דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה כא

1אם חליצה היא מצוה תכליתית או רק דבר המכשיר כבר האריכו האחרונים והביאו הרבה ראיות להצד הראשון. - אולם יש ג"כ ראיות להיפך. - ברם הדבר שאמנם היא מצוה אך המצוה איננה בעצם המעשה אלא בההיתר שבא ע"י מעשה זה. - וההבדל בין זה לשחיטה הוא בולט, דשם גם בההיתר אין מצוה אלא כשרוצה להשתמש בההיתר. - ראיה לזה מהא דבכ"מ כשאין קדושין תופסין לא בעינן ג"כ חליצה, משום דהחליצה שבמצוה הוא רק דבר המסתעף מהזיקה. - באשת מלך יש מצוה שתשאר כל ימיה אשת המת וע"כ אין מצוה שם בחליצה. - וע"כ אנו מדגישים בכתובות את הטעם של "כיון דאגידא בי". - בחכם צבי מוכיח, דהכוונה האמורה בחליצה אינה אלא מטעם הקנאה וזהו מתאים גם לדברינו. - עוד נ"ל דכשם שאין מצות יבום רק עליו כך הוא ג"כ במצות חליצה. - ולפ"ז באלה שמדאורייתא חולצות ולא מתייבמות שם איננה באה החליצה בתור מצוה. - ולפ"ז נמוקו של הרמב"ם ונמוקו של רש"י באשת מלך משלימים זה לזה. - ולפ"ז כשהמניעה היא מצדה אי אפשר לבוא עליו מצד כפיה. - בזה מתבאר לנו ראית הרשב"א מנודרת. - מזה שחדשנו עכשיו, יצא לנו דיש עוד סוג שלישי בהא דכל שאינה עולה ליבום. - האחרונים מחדשים דבקטלנית אין כופין אותו לחלוץ ולפ"ד אין ראיה לזה מאשת מלך. - עוד ראיות דחליצה הויא מצוה.

2ובעיקר הדבר, אי חליצה הויא מצוה תכליתית או רק דבר המכשיר להתירה לשוק כמו שחיטה, וגט למשל, כבר האריכו בזה האחרונים והביאו הרבה ראיות להצד הראשון.

3א) מהא דאמרינן ביבמות (קג, ב) דסנדל של איסוה"נ "לא תחלוץ בו ואם חליצתה כשירה", ופירש"י (ד"ה חליצתה כשרה) דהטעם הוא משום ד"חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו", ואילו לענין שחיטה אמרינן בחולין (ח, א) בסכין של עבודה זרה דאמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת דהוי מתקן, ולא אמרינן שם ג"כ דמצות לאו ליהנות נתנו. וההבדל בולט, משום דעצם השחיטה בא רק להתיר, משא"כ החליצה דהיא מצוה תכליתית ככל המצות שבתורה.

4ב) מיבמות (כו, א), דאמרינן שם בטעמו של דבר, דבד' אחים שב' מהם נשואים ב' אחיות, ומתו הנשואים את האחיות, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות משום "דקא סבר אסור לבטל מצות יבמין, דדלמא אדמיבם חד מית אידך וקא מבטל מצות יבמין". ואם נימא, דחליצה איננה אלא רק דבר המכשיר להתירה לשוק, הרי אותו ההיתר יהיה ג"כ כשימות אחד מהם, דהשניה פטורה מצד אחות אשה ומותרת לשוק.

5ג) מתוס' נדה (סו, ב ד"ה כל הראוי לבילה) שכתבו: "וא"ת, אמאי לא בעינן ביאת מים לכתחלה בבית הסתרים כמו בילה וקריאה בחליצה ובבכורים? וי"ל, דאין סברא גבי טבילה, דכיון דבדיעבד טהור לכתחלה נמי לא בעי ותעלה לו טבילה, אבל בילה ומקרא בכורים וחליצה מצות נינהו הלכך לכתחלה ליעבד". והדברים ברור מללו, דטבילה איננה רק דבר המכשיר להטהר, אבל חליצה היא מצוה תכליתית ככל המצות.

6ד) מהא דיבמות (קיב, א), במי שאמרה נטולה אני מן היהודים, דמסקינן שם דליבם אסורה וכופין אותו שיחלוץ לה; והא התם אינה יכולה להנשא אף אחרי החליצה מחמת הנדר, ואי החליצה איננה רק דבר המכשיר להתירה להנשא, הרי כל החליצה אך למותר היא, דע"כ מיירי שם באופן דלא מהני פתח, דאל"כ אמאי כופין אותו לחלוץ הא הוא רוצה שפיר ביבום.

7אולם לעומת זה יש גם ראיות להיפך:

8א) מהא דסנהדרין (יח, א) באשת מלך הנ"ל בפרקים הקודמים, שטעמו של רש"י הוא משום דבין כך ובין כך אסורה להנשא שהפשט הפשוט נראה, דהחליצה אינה מצוה תכליתית כנ"ל?

9ב) מהא דכתובות (סד, א): "תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו. מ"ש לייבם דלא וכו' אלא דאמר כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי, הכא נמי כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי".

10ועיין בתוס' שם (ד"ה תבע), דמיירי דהיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם, וא"כ אם נימא דהחליצה היא מצוה תכליתית, הרי גם בלי טעמא דאגידא עלינו לכפותה?

11והנ"ל בזה להשוות את כל הסתירות הללו; שאמנם ברם הדבר שהחליצה איננה באה רק בתור מתיר להאיסור, אך גם בתור מצוה ככל המצות שבתורה, אלא שהמצוה בזה אינה בהמעשה גופא, בהמעשה של "וחלצה את נעלו וכו'" אך ורק בההיתר שבא ע"י מעשה זה; וכשם שמצות יבום גופה איננה במעשה הביאה, אלא בזה שהוא מקיים על ידה את ה"להקים לאחיו שם בישראל" ובשביל זה אין מצוה כלל באילונית, ה"נ החליצה המצוה היא בהתכלית שע"י זה הותרה הזיקה של אשת המת.

12וההבדל בין חליצה לשחיטה הוא בולט, ששם בשחיטה הנה לא רק שבעצם המעשה אין מצוה תכליתית, אך גם בההיתר אין מצוה, זאת אומרת, שאיננו מצוה להתיר את הבהמה מאיסור אבר מן החי ונבלה, אלא כשרוצה להשתמש בההיתר, אז עליו לשחוט כי אין לו עצה אחרת לזה. אבל בחליצה הנה עצם ההיתר הוא מצוה, ואף אם לא ירצה להשתמש בההיתר הזה בפועל, הנה הם שניהם מצווים על החליצה כדי שיהיה לה היתר בכח, היינו שתנתק הזיקה המקשרת אותה בתור "אשת המת".

13וראיה לדבר, דהמצוה איננה בעצם המעשה, אך בדין ההיתר יש להביא מזה גופא שאמרינן מסתברא "חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין" (יבמות כ, א-ב), שכבר הבאנו כמה פעמים את הסברו של הרמב"ן (שם) בזה, שהוא משום דכיון דקדושין לא תפסי גם הזיקה אינה נתפסת, וממילא אין כאן סבה לחליצה, ואי נימא דעצם מעשה החליצה הויא מצוה עדיין ישאר חיוב החליצה מצד המצוה שבה; ואמנם גזירת הכתוב הוא דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, אבל הגמ' הלא אומר ע"ז "מסתברא", שגם מהסברא אנו יודעים שאין בזה מצות חליצה, אי לא כאמור דהמצוה איננה בעצם המעשה, אך בהמתיר שבה, וכיון דאין זיקה ואין מה להתיר ממילא אין כלל מצוה בזה.

14וביותר לפי מה שחדשנו בפרק יא, דאף לשיטת רש"י ותוס' בפירוש הדברים של "מסתברא" הנ"ל, ולדידהו העריות פוטרות מצד עצמן ולאו מצד אי התפסת הקדושין שבהן, אכן גם לדידהו יש כאלה שאינן בכלל עריות, ובכ"ז בזמן שאין קדושין תופסין בהן גם הזיקה אינה נתפסת בהן ופטורות מן החליצה, וע"כ משום דהמצוה שבחליצה הוא רק דבר המסתעף מכח הזיקה שהיא באה להתירה.

15וממילא לפ"ז גם שני הדברים אמת. אמת הוא, דאף אם איננה רוצה להנשא לעולם, בכ"ז מצות חליצה לא נפקעה משום דהחליצה איננה באה רק בתור אמצעי שתוכל להנשא בפועל, אך גם מצד המצוה להשגת ההיתר בכח; ובכ"ז באשת מלך אין כלל מצות החליצה, משום דשם לא רק שלא תהיה ביכלתה להנשא בפועל, אך שם להיפך יש מצוה שתשאר כל חייה בתור אשת המת מצד כבוד המלך, זאת אומרת, שלא תהא לה היתר גם בכח. וזהו שהדגיש הרמב"ם בפ"ב מהלכות מלכים (הל' ג) הנ"ל: "דאין חולצין לה אלא תשב בזיקתה לעולם", כלומר, שזוהי גופא המצוה שלא תותר קשר הזיקה. אבל באומרת נטולה אני מן היהודים הנ"ל, אע"ג שאסורה להנשא בפועל גם אחרי החליצה, בכ"ז מצות החליצה כמובן לא נפקעה ממנה, מאחרי דאין לזה ענין עם הזיקה, וס"ס ע"י החליצה הותרה הזיקה לגמרי ורק איסור אחר הוא דקא גרם לה לעכוב הנשואין.

16ולמותר להגיד, כי בזה מובן, מה דאנו חוששים לבטול מצות יבמין שהזכרנו באות ב', אע"ג דבין כך ובין כך תהא מותרת להנשא, כי זו היא הנותנת, דאם ההיתר יבוא ע"י הדין של חמש עשרה נשים הפוטרות צרותיהן, יהיה זה היתר בלי מצוה, אבל היתר הבא ע"י חליצה זהו עצם המצוה של מצות יבמין, וזהו שאנו אומרים "דלמא אדמיבם חד מית אידך וקא בטלה מצות יבמין".

17ולא קשה ג"כ מהא דכתובות הנ"ל שהננו מדגישים את הטעם "כיון דאגידא בי", ולאו מצד דעצם החליצה הויא מצוה, דהא לפי דברינו באמת כל המצוה באה כדי להתיר את האיגוד; ואמנם לפ"ז לא היה צריך הגמ' להוסיף את הדברים "לא קא יהבו לי אחריתי" אך אפשר דאגב גררא נסבה ועכ"פ אנו זקוקים להטעם של "כיון דאגידא בי". ותדע דהא גם על יבום אמר אותו הטעם "כיון דאגידא בי וכו'" והלא דבר שאצ"ל הוא דהיבום הוא בודאי מצוה בעצם.

18ולמותר להגיד כי בזה מסולקות כל הסתירות הנ"ל.

19ועיין בספר עמק יהושע (סי' כג) שכתב: "וכיון שביארתי שחליצה הויא מצוה ממש כמו כל המצות, מעתה צריך לברר מהו הכוונה האמורה בה. והנה החכ"צ כתב וזה לשונו: והנראה לי דכוונה זו האמורה בחליצה אינה אלא מטעם הקנאה ובהכי ניחא מאי דקשה להו להתוס' בפרק מצוות חליצה (קד, ב ד"ה והא) אמאי אמרינן דקטנה חולצת בפעוטות והא לאו בת דעה היא? ולדידי לא קשיא, משום דכיון דמתורת הקנאה אתינן עלה, והרי היא זוכה לעצמה מן התורה היכי דדעת אחרת מקנה אותה, וכמו שכתבו התוס' ריש פרק סורר ומורה עכ"ל. וזו היא לשיטתיה דכוונה האמורה בחליצה אינה רק כדרך כוונת ההקנאות ולא כוונה גמורה". ומאריך שם לסתור זאת מאחרי שמבואר, דחליצה הויא מצוה ממש כמו כל המצות. אכן לפי שיטתנו גם זה וזה אמת, אמת הוא דחליצה הויא מצוה ממש, ובכ"ז כיון דכל המצוה הוא רק בזה שהוא מתירה שוב לא בעינן בזה רק כדרך כוונת ההקנאות.

20ועוד נ"ל בזה להשוות את הסתירות הנ"ל באופן יותר פשוט; דהנה הא ודאי ודבר שאינו צריך לפנים הוא, דחליצה באה במקום יבום וא"כ באותה המדה שיש מצוה בהיבום באותה המדה יש מצוה בהחליצה, לא פחות ולא יותר; ומאחרי דכבר האריכו האחרונים להוכיח דמצות יבום הוא על היבם ולא על היבמה, ובאמת מבואר זאת להדיא שם בכתובות דעל הא דאמרינן שם "כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם", ומוקמינן שם, דמיירי בשתבעה היא, מקשינן "מ"ש שומרת יבם דלא דאמרינן לה זיל לא מפקדת וכו'" והנה ממילא כשם שאין מצות יבום רק עליו כך גם כן אין מצות חליצה רק עליו, וצורך החליצה מצדה הוא רק כדי להסיר את הזיקה.

21ומזה יתחדש לנו עוד דבר; דבאלה שאינן עולות ליבום מדאורייתא ועולות לחליצה כמו בחייבי לאוין ועשה, שם לא באה החליצה מצד מצוה, דכאמור שכל המצוה בחליצה הוא מה שהיא במקום יבום, ומה שאין בהסבה אין בהמסובב.

22וממילא מובן, דלא קשה כלל לפ"ז מהא דאשת מלך שאינה חולצת, מפני שבין כך ובין כך אסורה להנשא, מאחרי דשם אי אפשר לבוא מצד המצוה שבחליצה כיון דאינה עולה ליבום, באופן שנמוקו של רש"י מפני שאסורה להנשא ונמוקו של הרמב"ם מפני שאינה עולה ליבום משלימים זה לזה; נמוקו של הרמב"ם בא לפרש מפני מה אין עליו מצות חליצה, ונמוקו של רש"י בא לפרש מפני מה אין בה צורך חליצה כבכ"מ בחייבי לאוין ועשה, שגם שם, כאמור, אין מצוה בהחליצה, ובכ"ז היא חולצת מצד הצורך שבדבר, כיון דהזיקה לא נפקעה מאחרי דתפסי בהו קדושין; והכ"נ הרי עכ"פ כל האיסור ליבום הוא רק מצד העשה של שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך, והזיקה לא נפקעה כדמסיים הרמב"ם ש"תשב בזיקתה לעולם", ולזה בא נמוקו של רש"י לפרש, שגם צורך אין בדבר כנ"ל.

23ובזה מסולקת גם הקושיא מהא דכתובות הנ"ל, דלפ"ז רק אז אפשר לבוא בחליצה מצד כפיה לדבר מצוה, כשהוא אינו רוצה למלאות את החליצה, אבל כשהמניעה היא מצדה, הרי אין כל נמוק בדבר לבוא בזה בכפיה, כי הלא היא אינה מחויבה בדבר מצד מצוה כנ"ל, והוא, כיון שהמניעה היא מצדה הרי הוא ממילא פטור מטעם אונס רחמנא פטריה, ולכן הננו זקוקים להטעם של "דאמר כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי".

24ובכ"ז אמרינן גבי ד' אחים שב' מהם נשואים ב' אחיות דחיישינן "משום בטול מצות יבמין" אע"ג דגם שם אינן עולות ליבום, דע"כ לא אמרינן שבמקום שאין מצות יבום אין גם מצוה בהחליצה רק באופן שאין מצות יבום מדאורייתא, כמו בחייבי לאוין ועשה, אבל התם שרק מדרבנן אי אפשר ביבום תו יש על זה מצות חליצה מדאורייתא.

25וגם מהא דנטולה אני מן היהודים שהבאנו באות ד, אע"ג דגם שם אי אפשר ביבום, מובן ג"כ דלא קשה, דאע"ג דגם בנדרים יש עשה ול"ת ואינה עולה ליבום מדאורייתא, אך הרי לא נתבטלה בכאן המצות יבום במציאות מפני איזה איסור ערוה, ורק דבר אחר גרם לה להאסר כמו שמחלק הרשב"א בריש יבמות.

26ובאמת אפשר דלזה גופא נתכוון הרשב"א בדבריו הנ"ל, דהא כבר כתבנו בפרק כ, שלכאורה דברי הרשב"א הנ"ל קשים מאד, כי מאי איריא מפני שאיסור דבר אחר גרם לה להאסר, תיפוק ליה מצד דבכ"מ בחייבי לאוין ועשה חולצת ולא מתיבמת? אך זה שהיה קשה לו להרשב"א מאחרי שהנחנו דבחייבי לאוין ועשה אין כאן מצות עשה, א"כ מדוע כופין אותו לחלוץ, בשלמא בכ"מ אפשר לכפותו כמו על כל מ"ע, אבל בנד"ז הרי המצוה כבר איננה במציאות כנ"ל, וביחוד סמיך אהא דנטולה אני מן היהודים הנ"ל, ששם בודאי קשה מאיזה טעם באה הכפיה, אם כדי להתירה מזיקתה הרי אין נ"מ לה בזה, דבין כך ובין כך אסורה להנשא, ואי משום המצוה הרי אין בזה מצוה כנ"ל, אי לאו משום החילוק של איסור דבר אחר גרם לה להאסר כנ"ל.

27ועיין מה שהנחנו בהפרקים הקודמים דיש שני סוגים בהגדר של כל שאינה עולה ליבום: א) לזה שאין צורך בהחליצה, ב) לזה שאינה מועילה החליצה.

28ומזה שחדשנו עכשיו יצא לנו עוד סוג שלישי, דלפעמים אף שיש צורך ותועלת בהחליצה, אם כי איננה עולה ליבום כמו בחייבי לאוין ועשה, בכ"ז מצוה איננה בזה מאחרי דאינה עולה ליבום.

29והנה את שני הסוגים הראשונים כבר הנחנו, דאנו יודעים את האחד מהכתוב "אם לא יחפוץ האיש לקחת", ואת השני מהכתוב "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל", אכן את הסוג השלישי אנו יודעים מעצם הגדר מצות חליצה, דהא זה מפורש בתורה גופה דכל המצוה שבחליצה היא מצד המצות יבום, וממילא כשאין מצוה ביבום תו אין מצוה בחליצה.

30וראית הרשב"א הוא לזה, דכמו שהסוג השלישי הנ"ל אין באיסור דבר אחר כך אין ג"כ הסוג הראשון באופן שכזה, ולהכי כשיש עכוב של אשת איש מצד תנאי, אי אפשר להשתמש בהסוג הראשון של הכלל הנ"ל ולפוטרה לגמרי מן החליצה, מאחרי דג"כ רק איסור דבר אחר גרם לה להאסר.

31ועיין בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סימן י) ובשו"ת באר יצחק (חלק אה"ע סימן יז) שמחדשים דבקטלנית אין כופין אותו לחלוץ, שאחרי שבין כך ובין כך היא אסורה להנשא, והאחרון תומך את כל יסודותיו מהא דאשת מלך הנ"ל.

32אכן לפ"ד הנה בכל האופנים אין ראיה כלל מאשת מלך לקטלנית, דהא בקטלנית עכ"פ החליצה תתיר אותה מזיקת המת, ולתירוצנו הראשון הרי זהו כל המצוה שבחליצה להתירה מזיקתה, ולא דמיא לאשת מלך שהיא אסורה להנשא מפני זה גופא שהיא אשת מלך כנ"ל. והתירוץ השני הרי בודאי לא שייך בכאן, דהא בקטלנית היא עולה ליבום מדאורייתא, ועיין שם בנודע ביהודה גופא שמוכיח דעל היבם גופא אין כלל איסור משום קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע, ועכ"פ כיון דיש בזה מצות יבום מדאורייתא ממילא יש ג"כ מצות חליצה. ויתחדש לנו מזה דין חדש, דגם בקטלנית צריכים לכוף על החליצה מצד המצוה שבדבר.

33ונוסף על כל הראיות הקודמות שהבאנו דעצם החליצה הויא מצוה ככל המצות האמורות בתורה יש להוסיף עוד.

34ה) מההלכה הפסוקה, דגם בחליצה אמרינן דהמצוה על הגדול שבאחים כמבואר ביבמות (לט, א) וברמב"ם (פ"ב מהלכות יבום וחליצה הלכה ו) שכתב להדיא: "מי שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ שנאמר והיה הבכור אשר תלד". ואי נימא דהחליצה באה רק בשביל להתירה לשוק מאי שייך בזה קדימה, אחרי דס"ס חליצה כל אחד מהאחים מתירה שפיר לשוק.

35ו) מהא דיבמות (כ, ב): "הדר אמר רבא וכו' לאו מלתא היא דאמרי דאמר ר"ל, כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת, הכי נמי אפשר בחליצה דמקיים עשה ולא תעשה". והדברים ברורים מללו דבהחליצה גופה הוא מקיים מצוה בעצם, ואם כי אמרינן שם אח"כ "דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא" הנה דוקא במקום יבום, אבל עכ"פ החליצה מצד עצמה הויא שפיר מצוה.