דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה ט

1ביאור הירושלמי דתלי מחלוקת ר' יוחנן ור"ל בחיוב האחים על החלוצה או על הצרה בהמחלוקת אי חליצה קנין או חליצה פטור. - לכאורה מחלוקת ר' יוחנן ור"ל תלויה בחידושו של הרשב"א בהא דיבמה שהותרה, ור"ל לא סבר ליה כהרשב"א. - ואפשר דגם ר' יוחנן פליג ע"ז ורק מטעם שליחות הוא בא בזה. - מסגנון הגמ' אי אפשר לדעת איזה טעם מדגיש ר' יוחנן ביותר. - הרשב"א באמת נסתייע לסברתו מהא דר' יוחנן הנ"ל. - אכן הירושלמי סובר דגם ר' יוחנן פליג על הא דהרשב"א הנ"ל, והראיה דאמרינן הכל מודים בצרה שהוא חייב. - גם זה תלוי בהחקירה שחקרנו בגדר זיקה אם היא המשכת האישות או אישות חדשה. - ובזה הוא המחלוקת אי חליצה קנין או חליצה פטור. - ואפשר דכזה הוא ג"כ מחלוקת דאבא שאול ורבנן. - ואפשר ג"כ דבזה הוא המחלוקת, אי מיתה מפלת וכו'.

2ירושלמי פרק א' דיבמות (ה"א דף ג, ב): "איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל. ר' יוחנן אמר, הוא אינו חייב על החלוצה והאחין חייבין על החלוצה, בין הוא ובין האחין חייבין על הצרה. ורשב"ל אמר, בין הוא בין אחין אין חייבין לא על החלוצה ולא על הצרה וכו'. דאמר ר' ירמיה וכו' הכל מודים בצרה שהוא חייב, מה פליגין בחלוצה וכו' מילייהון דרבנין אמר, חליצה פטור. שמעון בר בא בעא קומי ר' יוחנן, מה בין חולץ ומה בין מגרש? א"ל, א"ת סובר חליצה קנין, אינה אלא פטור, אין האחין חייבין עליה משום אשתו של חולץ אבל חייבין עליה משום אשתו של מת".

3ועי' במפרשים (קרבן העדה) שדחקו מאד בהמשך המאמרים הללו, דאיזה שייכות יש להמחלוקת, אי חליצה פטור או קנין לפלוגתא דר' יוחנן ור"ל הנ"ל, ופרשו דרק "אגב גררא נקטה הכי" והדוחק בזה מבואר.

4אכן לפי דרכנו בהפרקים הקודמים אפשר למצא בקל פתרון לדברי הירושלמי, הסתומים לכאורה, הללו.

5הנה כבר הארכנו בחידושו של הרשב"א (יבמות מא, א הובא לעיל פרקים א, ז) בהא דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, דלדעתו רק תחזור להיתרה הראשון ולא למצותה. אכן לכאורה סברתו הנ"ל דכיון דחלה זיקה אף לרגע אחד תו פקע איסור אשת אח, במחלוקת אמוראים היא שנויה - מחלוקת ר' יוחנן ור"ל הנ"ל שמבוארת סברתם בבבלי יבמות (י, ב): "מ"ט דר"ל, אמר קרא אשר לא יבנה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה, איהו הוא דקאי בלא יבנה, אבל אחיו כדקיימי קיימי; ור' יוחנן, מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ, ואי בעי לההיא חליץ ואי בעי לההיא חליץ, והשתא קאי עלה בכרת, אלא איהו שליחותא דאחים קעביד, איהי שליחותא דצרה קעבדה". ונראה, דסברת ר' יוחנן היא אמנם כסברת הרשב"א הנ"ל, דאיסור אשת אח לא יתכן רק במקום שלא חלה הזיקה אף לרגע אחד, אבל בנ"ד כיון דלפני החליצה הרי היו כל הצרות זקוקות לכל האחים, הנה אע"ג דע"י החליצה של אחד לאחת נפקעה הזיקה, הנה רק מצות יבום כבר נתבטלה, אבל איסור אשת אח שוב אינו חוזר וניעור, וז"ש: "מי איכא מידי, דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ וכו'", דכל זה בא מכח הזיקה שחלה, וכיון שחלה אף לרגע אחד תו נתבטל איסור אשת אח לעולם. ור"ל דפליג ע"ז ע"כ דפליג גם על סברת הרשב"א הנ"ל, דאל"כ נהי דאינו סובר "דאיהו שליחותא דאחים קעביד ואיהי שליחותא דצרה קעבדה", אבל הא סוף סוף אי אפשר להכחיש שהזיקה נתקיימה לפני החליצה, ולא גרע זאת מיבמה שהותרה ונאסרה, אלא ע"כ דהוא סובר דהא בהא תליא ואין אופן ממוצע ביניהם, זאת אומרת, דאם רק אין מצות יבום, מאיזה טעם שיהיה, תו חוזר וניעור איסור אשת אח, ולדידיה ע"כ הא דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להיתירה הראשון, ע"כ דתחזור גם למצותה למצות יבום, דאי אפשר להפריד בין הדבקים הללו.

6ובאופן כזה המחלוקת בין ר' יוחנן ור"ל הוא בהחדוש של הלאו דלא יבנה, לר"ל בא זה כדי להמעיט את העונש מכרת ללאו, דבלי האי קרא דלא יבנה היה גם החלוץ עובר על איסור אשת אח, אם היה מקדשה אחרי כך, וכל דבר חידוש אין לך בו אלא חידושו, שרק "איהו דקיימי בלא יבנה, אבל אחיו כדקיימי קיימי". ולר' יוחנן הוא להיפך דהחידוש הוא בזה שעובר על לאו, דאי לאו האי קרא גם בלאו לא היה עובר, כמו ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה.

7אכן באמת אפשר ג"כ לומר, דשניהם גם ר"ל וגם ר' יוחנן לא ס"ל לסברת הרשב"א הנ"ל, ושניהם מודים, דהחידוש בלא יבנה הוא בזה שמתמעט העונש מאיסור אשת אח על לאו בעלמא, דאי לאו האי קרא הוה אמינא, כיון דאין מצות יבום עוד ממילא חזר וניעור האיסור אשת אח, אלא דר' יוחנן סובר, דאותו החידוש הוא ג"כ על שאר האחין והצרות מצד ד"איהו שליחותא דאחים קעביד".

8ובאמת מלשון הגמ' שם אי אפשר לדעת איזה טעם מדגיש ר' יוחנן ביותר, דמהרישא "מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ וכו'", משמע דסובר כסברת הרשב"א הנ"ל, דבמקום שחלה הזיקה רק רגע אחד שוב בטל האיסור של אשת אח, אבל מה שמדגיש אח"כ "אלא איהו שליחותא דאחים קעביד", משמע יותר דלאו הזיקה שעמדה בעבר היא הפוקעת את האיסור אשת אח, אלא דמעשה החליצה הוא הגורם לבטל את האיסור הנ"ל וגם אחיו של החולץ כיון ד"איהו שליחותא דאחים קעביד" הוה כאילו עשו הם בעצמם את מעשה החליצה.

9ועי' בלשון הרשב"א שם ביבמות, שבאמת נסתייע לסברתו מהא דר' יוחנן הנ"ל וכתב: "וטעמא דמלתא משום דכיון דבשעת נפילה הותרה לו שוב אי אפשר ליאסר בה משום אשת אח, וכדקיי"ל החולץ ליבמתו בין הוא ובין אחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת ומהאי טעמא אמר ר' יוחנן דמי איכא מידי וכו'". ונראה, דהוא סובר דבעיקר טעמו של ר' יוחנן הוא מצד "מי איכא מידי", והסיום מצד שליחותא דאחים קעביד, בא רק כדי להטיל גם על האחים האיסור של לא יבנה, משום דהוה כאילו חלצו הם בעצמם, וממילא גם הם כלולים בהלאו הנ"ל, דזהו ליתא ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה כדכתב הוא ז"ל שם: "וא"ת, מ"מ קאי עלה בלא יבנה? לא היא, דלא אמרינן הכי אלא כשנעשה באותו בית מעשה שדוחה אותה בחליצה או שיבם לאחת מהם דקאי אצרה בלא יבנה, הא בשנדחית יבמה ממילא בקידושי אחותה לא" משא"כ בנ"ד, דנחשב כאילו עשו כולם מעשה וממילא כולם המה ב"לא יבנה".

10אולם באמת לא כן הוא דעת הירושלמי, דהא אמרינן שם "הכל מודים בצרה שהוא חייב, מה פליגין בחליצה, ר' יוחנן אמר, הוא אינו חייב על החלוצה והאחין חייבין על החלוצה", ואילו לסברת הרשב"א הנ"ל, הלא עכ"פ לא גרועה הצרה מיבמה שהותרה ונאסרה, דגם שם הרי לא תבוא לעולם לידי יבום ולחליצה, ובכ"ז כיון דעמדה עליה רגע הזיקה תו אין איסור אשת אח עליה. - וע"כ דהירושלמי סובר, דלאו הזיקה כשהיא לעצמה היא העוקרת את האיסור אשת אח, אך מעשה החליצה הוא המבטל את האיסור הנ"ל וממילא זהו שייך רק בהחליצה גופא אבל לא בהצרה, ולהירושלמי עיקר הטעם של הסתלקות האיסור אשת אח הוא מה "דאיהי שליחותא דאחים קעבדא". ואם כי הבבלי מסיק ג"כ "איהי שליחותא דצרה קעבדא", הנה בזה פליג הירושלמי, וס"ל דלא כן משום דס"ס ע"י לא נעשה מעשה החליצה.

11ועכ"פ מבואר, דהירושלמי פליג בזה על סברת הרשב"א הנ"ל.

12ואם נרצה לירד לתוך עומקו של דבר, נראה כי סברת הרשב"א הנ"ל תלויה בהחקירה שחקרנו זה כבר בהגדר זיקה, אם היא המשכת האישות הראשונה או מעין אישות חדשה; דאם נימא כהצד השני הנה סברת הרשב"א הנ"ל הוא שפיר מלתא דמסתבר, דכיון דחלה הזיקה שהיא מעין אישות חדשה של האח החי, תו אי אפשר לאסור עליו אף אח"כ, כשעל ידי סבה ידועה פקעה הזיקה מצד אשת אח אחרי דבינתיים כבר נתהוה מעין אישות חדשה לו גופא. אבל אם נימא כהצד הראשון הרי אין לסברתנו כל יסוד, דאיך תהיה הזיקה סבה גורמת לבטול איסור אשת אח, אחרי דגם הזיקה גופא היא המשכת האישות של אחיו המת, וזאת עוד מחזק את האיסור אשת אח.

13ומי לא יראה כי באמת החקירה הזו בגדר זיקה הוא מחלוקת מבוארת בירושלמי, אי חליצה קנין או חליצה פטור. דאם נימא דזיקה היא מעין אישות חדשה של החי, הרי יש בזיקה מעין קנין ככל אישות ויש לו להיבם גם לפני היבום איזה קנין של אישות, ובהחליצה הוא מתירה לכל העולם, כמו גירושין דהרי את מותרת לכל אדם הוא מתורף הגט כמבואר בגיטין (כו, א) משום דבעינן שיתירה לכולי עלמא. אבל אם נימא דהיא רק המשכת האישות הראשונה, הנה הלא אין להיבם לפני היבום שום קנין של אישות בה, וממילא אינו צריך בהחליצה להקנות אותה לכולי עלמא, אלא דדינא הוא דע"י מעשה החליצה היא פטורה מהאיסור של האישות הראשונה.

14וז"ש "את סבר חליצה קנין אינו אלא פטור, אין האחין חייבין עליה משום אשתו של חולץ, אבל חייבין עליה משום אשתו של מת", דזאת אומרת, דזיקה היא המשכת האישות הראשונה כנ"ל.

15וז"ש הירושלמי אחרי שהניח ד"הכל מודים בצרה שהוא חייב" אם כי כבר עמדה עליה זיקה, בכ"ז לא נפקע איסור אשת אח ע"י הזיקה כנ"ל "מילייהון דרבנין אמרי חליצה פטור", משום דזיקה היא המשכת האישות הראשונה כנ"ל, וממילא לא נפקע ע"י הזיקה איסור אשת אח כנ"ל.

16ובעצם סברת הרשב"א הנ"ל אפשר לומר, דבזה גופא היא מחלוקת דאבא שאול ורבנן אי מצות חליצה קודמת למצות יבום, מצד דדלמא כונסה לשם נוי ופוגע באיסור אשת אח; ונימא דרבנן סברי כסברת הרשב"א הנ"ל, ולכן אף אם קמי שמיא גליא דכנסה לשם נוי, הנה נהי דלא קיים מצות יבום, אבל עכ"פ גם על איסור אשת אח לא עבר, ואבא שאול פליג ע"ז וממילא יש בזה בכל יבום גם חששא של איסור אשת אח. ועי' מה שאמרנו בפרק ז בביאור דברי הירושלמי, דמחלק בזה, אבל בפשטות אפשר לומר ג"כ דבזה גופא הוא מחלוקתם.

17ובעצם החקירה אי זיקה היא המשכת האישות או דהיא מעין אישות חדשה אפשר לומר ג"כ, דזו היא מחלוקת התנאים אם נשואין הראשונים מפילים או מיתה מפלת; דהראשון סובר, דזיקה היא המשכת האישות הראשונה, וממילא כשם שכל האישות באה מכח הנשואים, הנה גם הזיקה באה מכח זה. והאחרון סובר, דזוהי מעין אישות חדשה, וממילא אין לזה דבר עם הנשואים הראשונים ורק ע"י המיתה מסתעפת אישות חדשה.

18ואמנם אמרנו בפרק ח' דאין הדבר מוכרח, אבל עכ"פ מלתא דמסתבר הוא.

19ואם כנים אנחנו בזה היה מקום לישב קושית הריטב"א ביבמות (יג, א), דמקשינן שם על המשנה וכל שיכולה למאן "ותמאן השתא ותתייבם?" ומקשה הריטב"א, דקארי לה מאי קארי לה, דלמא מתני' אבא שאול היא, דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום?

20אבל לפי דברינו דכל טעמא דאבא שאול הוא משום דפליג על סברת הרשב"א הנ"ל, והוא משום דסובר דזיקה היא המשכת האישות הראשונה כנ"ל; אבל עיין שם בגמ' "א"ר ירמיה תברא, מי ששנה זו לא שנה זו, האי תנא סבר מיתה מפלת" וא"כ זיקה היא מעין אישות חדשה, וממילא איתא לסברת הרשב"א הנ"ל וממילא ליתא הא דאבא שאול, ושפיר מקשינן "ותמאן השתא ותתייבם", דהא לפ"ז מצות יבום קודמת למצות חליצה, אחרי דאם גם לא נתכוון לשם מצוה, איסור אשת אח כבר נתבטל כנ"ל.