דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה ה

1שיטת הרמב"ם דבספק סוטה צרתה מתיבמת תמוה. - הסברו של הרא"ש בזה. - חקירה בהגדר דספק טומאה ברה"י טמא אם עצם הדבר נשאר בספק או דלעצם הדבר אין אנו חוששין כלל. - ואי אפשר להבין את דברי הרא"ש רק אם נתפוס כהצד השני. - לפ"ז בגדר דספק טומאה ברה"י טמא הוא מעין הדין של אשם תלוי בספק איסור לשיטת הראב"ד. - עוד חקירה בהגדר דספק טומאה ברה"י טמא אם זהו נאמר על העצם או על המקרה. - ראיות להצד השני, ובאמת גם את זה אנו יכולים להוכיח מסוטה. - חקירה באלה הנשים הפוטרות צרותיהן אם סבת הפטור הוא בהערוה או בהיבם. - בזה הוא השקלא וטריא בירושלמי לענין אשת איש אי פוטרת צרתה. - וזה תלי בהמקור שממנו אנו למדים פטור הצרה אי מלצרור או מולקחה. - והרמב"ם שכתב דצרתה מתיבמת מטעם ממה נפשך הוא בא - ועצם הדבר שחדשנו בספק טומאה יוטעם עוד ביותר עפ"י שיטת הריטב"א בסוטה.

2רמב"ם (פ"ו מהלכות יבום הלכה יט): "אשה שזנתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם, הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום, וכן צרתה, כאלו היתה ערוה על היבם, מפני שטומאה כתובה בה כעריות, שנאמר והיא נטמאה. אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המאררים, או שאינה בת שתיה אלא בת גירושין, הרי זו חולצת ולא מתיבמת, ואם היתה לה צרה הרי צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת".

3ועי' במ"מ ובכ"מ, דהראב"ד פליג ע"ז, וס"ל, דבין סוטה ודאי ובין סוטה ספק בעיא חליצה, או היא או צרתה.

4ועל הא דכתב הרמב"ם וצרתה חולצת או מתיבמת כתב המ"מ: "ופשוט הוא, והרי זו כצרת חייבי לאוין".

5אכן באמת מה שפשוט הוא להמ"מ אינו פשוט כלל לנו, דהא תינח בחייבי לאוין שגם היא גופא חולצת מצד ודאי וגם בה אין איסור אשת אח, וממילא הצרה, שבה מצד עצמה אין שום איסור, שפיר מתייבמת; אבל בכאן כשהיא ספק זונה ואם ידעינן שזינתה באמת נחשבת לערוה ממש וממילא צרתה אסורה משום אשת אח, א"כ הלא גם בספק סוטה הצרה היא ספק ערוה ויש עליה ספק איסור אשת אח, ואיך היא מתייבמת?

6בשלמא בכל הספיקות, למשל, בספק מגורשת דהיא גופא חולצת ולא מתייבמת, שפיר צרתה מתייבמת ג"כ, דשם אין כלל נדנוד של ספק צרת ערוה, דאם הראשונה היא ערוה מצד הגירושין הנה ממילא השניה איננה כלל צרתה, כמובן, אבל בנ"ד איך מתירין אנו ספק של איסור אשת אח?

7ואי אפשר להבין את שיטת הרמב"ם בזה, זולת עפ"י נימוקו של הרא"ש שכתב ביבמות (פ"א סי' ד): "ומיהו קשה, הא דפריך עלה בפ"ק דסוטה (ה, ב) ותתיבם יבומי ונדחק הש"ס למצוא טעם למה אינה מתייבמת, ואמאי, והא אמרינן להחמיר עבדינן לה כודאי? וי"ל דהא אמרינן דטומאה כתיב בה כעריות, היינו דוקא סוטה ודאי, דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות; אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה, אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה, לא חשיב טומאה דידה אפילו כספק ערוה, הלכך פריך שפיר ותתיבם יבומי". ואמנם מתרצינן שם בסוטה (ה, ב) על הקושיא הנ"ל: "אמר רב יוסף אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, לאיש אחר ולא ליבם". אכן לנימוקו של הרא"ש הנ"ל, עלינו להסביר את התירוץ, דאמנם מצד הספק של זנות אין לשלול ממנה גם את הדין יבום, כיון "דלא חשיב טומאה דידה אפילו כספק ערוה", אלא דדין יבום אין בה מצד ודאי, דעל זה גופא, על ספק סוטה, כתבה התורה לאו הבא מכלל עשה, ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם, וממילא כיון דכל שלילת היבום הוא מצד לאו הבא מכלל עשה ולאו מצד ספק ערוה, ממילא לא שאני זאת מכל חייבי לאוין דצרותיהם מתייבמות.

8אבל עצם נימוקו של הרא"ש מה קשה להבין, דיהיה איך שיהיה, ואם גם נתפוס כדבריו דטומאה הנאמרת בלשון עשה איננה בכלל טומאה של ערוה, אבל דל הטומאה הנאמרת בלשון עשה, סוף סוף נשאר בה ספק טומאה של לאו, דאולי זנתה באמת, וכשהדבר נוגע לאיסור, הנה עלינו לומר ספק איסורא לחומרא?

9וכדי למצוא את הנקודה המרכזית בנמוקו של הרא"ש הנ"ל, עלינו לחקור עוד חקירה בהגדר דספק טומאה ברה"י טמא; דהנה כבר הנחנו דהודאות בזה הוא רק על הדין ולא על המציאות, וממילא אי אפשר לנו להשתמש בהכלל של ספק טומאה ברה"י טמא רק בהפרטים המסתעפים מהטומאה המופשטת אבל לא בהפרטים המסתעפים מעצם המציאות.

10אכן מנקודה זו יש לחקור עוד חקירה, אם אלה הפרטים המסתעפים מעצם המציאות נשארים בספק. זאת אומרת, דנהי דעל אלה אין ודאות מצד הדין דספק טומאה ברה"י, אבל לכה"פ מידי ספיקא לא נפקא וחוששין אנו להם כבכל ספיקא דאורייתא; או דלמא, כיון דע"ז אין החידוש של ספק טומאה ברה"י טמא, הנה ממילא אין אנו חוששין כלל להם אף לחומרא, כמו בספק טומאה ברה"ר דאין אנו חוששין כלל.

11ואמנם אי אפשר לנו להבין את דברי הרא"ש הנ"ל רק אם נתפוס כהצד השני, וממילא כיון דהא דזונה ודאית פטורה אף מן החליצה אין זה מסתעף מהדין אלא מעצם המציאות גופא כנ"ל, לא שייך כלל בספק זינתה שנחוש לזה מספיקא.

12ולזה מכוון הרא"ש אחרי הנחתו, דרק טומאה שנאמרה בלשון לאו הוי כערוה ולא טומאה שנאמרה בלשון עשה, דלפיכך לא חשיב ספק דידה אפילו ספק ערוה, זאת אומרת, דאחת היא לנו אם באמת קמי שמיא גליא שזינתה, או להיפך שלא זינתה תמיד יש בה רק טומאה מצד עשה ולא מצד ל"ת.

13ובאמת הדבר מוכרח מצד עצמו, דהא אי אפשר לומר, שאם קמי שמיא גליא שזינתה יש בה ל"ת ואם לא זינתה יש בה איסור עשה, דמובן שזה דבר שאי אפשר שכל האיסור עשה יבוא על שלילת הזנות; אלא ודאי דהאיסור עשה הוא בכל האופנים, דגם אם לא זינתה באמת יש איסור עשה, וגם אם זינתה נמי אין בה הל"ת. ומזה גופא הלא מוכח, דאין אנו חוששים כלל להפרטים המסתעפים מתוך המציאות, אלא דין מיוחד של טומאה יש בזה.

14באופן שמסוטה גופא אפשר לנו לדעת פתרון לשתי החקירות גם יחד, דממנה אנו רואים דהודאי בספק טומאה ברה"י נאמר לא על המציאות אך על הדין, דאי על המציאות, הרי היה צריך להיות בה טומאה של לאו כמו בודאי זינתה. וגם את זה דהפרטים המסתעפים מתוך המציאות גופא אינם אף בגדר ספק כלל, דאל"כ הרי יש בכל סוטה ספק טומאה של לאו.

15ומהגמ' בסוטה שם דפריך ותתיבם יבומי, וכל התירוץ הוא משום שיש פסוק מיוחד על זה "והיתה לאיש אחר ולא ליבם", אבל בלי התירוץ היתה בה ג"כ מצות יבום, הרי מוכח להדיא, דהפרטים המסתעפים מתוך עצם המציאות אינם נכנסים כלל בגדר ספק.

16ומזה, מפרכת הגמ' ותתיבם יבומי, למד הרמב"ם דצרתה חולצת ומתייבמת ג"כ כנ"ל, דיסוד אחד לשני הדברים הללו.

17ובכלל יהיה לפ"ז הגדר דספק טומאה ברה"י טמא מעין הדין של אשם תלוי בספק איסור. דלשיטת הראב"ד - עי' בספרנו דרך הקדש (שמעתתא ט פרק טו) - האשם גופא הוא בגדר ודאי היינו דהספק חטא מסבב בודאי חיוב של קרבן מיוחד, ה"נ הגדר בספק טומאה, דהספק מסבב בודאי טומאה מיוחדת, אבל הטומאה של המציאות גופא כמאן דליתא דמי.

18אכן מלבד ההבדל בין טומאה בלשון לאו ובין טומאה בלשון עשה שמבדיל הרא"ש כנ"ל, נראה לי עוד לנמק את דעת הרמב"ם הנ"ל.

19דהנה יש עוד לחקור בגדר דספק טומאה ברה"י טמא, אם זה נאמר על העצם או על המקרה; למשל, כשנגע בספק שרץ ספק צפרדע ברה"י, אם הלכה באה לקבוע טומאה על הבריה הזו, ולו גם כדברינו שהיא טומאה מיוחדת, אבל עכ"פ הטומאה מיוחדת הזו חלה בעצם הבריה; או דלמא דכל ההלכה באה רק על המקרה של הנגיעה, למשל, דנגיעה זו מטמא, אבל העצם גופא אינו בא כלל בחשבון.

20אכן באמת יש למצוא הוכחה בנקל להצד השני, דהא זה ודאי דאם יגע אדם ברה"י בספק שרץ ספק צפרדע, ואח"כ יגע בהאדם הזה אדם אחר ברה"ר, דגם השני הוא טמא ודאי, ולא שייך לומר על השני ספק טומאה ברה"ר טהור, דעל השני כבר אין ספק כלל, כיון דהראשון נטמא בודאי מחמת ספק טומאה ברה"י, ממילא הוא ודאי דהשני נגע בטומאה. אבל אותה הבריה גופא, שהיא ספק שרץ ספק צפרדע, אע"פ שכבר עברה ברה"י ונגע בה אדם ונטמא, בכ"ז אם תעבור אח"כ ברה"ר ויגע בה אדם יהיה טהור כמבואר במס' טהרות (פ"ו משנה א), ולמה לא נאמר ג"כ שכבר הוקבעה בה טומאה ודאית, אם לאו דכל הגדר דספק טומאה ברה"י טמא הוא לא בעצם, אך במקרה, ולא הוקבעה כלל טומאה על עצם הבריה, אך על מקרה הנגיעה.

21ואמנם מצאתי אחרי כן שכבר העירו בזה האחרונים, ועלי להוסיף, כי אמנם גם זה מוכח ממקור הדין של ספק טומאה ברה"י טמא - מסוטה, דשם מצאנו בתורה גופא שספק כודאי, אבל כמובן, דהודאות בזה לא באה על הסוטה גופא, דהא אצלה גופא אין כלל ספק, דממ"נ היא יודעת אם זינתה או לא, אלא על הבעל שאצלו הדבר הוא בספק ועשתה התורה את הספק הזה כודאי, וממילא כך הוא הגדר בכל ספק טומאה הנלמד מסוטה.

22ועתה נחקור נא באלה הנשים הפוטרות צרותיהן אם סבת הפטור הוא בהערוה, זאת אומרת בהאשה שיש בה איסור ערוה שהיא גוררת ממילא גם את צרתה, או דהסבה הוא בהיבם, שכיון שאינו רשאי לקחת את אחת מהן נמשך ממילא מזה איסור גם על האחרת.

23ונ"מ, באיסור שכזה שאינו איסור בעצם, העושה את האשה לערוה, אלא איסור במקרה, שרק אריה הוא דרביע עליה על היבם שאינו רשאי לקחת את אחת מהנשים.

24ובאמת זהו השקלא וטריא בהירושלמי (גיטין פ"ט ה"א), שהקשה דלתני אשת איש שפוטרת צרתה, כגון דאמר לה הר"ז גיטך עמ"נ שלא תנשאי לפלוני? ומשני, תמן התורה אסרה עליו, ברם הכא הוא אסרה עליו. דבהקושיא סובר דגם איסור במקרה, איסור הבא מחמת דבר אחר, כגון בתנאי, שמובן שאין כלל על האשה לפני הנשואין שום איסור ערוה, ורק אריה הוא דרביע עליה, שלא יכול לקחתה כדי שלא יבוא לידי איסור, ובהקושיא סובר, דגם באופן כזה פוטרת צרתה; אבל בהתירוץ נחית לעומקא דדינא, לחלק בין איסור בעצם ובין איסור במקרה כנ"ל.

25והנ"ל דזה תלוי בעיקר המקור של פטור הצרה, אי המקור הוא הפסוק של "אשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה" ומגז"ש דעליה עליה ילפינן, דאיירי במקום מצוה ואפילו הכי אמר רחמנא לא תקח, ומלצרור ילפינן דצרתה כמותה, ומאחות אשה ילפינן, מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וכו' כמבואר בריש יבמות (ג, ב), דמובן שלפי זה כל פטור הצרה בא רק מכח איסור בעצם שהוא איסור ערוה. או דעיקר הלמוד בא מה"ולקחה" כדיליף רבי ביבמות (ח, ב): "כל היכא דאיכא תרי ליקוחין, דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריא, ואי לא תרוייהו אסורין". ועי' בתוס' (ד"ה כל היכא), דאעפ"כ אין לנו למעט מזה חייבי עשה, דכיון דתפסי בהו קידושין הוי בכלל ולקחה; אבל עכ"פ במקום דלא תפסי קידושין, אף דלא יהיה איסור בעצם אלא במקרה, כגון בע"מ שלא תנשאי לפלוני, כיון דס"ס לא תפסי בה קידושין של היבם דהא לדידיה חוזר וניעור האיסור אשת איש, נמי פוטרת צרתה.

26וכיון דהירושלמי מסיק, דבכה"ג אינה פוטרת צרתה, ש"מ דהאמת הוא דרק איסור בעצם עושה את הצרה כהערוה.

27וכיון שהוכחנו דכל הגדר דספק טומאה ברה"י טמא איננו בעצם אך במקרה, משום דהמקור של סוטה מוכיח על זה, ממילא מובן הטעם דבספק סוטה איננה פוטרת צרתה; כיון דכל הטעם דסוטה ודאית פוטרת צרתה הוא משום דטומאה כתיב בה כעריות, אבל רק בסוטה ודאית, דשם הטומאה הוא בעצם, משא"כ בספק דהוא רק במקרה, זאת אומרת, דרק כשיבוא מקרה לפני הבעל הוא אסור בה, אבל היא לא נעשית ערוה בעצם, לא הוי זאת בכלל של לצרור שנאמר רק על ערוה שגוררת את חברתה כנ"ל.

28אכן באמת בין כך ובין כך, בין אם ילפינן מלצרור ובין אם ילפינן מולקחה, בכל האופנים צדק הרמב"ם שפסק דצרת סוטה מתייבמת.

29דהנה עי' ברא"ש שם: "ונסתלקה עתה קושית הראב"ד ז"ל, שהקשה על רב אלפס ז"ל, שכתב צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות, וכתב הראב"ד ז"ל סוגיא דשמעתין אע"ג דכתיב בה טומאה, בעיא חליצה או היא או צרתה, דאילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטא, השתא נמי בעי חליצה וצרתה כמוה עכ"ל. ומה שכתב הרב ז"ל סוגיא דשמעתתא דבעיא חליצה, לא אשמעתין דהכא כתב זה, דודאי מוכח שמעתתא, דאף חליצה לא בעיא, אלא אשמעתתא דפ"ק דסוטה כתב, דאמר התם אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי? א"ל רב יוסף, אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט, השתא נמי תיבעי חליצה, והרב לא עלה בלבו לחלק בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק, ולסברתו פליגי סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתתין ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא. אבל לפי מה שחלקתי בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק, אין אנו צריכים כלל לכל זה ולא פליגי אהדדי".

30ונראה, דלשיטת הראב"ד חולקות הסוגיות הנ"ל במקור הדבר שחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום, אי מהגז"ש של עליה או מה"ולקחה"; דהא כבר הבאנו את דברי התוס', דבכ"מ דתפסי קידושין הוי בכלל "ולקחה", ולפ"ז איך אפשר לומר דסוטה ודאית תהא פטורה אף מן החליצה משום דכתיב בה טומאה כעריות, הא בעריות גופא כל הפטור הוא משום דלא קרינן בהו ולקחה מצד דלא תפסי קידושין, וכאן הא ס"ס תפסי בה קידושין והויא בכלל ולקחה, וז"ש "אילו איתיה לבעל מי לא בעי גט השתא נמי תיבעי חליצה", כלומר, דמאחר דבעיא גט משום דהקידושין אינם נפקעים, הרי תו אין כלל סבה לפוטרה מחליצה. אבל למאן דיליף הכל מעליה ומצד דהוקשו כל העריות לאחות אשה, וכיון דס"ס גם סוטה טומאה כתיב בה כעריות, גם היא בכלל הנשים הפוטרות מן החליצה ומן היבום. ואע"ג דאמרינן (כ, ב): "מסתברא הא תפסי קידושין והא לא תפסי קידושין", אכן כיון דהתורה כתבה בה טומאה כעריות עשתה התורה ליוצאת מן הכלל דאף שתפסי בה קידושין בכ"ז יש לה הדין כאחות אשה. אכן בד"א אם שמא גרם שזהו למ"ד מעליה והוקשו כל העריות לאחות אשה, אבל למ"ד מולקחה הרי אין כלל הסבה בה מצד עריות אלא מצד הלקיחה, אין שייך בזה לומר יוצאת מן הכלל, דס"ס כיון דתפסי בה קידושין הרי היא בכלל לקיחה.

31כך סובר הראב"ד. והרב אלפס והרא"ש סוברים, דשתי הסוגיות גם ביבמות וגם בסוטה קאי למאן דיליף מעליה, אלא דיש חילוק בין סוטה ודאית לסוטת ספק.

32אכן עכ"פ הא דפסק הרמב"ם, דצרת ספק סוטה מתיבמת מטעם ממ"נ הוא בא, דאם ילפינן מעליה הרי איננה בכלל ערוה כנ"ל, דזה איננו איסור בעצם אך במקרה כנ"ל, ואם ילפינן מולקחה הרי גם סוטה ודאית היא בכלל לקיחה, דהא תפסי בה קידושין עכ"פ.

33ועצם הגדר שחדשנו, דכל ספק טומאה ברה"י טמא איננה טומאה בעצם אך במקרה, יוטעם עוד ביותר עפ"י דברי הריטב"א שם בהסוגיא דיבמות שם שמחלקינן בין סוטת ודאי לסוטת ספק. וכתב: "תמיהא מלתא טובא, אדרבא לומר ליה דבסוטת ספק כתיב בה ונטמאה ג' פעמים דהא בפ' סוטה כתיבה, ולא עוד אלא דהכא אמרינן דבסוטת ודאי הוא דאיכא לאו וכו' ואנן אמרינן בפרק כשם גבי סוטה ספק שאם בא עליה בעל בדרך לוקה מדאורייתא וכו'? וי"ל, דלעולם לא קרא הכתוב טומאה אלא לזנות ודאי, אלא שהכתוב אמר גבי סוטת ספק, שספקה וסתירתה חשוב לאוסרה לבעל ולבועל ולתרומה כאילו נטמאה ודאי". וא"כ כל המקור של ספק טומאה ברה"י טמא שהוא מסוטה, מורה לנו רק על טומאה במקרה, זאת אומרת, שכל המקרים המסתעפים מטומאת סוטה ודאית יש גם בסוטת ספק, אבל הטומאה בעצם אין כלל בסוטת ספק, וממילא דיו לבא מן הדין, בכל ספק טומאה ברה"י, להיות כנדון שהחדוש נאמר על המקרה ולא על העצם כנ"ל.