דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה ו

1כל הסוגיא דצרת סוטה עמומה מאד. - בהא דאמר צרת סוטה אסורה לא נתפרש לאיזה שם איסור הוא מכוון. - לשיטת הראשונים דסברי דהזיקה כשהיא לעצמה אף בלי מצות יבום מסלקת איסור אשת אח אי אפשר שיהא בכאן איסור אשת אח. - באמת כל מקור האיסור הוא מצד "לאחר ולא ליבם". - והא דקאמר מצד דטומאה כתיב בה כעריות לא בעינן רק לזה שתאסר הצרה כמותה. - ולכן אמר בלשון אסורה ולא בלשון פוטרת כבכל מקום. - ולכן פסק הרמב"ם דצרתה מתייבמת משום דבכל האופנים לא אמרינן ספק כודאי בספק טומאה ברה"י. - באלה הפרטים המסתעפים לא מתוך המציאות, אלא אך מצד השם. - מקושית הר"י גלאנטי שהביא המשנה למלך נראה שגם הוא מפרש כנ"ל. - ספיקת המל"מ שם אם עבר הבעל ונשאה אם תהא זקוקה ליבם, הנה לדברינו אין שום מקום לספק זה. - והירושלמי אזיל לשיטתו בזה.

2ועוד נ"ל בטעמו של הרמב"ם (יבום וחליצה פ"ו הל' יט) הנ"ל, דהנה באמת כל הסוגיא דצרת סוטה עמומה מאד והרבה יש לדקדק בה, כאשר כבר העירו הראשונים על זה:

3א) שסוגית הש"ס ביבמות סותרת להא דסוטה (ה, ב), דביבמות הנ"ל כל הטעם הוא משום דטומאה כתיב בה כעריות, ואילו שם בסוטה ילפינן זאת מהפסוק "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, לאיש אחר ולא ליבם"?

4ב) ביבמות מבואר להדיא, דאינה חולצת גם כן, ושם בסוטה אמרינן: "א"ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי? א"ל אילו איתיה לבעל מי לא בעי גט השתא נמי תבעי חליצה"? ובשביל זה חפצו הרבה מן הראשונים לומר, דסוגיות חלוקות הן, ואחרים מחלקים בין סוטה ודאי לסוטה ספק, אבל למרות כל החלוקים עדיין הדבר נשאר סתום, דס"ס גם בסוטה ודאית אפשר לומר ככה "אילו איתיה לבעל מי לא בעי גט, השתא נמי תבעי חליצה"?

5ג) הלשון "צרת סוטה אסורה" אינו מדויק כל כך, ומדוע לא אמרו בלשון "פטורה ופוטרת" כבכ"מ בענינים כאלו?

6וכדי לעשות את העקב למישור עלינו לעמוד מקודם בהא דאמר צרת סוטה אסורה, איזה שם איסור יהיה על צרה זו. דהנה בכל ט"ו נשים דפוטרות צרותיהן הרי הדבר ברור, דנשארות הצרות באיסור אשת אח, כדאמרינן שם (ג, ב): "יצאו שש עריות חמורות מאלו הואיל דאי אפשר לינשא לאחים צרותיהם מותרות, שאין צרה אלא מאח", וכפירש"י שם: "הואיל ופטרה הכתוב מזיקתו הרי היא עליו באיסור אשת אח שיש לה בנים שהיא בכרת, דכתיב ערות אשת אחיך, אבל בעלמא לא רמיא איסור אשת אח עלה ושריא ליה". ולכאורה משמע, דגם בכאן בצרת סוטה כיון דבטלה מצות יבום ממילא נשאר איסור אשת אח עליה.

7אכן כ"ז אפשר לומר רק אם נניח דהא בהא תליא, זאת אומרת, דכיון דבטלה מצות יבום ממילא נשאר שוב איסור אשת אח. אכן לפי שיטת הראשונים, שכבר הבאנו בהפרקים הקודמים (פרק א) בהא דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להיתירה הראשון, ודעתם דהיא חוזרת רק להיתירה ולא למצותה, דמצות יבום כבר אין עליה, אבל גם איסור אשת אח אין כאן מאחרי דחלה עליה זיקה שעה אחת; שעכ"פ חזינן מזה, דלאו הא בהא תליא ואפשר להיות גם אופן ממוצע בזה דלא יהא לא מצות יבום ולא איסור אשת אח, אם רק עמדה עליה זיקה שעה אחת. וכיון דהכל מודים דבסוטה תפסי קידושין אפילו לבעל שנאסרה עליו, ובכ"מ דתפסי קידושין הרי גם זיקה תופסת כנ"ל, שבאמת זהו הסבר הגמ' בסוטה שם "אילו איתיהו לבעל מי לא בעי גט השתא נמי תיבעי חליצה", שכיון דבעיא גט הרי מוכח, דאין האישות נפקעת וממילא גם אין הזיקה נפקעת, ובכ"מ דיש זיקה גם אם נתבטלה מצות יבום סוף סוף אין עליה איסור אשת אח כמו בכל חייבי לאוין כנ"ל.

8וא"כ הרי בלתי מובן לנו כלל במה דאמר צרת סוטה אסורה, לאיזה איסור הוא מכוון? דהא זאת ודאי דעל הצרה לא יעמוד האיסור סוטה גופא, דנהי דטומאה כתיב בה כעריות, אבל בעריות גופא, באחות אשה למשל, הנה דבר שאינו צריך לפנים הוא, שעל הצרה לא יעמוד איסור אחות אשה גופא, אלא רק איסור אשת אח, וזהו הלשון פוטרות ולא אוסרות; משום דכל האיסור על הצרה מסתעף רק מהפטור בשלילה, דכיון דפטורות ממילא נשאר עליהן איסור אשת אח. ועי' ברשב"א שם (ג, ב) על הא דאמרינן שאין צרה אלא מאח, שכתב: "לא היה צריך, לפי שכבר אמר יצאו שש עריות שאי אפשר להנשא לאחרים, אלא נתינת טעם הוא, כלומר, א"ת מאין זו שלא נלמוד מאחות אשה שש עריות שחמור ממנה, לפי שאין הערוה נותנת איסור לצרתה, אלא שמסתלקת זיקת יבום מכל אותו בית וממילא צרה באיסור אשת אח כדקיימי קיימי. ומינה נמי שמעינן, דאפילו ט"ו נשים שנשאו לאחרים צרותיהן מותרות, שאין צרה אלא מאח, דאילו מטעמא קמא לא הוה שמעינן לה, דאדרבא הוה משמע דבין נשאו לאחרים ובין לא נשאו לאחרים צרותיהן מותרות. וא"כ עכ"פ אי אפשר לומר דעל הצרה יעמוד איסור סוטה גופא, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, וגם בט"ו עריות גופא אינו נמשך האיסור בעצמו על הצרות; אבל הלא אי אפשר ג"כ לומר, דיהיה על הצרה איסור אשת אח, דהא שוב דיו לבא מן הדין להיות כנדון, דבעריות גופא במקום שיש זיקה לו אף לשעה, שוב אין איסור אשת אח כמו ביבמה שהותרה ונאסרה, וכיון דקידושין תופסין בה, הרי יש זיקה כנ"ל, ואם אין על הסוטה גופא איסור אשת אח, הנה הצרה שבא האיסור רק מכח הסוטה איך אפשר שיהיה עליה האיסור הנ"ל.

9ועי' בתוס' יבמות (י, א ד"ה לעולם) ובגיטין (פב, ב ד"ה אפילו) על הקושיא, דלתני אשת איש שפוטרת צרתה שכתבו: "מ"מ לא דמי לאחות אשה, דהתם בשעת נפילה הוי אחות אשתו, אבל הכא בשעת נפילה אינה אשת איש עד שתבעל לו; ואפילו תחשבנה אשת איש כיון שמטעם אשת איש אסורה ליבעל לו, מ"מ לא דמי, כיון שאם תבעל ליבם שנאסרה עליו הוי אשת איש ולא היתה אשת אחיו מעולם, הלכך לא פטרה צרתה". וההסבר הוא ג"כ דרק אז אנו יכולים לאסור הצרה מטעם איסור אשת אח כשיש בה, בהערוה גופא, גם האיסור הזה, כמו, למשל, באחות אשה, דממילא יש עליה גם איסור אשת אח; אבל בנ"ד, שאחת מנשי אחיו אסורה עליו מטעם ערוה של אשת איש שהיא ערוה ככל הערוות, בכ"ז כיון דלא יצויר בה שיהא עליה שני איסורים כאחד, איסור אשת איש ואיסור אשת אח, דהא שני האיסורים הללו סתרו אהדדי, ממילא לא שייך לומר שתהא הצרה כמותה, דהא אי אפשר להניח גם על הצרה איסור אשת איש, כמו שאי אפשר להניח על הצרה איסור אחות אשה, ואיסור אשת אח ג"כ אי אפשר להניח, כיון דבהערוה גופא ליתא האיסור הזה.

10ועי' ברש"י יבמות (יב, ב ד"ה הלכתא צרת אילונית מותרת): "ואע"ג דהכיר בה אחיו וקיימא והויא אשתו, לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת, דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה, והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזי ליבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה". וגם שם ההסבר הוא כנ"ל, דכל פטור הצרות הוא ענין שלילי, שע"י הערוה נדחית המצוה וממילא יש איסור אשת אח גם על הצרה, וזהו שייך רק במקום שהמצוה נדחית, כלומר שהמצוה ישנה במציאות בה, אלא שמפני איזו סבה היא נדחית; אבל באילונית לאו מצד דחוי אין בה מצות יבום, אלא שאצלה אין כלל במציאות המצוה, וממילא לא שייך לומר דתהא הצרה נדחית כמותה.

11ונחזור לענינינו, דעכ"פ לפי זה יקשה איזה שם איסור יהיה על צרת סוטה, אחרי דאי אפשר לאסור אותה לא משום סוטה ולא משום אשת אחיו כנ"ל?

12אכן באמת "דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר", ומקור האיסור מפרש לנו הגמ' בסוטה, שזהו הקרא "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, לאיש אחר ולא ליבם" ורק בשביל זה, ולא בשביל איסור אשת אח, היא נאסרת ליבם, כי איסור אשת אח אין בה כיון דתפסי בה קידושין כנ"ל.

13אכן מזה הכתוב לא היינו יודעים רק את האיסור של הסוטה גופא ליבם, אבל אי אפשר לבוא מכח זה לפטור צרתה, אחרי, כאמור, דכל הפטור הוא ענין שלילי שדוחה את המצוה וממילא נשאר איסור אשת אח, אבל כאן הרי לא שייך זאת, דס"ס איסור אשת אח אין כאן, וע"כ אנו זקוקים בזה להטעם דטומאה כתיב בה כעריות. אך במכוון משתמש הגמ' בזה בלשון "אסורה" ולא בלשון פוטרת, כי הלשון פוטרת הוא ענין שלילי, אבל הלשון אסורה הוא ענין חיובי, שהסוטה עושה ליבם איסור בפועל גם על חברתה, כי, כאמור, בכ"מ שאנו אומרים פוטרת צרתה הגדר הוא סילוק המצוה, אבל כאן, גם אם תסתלק המצוה לא יהא איסור, אלא דהסוטה עושה איסור חיובי גם על הצרה.

14וזהו דילפינן מטומאה דכתיב בה כעריות, דכשם שדחית המצוה של יבום מאחת דוחת זאת גם מהשניה, כך גם האיסור של "לאיש אחר ולא ליבם", כיון דהוא איסור מיוחד ביבום, הנה צרתה כמותה.

15ולא דמי לכל העריות שאין הצרה כמותה, דבמה שכתיב בה טומאת כעריות גלתה לנו התורה, דכמו בשלילת מצות יבום גוררת אחת את צרתה, ה"נ באיסור שהוא מיוחד ביבום, כמו לאיש אחר ולא ליבם, ג"כ גוררת אחת את השניה.

16אבל עכ"פ לא שייך בזה הלשון פטור רק הלשון אסורה כנ"ל.

17ומיושבות בזה כל הקושיות שהקשינו.

18וממילא מובן דבזה מסולקת ג"כ קושית הראשונים על קושית הגמ' בסוטה "ותתיבם יבומי" דכיון דסוטה ודאית חשיבא כערוה א"כ סוטת ספק תהא כספק ערוה.

19ואחרי כל אלה הנה יוטעם לנו עוד ביותר טעמו של הרמב"ם דצרה של סוטת ספק מתיבמת, ולא שייך לבוא בזה מצד דהכתוב עשה בזה ספק כודאי. דאף אם נתפוס כהמובן הפשוט, דהספק כודאי הוא על המציאות גופא, אבל רק בהענינים המסתעפים מתוך המציאות גופא, וכשם שהיא אסורה בסוטה ודאית לבעל, לבועל ולתרומה, כך גם בסוטת ספק, וע"כ אם בא עליה בעל בדרך לוקה, כיון דכל אלה הדינים מסתעפים מתוך המציאות של זנות גופא, וע"כ אמרינן שפיר שם בסוטה דמהפסוק והלכה והיתה לאיש אחר, לאיש אחר ולא ליבם אנו לומדים דגם סוטת ספק איננה מתיבמת, אע"ג דהכתוב הנ"ל מיירי בודאי זינתה; אבל כל הדברים המסתעפים מהמציאות עשה הכתוב ספק כודאי, אכן האיסור על הצרה, כיון דלפ"ד הנ"ל זה אינו מסתעף מעצם המציאות של זנות אך מצד השם טומאה כנ"ל, וכיון דהשם הזה לא נאמר רק על הודאי, אין שייך לבוא בזה מצד ספק כודאי דס"ס בספק אין לה השם הזה; ולא שייך לבוא בזה גם כן מצד ספיקא לחומרא, דגם הא דספיקא לחומרא נאמר ג"כ רק על ספיקות המסתעפים מתוך המציאות גופא, אבל כיון דכאן כל יסוד האיסור בהצרה הוא רק בהשם, דהא בזה אין ספק שהצרה לא זינתה, וכיון דהשם טומאה לא הונח רק על הודאי, ממילא אין שוב כלל ספק איסורא בזה.

20ובעיקר הדבר שהנחנו לדבר ברור, דבכ"מ דפוטרות צרותיהן יהיה על הצרה איסור אשת אח, עיין עוד בירושלמי יבמות (פרק א הלכה ה): "ר' ירמיה בעי, הבא על הצרה מהו שיהא חייב עליה משום אשת אח? אמר ר' יוסי, אילו אפשר לצרה בלא אשת אח יאות, אפשר לאשת אח בלא צרה אפשר לצרה בלא אשת אח. ועי' בפני משה ובקרבן העדה, שפרשו, דהספק הוא אם יש איסור אשת אח על הצרה או רק איסור בעלמא; ובתוס' הרי"ד שם דגריס "מהו שיהא חייב עליה משום אחות אשה", והספק הוא, שיהא חייב על הצרה גם משום אשת אח וגם משום אחות אשה. והוא מסתייע לספיקא זו מהסוגיא בבבלי (ח, א) "ואבע"א הכא תרי איסורי והכא תרי איסורי וחדא מתרי ילפינן, אבל הכא חדא איסורא ותרי מחדא לא ילפינן", ואם נימא דאין על הצרה רק איסור אשת אח לבד, א"כ איך ילפינן צרת צרה מאחות אשה, מה אחות אשה צרה אסורה אף צרת צרה אסורה, הא חדא איסורא מתרי איסורא לא ילפינן; ובשביל זה נסתפק הירושלמי, דגם על הצרה יהא תרי איסורי, איסור אחות אשה ואיסור אשת אח. אבל עכ"פ גם לגירסתו הנה מסקנת הירושלמי הוא, דאין על הצרה רק איסור אשת אח לבד.

21ועי' במל"מ (פ"ו מהל' יבום וחליצה הל' יט) שכתב: "וראיתי בחי' מהר"י גלאנטי עלה דסוגיין דצרת סוטה, שהקשה וז"ל: קשה למ"ד קידושין תופסין בחייבי לאוין וכ"ש הכא דליכא לאו, א"כ משכחת לה צרת צרה בסוטה ע"י לאו דאם עבר ונשא אחיו צרת סוטה ולו אשה אחרת ומת? ע"כ. וכל דבריו הם תמוהים, דאם עבר ונשא אחיו צרת סוטה, כיון דרחמנא פטרה מזיקה, הרי היא אשת אח שלא במקום מצוה שהיא מחייבי כריתות וזה פשוט".

22אכן לדברינו הנ"ל, הנה אדרבא הצדק הוא עם מהר"י גלאנטי, דבכאן אם יעבור וישא את הצרת סוטה לא יעבור כלל על איסור אשת אח, מאחרי דגם על הסוטה גופא לא יעבור רק על הלאו הבא מכלל עשה של והיתה לאיש אחר ולא ליבם כנ"ל, וזהו שהדגיש "למ"ד קידושין תופסין בחייבי לאוין" וכוונתו מבוארת, דסובר כנ"ל, דבכ"מ דקידושין נתפסין גם זיקה נתפסת. ועכ"פ יש לנו תנא דמסייע מגדולי ראשוני האחרונים, דהא דאמר צרת סוטה אסורה, איננו איסור של אשת אח, אך האיסור של לאיש אחר ולא ליבם.

23ובנוגע לעצם הקושיא של הר' מהר"י גלאנטי הנ"ל, שהמל"מ אינו מביא את תירוצו גופא, הנה כמדומני, שהתירוץ ע"ז אנו מוצאים כבר בגמ' (י, א) דאיתא שם "א"ל רבינא לר' אשי, לר' יהודה נמי משכחת לה, דאי עבר ונסיב? דאי לא קתני".

24ועי' שם במל"מ הנ"ל שמאריך הרבה בספיקתו, במי שבא על אשת איש דקי"ל דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, אם יעבור הבועל וישאנה אחרי מיתת הבעל וימות הבועל בלא בנים, אם תהא זקוקה ליבם, אחרי דאמרינן דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, ולענין בעל הרי דינא הוא דצרת סוטה אסורה משום דטומאה כתיב בה כעריות, ומביא מהירושלמי ברפ"ק דסוטה (הלכה ב), וביבמות פ' האשה רבה (פ"י הל' א), שאמרו שם בפירוש: "כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל כך היא אסורה לאחיו של בועל", והוא תמה על הראשונים, שלא הביאו דברי הירושלמי הללו. אכן לדברינו ע"כ דהבבלי לא סבר הכי, כיון דלשיטת הבבלי הסוטה גופא אינה אסורה להיבם מצד הטומאה בעצמה, אלא מצד הלאו שלאחר ולא ליבם, וזה נאמר רק לגבי הבעל ולא לגבי הבועל כמובן. והירושלמי אזיל לשיטתו, דסבירא ליה דשלשה "ונטמאה" דכתיבי בפרשה איצטרכו חד לבעל וחד לבועל וחד ליבם כמבואר שם בפ"ק דסוטה (הלכה ב) הנ"ל; ובכן האיסור ליבם לדעתו הוא מצד טומאה ולענין טומאה הרי שוו הבעל והבועל בדיניהם. אבל לשיטת הבבלי הנ"ל, דלאו מצד טומאה היא אסורה ליבם, אלא רק מצד איסור מיוחד של ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר, והטומאה שאמרינן בזה "טומאה כתיב בה כעריות" אינה אלא לענין זה להשוות את הצרה כמותה כנ"ל, ממילא לא שייך זה כלל לגבי בועל כנ"ל.