרבנן כגון איסור מצוה ואיסור קדושה, כיון דמדאורייתא עולות ליבום, ורק משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אינן מתייבמות, שפיר הן צריכות קריאה, אע"ג דבכל איסורי דרבנן יש ג"כ איסור דאורייתא של לא תסור; וע"כ כיון דהאיסור אינו מונח בהיבמה בעצמה אלא רק מחמת כבוד להחכמים אי אפשר לו ביבום, שפיר שייכת ע"ז הקריאה ג"כ. וממילא אפשר, דלפ"ז גם בנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה, שפיר אפשר בקריאה כיון דהאיסור איננו בהיבמה גופה, אלא רק סבה צדדית מעכבת בדבר.

24ואם כנים אנחנו בזה, הרי נרויח ליישב קושיא חמורה בדברי הרשב"א הנ"ל, שלכאורה איזו ראיה הוא מביא מנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה שחולצת, ולא אמרינן בזה כל שאינה עולה ליבום וכו', ומה תמוהים הדברים וכי אפשר שאישתמיטתיה ליה להרשב"א הלכה פסוקה, שבחייבי לאוין ועשה חולצת ולא מתייבמת מדאורייתא, ולא אמרינן בזה האי כללא של כל שאינה עולה ליבום, ומה ראיה מזה לאשת איש שאינה עולה ליבום מצד איסור מיתה? ולפ"ז נאמר, דהרשב"א בא בזה מטעם הסוג הב' של הכלל הנ"ל דנאמר על כל האיסורים, ואם כי הקריאה לא מעכבא, אך הלא כאן אפשר בשאלה כנ"ל; ואמנם בכל איסורי לאו ועשה שחולצות ולא מתייבמות, באמת אי אפשר בקריאה, אך במה דברים אמורים כשהאיסור הוא בגופה לו גם כשכל האיסור הוא בפועל ולא בכח, אבל לא במקום שאיסור דבר אחר גרם לה.

25ומזה מביא הרשב"א שפיר ראיה לאשת איש, דאם הסוג הב' של הכלל הנ"ל לא שייך בכה"ג, כ"ש דלא שייך הסוג הא' שנאמר, כאמור, רק במקום שאינה עולה ליבום אף בכח.

26ועיין בחכם צבי (סי' א) שהקשה על מ"ש הרב מהראנ"ח הטעם למניעת האוננת מחליצה, משום דהחליצה הויא מצוה ואונן פטור מכל המצות, שלפ"ז לא משכחת לעולם יבום וחליצה, מאחרי דתמיד נעשים שניהם היבם והיבמה אוננים במיתת הבעל והאח, וא"כ גם אחרי כך הרי זהו בכלל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו'? ובאמת אין לקושיתו ענין, אם חליצה הויא מצוה או לא, דהא עכ"פ יבום בודאי דהוי מצוה, וזה בודאי שאסור בשעת נפילה מטעם אנינות, וא"כ יוקשה איך משכחת המציאות של יבום?

27ומובן דלדברינו הנ"ל לא קשה כלל, משום דהשעת נפילה גופא מתחלת רק אחרי השלשה חדשים כנ"ל. ותהיה מזה ג"כ ראיה להנחתנו, דהטעם שאי אפשר לבוא במעוברת מצד כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה הוא משום דהשעת נפילה מתחלת רק אחרי שהפילה, ולאו משום דאיגלאי מלתא למפרע, דהא על שלילת היבום מצד אוננת הרי לא שייך לומר בזה איגלאי מלתא למפרע כמובן.

28וגם לשיטת הרשב"א הנ"ל, דהשעת נפילה מתחלת תיכף, נמי לא תוקשה הקושיא הנ"ל, דהא, כאמור, הוא מחלק גם בהסוג הב' של כל שאינה עולה ליבום, שאם שכל עיקרו נאמר על עיכוב בפועל, בכ"ז יש הבדל בין שהעכוב הוא מצד איסור גופה ובין שרק איסור דבר אחר גרם לה; וכה"ג הוא מחלק ג"כ בהא דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, דאע"פ שזה לכל הדעות נאמר גם על עיכוב שבפועל לבד, אכן אונן ואוננת שאני, דזהו רק איסור דבר אחר גרם לו, כמובן, ואינו נכנס כלל תחת הסוג הזה.