דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ח' דרכי הויה ויציאה יב

1ספיקתו של המשנה למלך בקטן שקידש לכשיגדיל. - באמת החסרון בקטן שקידש הוא לא מצד דאין אישות לקטן אך מצד שאין בו דעת, וממילא אין לזה כלל שייכות עם דבר שלא בא לעולם. - גם בעבד או שפחה הוי בכלל מחוסר מעשה. - אפשר שרש"י ביבמות קאי עפ"י שיטת הרמב"ם דבכל קטן כשדעת אחרת מקנה אותו יש לבוא מטעם זכיה. - ובכ"ז בקטנה שאני משום דאפשר להתחלת דבר בלי הסוף דבר אבל אי אפשר להסוף בלי ההתחלה. - אכן קשה לחדש חידוש שכזה ובאמת אי אפשר לבוא בקדושין מצד דעת אחרת מקנה, דאין זה בכלל כי יקח. - והגמ' משתמשת בהא דדעת אחרת בקדושין רק לשלילה ולא לחיוב. - ובאמת כוונת רש"י להא דמהר"י בר ברזילי הנ"ל. - ובזה נבין קושית התוס' שהקשו דאין קטן עושה שליח. - הטעם של מ"ד בקטנה דקדושיה תלויין, משום דאזיל בשיטת הרמב"ם דרק רצון בחיוב אין לקטנים אבל יש להם רצון בשלילה. - ובזה תתישב קושית המל"מ על הטור שכתב שנחוץ לבדוק את הקטן כשמגרש ע"י שליח.

2עיין במשנה למלך (פ"ד מהל' אישות הלכה ז), שמסתפק בקטן שקידש ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגדיל, או גדול שאמר לקטנה הרי את מקודשת לי לאחר שתגדילי, אם אין כאן חסרון מצד דבר שלא בא לעולם; דאע"ג דקי"ל, דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, לאחר שאתשתחרר דאינה מקודשת משום דהוה דבר שלא בא לעולם כמבואר בקדושין (סג, א), התם הוה מחוסר מעשה, אבל בנ"ד דלא מחוסר רק זמן וזמן ממילא קא אתי, אפשר דאין כאן החסרון משום דבר שלא בא לעולם.

3ומביא שבזה יש מחלוקת רש"י ותוס' ביבמות (לד, א) בהא דאמרינן שם: "בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובי אינהו מתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי", שרש"י פירש, דבעודם קטנים קדשו ואמרו שיחולו הקדושין כשיגדלו ותיכף חלו הקדושין כשיגדלו, והתוס' (ד"ה מתוך) הקשו שם: "דנדות חל עליו מתחלה, שאין יכול לקדש ולא לעשות שליח עד שיגדיל, דאין מעשה קטן כלום?"

4אכן מה קשים המה דברי המל"מ הללו, דהלא עלינו להתבונן מקודם בטעמא של דבר, דקדושי קטן וקטנה לאו כלום הם מדאורייתא, דלכאורה יש לתת בזה ב' טעמים: א) מפני שאין בהם דעת ואין מעשה קטן כלום, ב) מפני שבכלל אין אישות לקטן וקטנה. אבל באמת הרי נקל להראות, שרק הטעם הראשון הוא הנמוק היחידי, דהא באמת הרי אנו מוצאים אישות גם בקטנה וגם בקטן, בקטנה - כשאביה קיבל קדושין ובקטן - לפי שיטת מהר"י בר ברזילי הנ"ל (פרק י) דכשאביו קידש בעד בנו הקטן אשה דהקדושין תופסין מטעם זכיה. ואי דבעצם אין אישות לקטן הלא גם בכה"ג לא היתה נתפסה האישות, אלא ע"כ כנ"ל, דהטעם הראשון הוא הנמוק היחידי. וממילא מה יועיל בזה מה שמוכיח דאין בכה"ג החסרון דדבר שלא בא לעולם, דכל הדוגמאות שמביא כולם המה בכה"ג, שעצם המעשה כשהוא לעצמו נעשה בדעת גם עכשיו, אלא שמפני איזה סבה ידועה אין ביכולת המעשה לפעול עכשיו את החלות, וע"ז אמרינן דאם אין החסרון מצד דבר שלא בא לעולם עכ"פ חל המעשה לעת שהחלות היא אפשרית; כמו, למשל, באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר, שכל החסרון איננו, רק מצד שאין אישות לנכרי ולעבד אבל לא מצד חסרון דעת, ואם לא היה החסרון מצד דבר שלא בא לעולם היינו אומרים דעכ"פ מועילה דעתו לאחר זמן כשלא יהיה החסרון הזה, וה"נ אם היינו אומרים דכל החסרון בקטן הוא מצד דאין אישות לקטן. אבל כיון דכנ"ל שהחסרון הוא מצד דעת, הנה מה נ"מ לן שאין בכה"ג החסרון מצד דבר שלא בא לעולם, אבל סוף סוף חסרון דעת יש בכאן, וכשם שאינה מועילה דעתו על עכשיו, כך אינה מועילה גם על להבא.

5ועיין שם במל"מ שמסיק, דלפ"ז עבד או שפחה שקבלו גט שחרור לזמן, דיכולים לקבל הקדושין בתוך הזמן שיחולו לאחר הזמן. ואמנם בזה עוד יתכן הדבר משום דבכה"ג הרי ג"כ אין החסרון מצד דעת, אלא מצד החלות האי אפשרית בהוה; אבל מה ענין זה לקטן או קטנה שכל החסרון הוא מצד חסרון דעת כנ"ל. ואמנם בעיקרא דדינא, גם בעבד או שפחה שקבלו גט שיחרור לזמן לא נחשב זה רק למחוסר זמן לבד אך ג"כ למחוסר מעשה, כמו שמבואר להדיא בקדושין (סב, ב), שאע"פ שדבר שהוא בידו לא נחשב לדבר שלא בא לעולם בכ"ז "הנותן פרוטה לשפחתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרריך" לא הוו קדושין, משום ד"התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת", וכדברי רש"י שם: "הלכך אין מחסור מעשה גדול מזה". אכן עכ"פ בקטן וקטנה אין אנו זקוקים גם להטעם של חסרון מעשה, דגם זהו מצד הדבר שלא בא לעולם אתינן בזה, אלא פשוט מצד חסרון דעת, ומצד החסרון הנ"ל מה יועיל לו מה שקובע את החלות לאחר זמן, ובכן הדרא הקושיא לדוכתה, דאיך יתכן שרש"י יסבור דבכה"ג חלים הקדושין?

6וסבור הייתי לומר עפ"י שיטת הרמב"ם (בפ' כט מהל' מכירה הכלה יא) שהבאנו לעיל (פרק י), דקטן שקנה קרקע דתעמוד בידו מצד שקטן כמי שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו, דחזינן מזה דבכל דבר שאפשר לבוא בו מצד זכיה, שם מועיל גם מעשה קטן. ובכן, לשיטת מהר"י בר ברזילי הנ"ל, דשייך הגדר זכיה בקדושין, הנה לאו דוקא כשקידש לו אביו אשה, אך הוא הדין דאם הקטן בעצמו קידש לו אשה גדולה דיש בזה דעת אחרת מקנה שהיא לא תוכל לחזור עד שיגדיל, וכשיגדיל חלין הקדושין הראשונים ממילא, ואע"ג דהיא אינה קונה את כסף הקדושין, דהא לגבי הכסף הוא נחשב להמקנה והיא להקונה, ואין בזה דעת אחרת מקנה? ועי' במ"מ שם (הל' א) שכתב: "ונראה, שדעת רבנו, דבמתנה קונה ד"ת, אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתנה אף אין מעשיו כלום מן התורה". וא"כ איך יתכן שיהא קדושיו מן התורה אחרי שהיא אינה קונה את הכסף? בזה נוכל להשתמש בדברי הקצוה"ח (בסי' רלה ס"ק ד) שהקשה לפי סברת המ"מ הנ"ל, דא"כ איך אפשר שהקטן יקנה קרקע ע"י דמים מדאורייתא? ומתרץ (ד"ה ועיין) דכיון דבתר דתקנו רבנן, דגם ממכרן ממכר במטלטלין וממילא קנה המוכר את הדמים שנתן לו הקטן, שוב קניית הקטן בקרקע הוא מדאורייתא מצד זכיה דזכין לאדם שלא בפניו. וה"נ כיון דסוף סוף האשה קונה את הכסף מדרבנן, שוב הוי הקדושין מן התורה, אע"ג שהוא קטן כיון דאיכא דעת אחרת מקנה. ועי' בב"י (אה"ע סי' כח, יג) לענין מעמד שלשתן, שמביא את דברי רבנו ירוחם, דלמ"ד מקודשת היינו מדרבנן, כיון דמעמד שלשתן תקנתא דרבנן הוא, וכתב ע"ז: "ואינו מוכרח דהא איכא למימר, דכיון דתקינו רבנן נקנו לה המעות וכיון שנקנו לה הוה ליה כאילו נתן לה הכסף והויא מקודשת מדאורייתא", וכבר האריכו הראשונים והאחרונים הרבה בענין אי קנין דרבנן מועיל לקדושי דאורייתא ואין כאן המקום להאריך בזה. ורק אגב אורחא נעיר, כי אפשר דגם ר' ירוחם סובר דקנין דרבנן מועיל לקדושי דאורייתא, אך מעמד שלשתן שאני, דכל טעמא דמועיל קנין דרבנן הוא משום הפקר ב"ד הפקר, אבל לפי דעת הרבה ראשונים ואחרונים דכח ב"ד יפה רק בהפקעה מרשות הבעלים ולא בהכנסה לרשות אחר (עי' בספרנו דרך הקודש שמעתתא ח פרק טז ועוד) ובמעמד שלשתן הרי כל התקנה הוא בהכנסה, ובזה אין כוחם יפה.

7אכן עכ"פ אפשר לפ"ז דקדושי קטן יהיו חלים מדאורייתא לאחר שיגדיל.

8באופן, שדברי המל"מ אמת, אבל לא מטעמיה, שנכנס בזה בחקירה מצד שלא בא לעולם, אלא דהוא מטעם זכיה כנ"ל.

9ועי' ברמב"ם (פ"ד מהל' אישות הלכה ח): "כיצד מקודשת למיאון וכו' ולמה יוצאה בלא גט, מפני שאין קידושיה קדושין גמורים מן התורה, אלא מדברי סופרים וכו' והן תלויין, שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קדושיה ונעשית אשת איש גמורה ואינו צריך לחזור לקדשה אחר שגדלה". ועי' במ"מ שם: "ודע, דמ"ש רבינו, שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קדושיה ונעשית אשת איש גמורה, הוא דוקא כשבעל אחר שגדלה, אבל לא בעל אחר מכאן אינה אשת איש אלא מדברי סופרים, וקידושי אחר תופסין בה". ולא קשיא לפי דברינו הנ"ל, דא"כ גם בקטנה נבוא מטעם זכיה כנ"ל אחרי שגדלה ואיגלאי מלתא למפרע דזכות הוא לה? דהא לא קשיא אחרי הנחתנו הנ"ל, דאפשר להתחלת הדבר מצד המקנה בלי הגמר מצד הקונה, אבל אי אפשר להגמר מצד הקונה בלי ההתחלה מצד המקנה. וע"כ זה הגדר דזכיה שייך רק בקטן שקידש גדולה דהיא המקנה, וחלה הזכיה לענין זה שהיא לא תוכל לחזור; אבל לא בקטנה וגדול, שא"א לומר להיפך שיוחלט הדבר עכ"פ מצדו שהוא לא יכול לחזור, אחרי דהוא הקונה ולא המקנה. ובאמת זהו ההבדל ג"כ במקח וממכר דבדעת אחרת מקנה אותו קנה הקטן מן התורה שהוא לשיטת הרמב"ם מטעם זכיה, אבל ממכרו ממכר רק מדרבנן ומדאורייתא גם הלוקח יכול לחזור, וגם בזה הוא ההבדל כנ"ל.

10אכן קשה מאד לחדש חדוש גדול שכזה, דבכל קידושי קטן תהא צריכה גט מדאורייתא, וע"כ לא שמענו ממהר"י בר ברזילי, אלא כשקידש לו אביו, אבל לא שמענו משום פוסק, דגם אם הקטן יקדש בעצמו דיהא בזה גם חשש של אשת איש גם אחרי שהוגדל?

11והתבוננתי בדבר, כי באמת אין ההרכבה עולה יפה, כוונתי למה שהרכבנו את שיטת מהר"י בר ברזילי עם שיטת הרמב"ם ביחד, דמהראשון שמענו, דשייך הגדר זכיה בקידושין, ומהשני שמענו דבכל קטן כשיש דעת אחרת מקנה מועיל הקנין מטעם זכיה, ובקדושין הרי יש דעת אחרת מקנה שהיא האשה, וממילא יועילו גם קידושי קטן; דבאמת אין הדמיון עולה יפה, דאם כי האשה נחשבת לדעת אחרת מקנה, אבל עכ"פ הכלל הראשי בקדושין הוא דכי יקח איש אשה אמר רחמנא ולא כי תלקח אשה לאיש, ואם כל הקדושין יועילו לא מצדו אך מצד האשה משום הדעת אחרת מקנה שמצדה, הרי חסר ה"כי יקח איש אשה". ובאמת הגמ' משתמשת בהא דדעת אחרת מקנה של האשה לא לחיוב, שע"י זה יועילו הקדושין, אלא לשלילה בתור סבה המעכבת את הקדושין; כהא דאיתא בקדושין (ז, א) "מי דמיא התם בהמה הכא דעת אחרת" וכפירש"י שם "דעת אחרת יש חשובה כמותו המעכבת בדבר, שאם אין אשה רוצה אינם קידושין", וכן שם בפ' האומר הנ"ל "התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת" הוא ג"כ בא לביטול הקדושין ולא לקיומם, ומכש"כ לפי מה שמוכיח הר"ן (נדרים ל, א) כנ"ל (פרק ט), דהאשה איננה מקנה אלא רק מבטלת דעתה ורצונה, דבודאי אי אפשר לבוא בזה מטעם דעת אחרת מקנה בתור סבה להתהוות הקדושין.

12בקצור, שאין לנו בה אלא חדושו של מהר"י בר ברזילי, שהמקדש היה האב או גדול אחר, דעכ"פ באו הקדושין מכח בר דעת, שאז אפשר להשתמש בזה בהכלל דזכין לאדם שלא בפניו; אבל אם הקטן בעצמו מקדש שהוא אינו בר דעת, אינו מועיל מה שהיא גדולה ודעת אחרת מקנה אותו, דהתורה אמרה כי יקח ולא כי תלקח כנ"ל.

13ובאמת אפשר לומר, דרש"י ביבמות הנ"ל כיון להאי חידושו של מהר"י בר ברזילי הנ"ל; דהנה עי' במל"מ שם שכתב על דברי תוס' ביבמות הנ"ל, שהקשו על רש"י הנ"ל: "וקשה, דלא הוי בבת אחת דנדות חל עליו תחלה, שאינו יכול לקדש ולא לעשות שליח עד שיגדיל דאין מעשה קטן כלום", וע"ז כתב המל"מ: "הן אמת, דבמ"ש ולא לעשות שליח לא ידעתי מנא להו דרש"י חולק בזה, דהא כפי אוקימתא דרב עמרם א"ר, פשיטא דלא איצטריך לאוקומי דשוינהו שליח ושוי אינהו שליח, דדוקא בתחלה דהוי ס"ד, דהמקדש והמקודשת היו גדולים לא הוה משכח איסור אשת איש ואיסור אשת אח ואיסור אחות אשה שיחולו בב"א, אלא בדשוינהו שליח וכו'. אבל השתא דמיירי בקטנים וקטנות, קודם שיגדלו לא חל עליהם שום איסור, לפי שלא היו בכלל מצוות, א"כ מיירי שהם קדשו בעצמם ולא שקדשו בב"א, אלא בזה אחר זה, אלא שתלו חלות הקדושין כשיגדלו, ונמצא שהקדושין והנדות חלו כאחת".

14אכן לדברינו יוטעמו מאד דברי התוס', דאם כי לפי דאוקמינן בשופעת, לא בעינן לצייר דמיירי דוקא "דפגע שליח בשליח". אבל עכ"פ זה מוכרח לומר, דלאו הקטנים בעצמם קדשו אלא אחר קידש בשבילם כנ"ל, והתוס' לשיטתם דזכיה היא מטעם שליחות שפיר מקשים "שאין יכול לקדש ולא לעשות שליח עד שיגדיל דאין מעשה קטן כלום", כלומר, דכשם שרש"י מודה שאין יכול לקדש בעצמו, כך לא יכול לקדש ע"י אחר.

15באופן שרש"י ותוס' מחולקים בשיטת הר"י בר ברזילי הנ"ל, אבל עכ"פ גם רש"י לא יסבור כמו דתפס המל"מ בפשיטות דיועילו קידושי קטן בעצמם לאחר שיגדיל, דבזה בודאי לא יהיו קדושין כנ"ל; דאם שאין חסרון בזה מצד דבר שלא בא לעולם משום דזמן ממילא קא אתי, אבל כיון דאין מעשה קטן כלום אין נ"מ לן במה שמגביל את החלות לאחר זמן.

16ועי' שם במל"מ הנ"ל שכתב עוד: "אך ראיתי להנמוקי יוסף פרק ב"ש (יבמות לז, ב ד"ה גמ' השני) עלה דההיא דהמקדש את הקטנה קדושיה תלויין (יבמות קט, ב) שכתב וז"ל: ותלמודא מפרש לה בתרי גווני, או לומר קדושיה תלויין עד שתהיה גדולה, ואז גמרי הקדושין, דהוה ליה בשעה שנתן לה כסף קדושיה כאילו התנה עמה הרי את מקודשת לי לאחר גדלות, וכאותה ששנינו הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ועיין שם, וכן כתב הרשב"א שם וכו' ולכאורה קשה לי על הרשב"א דיבמות (לד, א) בסוגיא דשופעת דחה פירש"י וכתב, דאין הקדושין תלויין אף לאחר גדלותן, וזה סותר מה שכתב הוא עצמו בפרק ב"ש הנזכר, אבל אם אמר דהוא מחלק בין קטן לקטנה ניחא.

17ואמנם כבר הבאנו שההלכה היא כמבואר ברמב"ם שהקדושין נגמרים דוקא כשבעלה אח"כ כשהיא גדולה כבר. אכן בטעמא דמ"ד שהקדושין נגמרים ממילא, אפשר לומר עפ"י שיטת הרמב"ם בזנות דקטנה, שחולק על שיטת התוס' דפיתוי קטנה אונס הוא כמבואר בכתובות (ט, א ד"ה ואי), ולשיטתו גם קטנה שזינתה נאסרת אף לישראל כמבואר ברמב"ם (פרק יט מהלכות איסורי ביאה הלכה ב), וע"כ דהוא מחלק בין רצון שפועל בחיוב ובין רצון הפועל בשלילה, כלומר, בין מקום דבעינן את הרצון בתור מסבב את החלות של המעשה, ובין מקום דבעינן רק שיבטל את רצונו, שהרצון באופן הראשון לא שייך בקטן וקטנה, אבל רצון באופן השני שפיר שייך גם בהו; ולכן בזנות שלא הרצון מסבב את חלות האיסור, אלא המעשה זנות כשהוא לעצמו, ורק דדינא היא דאונס אינו אוסר מפני שיש בזה אי רצון מפורש, אכן עכ"פ לאיסור סגי גם בביטול רצון מצדה לבד, וזה יש גם בקטנה כנ"ל. וממילא לשיטת הר"ן הנ"ל, דאם כי בעינן בקדושין גם לדעתו של הבעל וגם לדעתה של האשה, בכ"ז יש הבדל בתוכן הרצון, וההבדל היא ג"כ באופן הנ"ל, דמצדו פועל הרצון בחיוב להתהוות הקדושין, אבל מצדה לא דרוש רק לבטול הרצון שתבטל את דעתה ותעשה לגבי המקדש כהפקר.

18וזהו טעמא דמ"ד דקדושיה נגמרים ממילא כשתגדיל, אע"ג דבקטן, כאמור, אין שום סברא שיחולו הקדושין אף לכשיגדיל, משום שמצדו אנו דרושין לרצון בחיוב, אכן מצדה אין אנו דרושים רק לרצון בשלילה כנ"ל. וא"ת, דלפ"ז יחולו הקדושין בקטנה תיכף? ע"ז נשיב, דאמנם החסרון בזה הוא לא מצד רצון אלא מצד קנין, דגזה"כ הוא דאין אשה קטנה נקנית, דכתיב כי יקח איש אשה ולא קטנה, ורק בכח האב הוא להקנות את בתו הקטנה, וכיון דאין החסרון מצד רצון אלא מצד קנין כנ"ל, בזה שפיר מועיל מה שהוא מתנה שיחולו הקדושין לכשתגדיל.

19ואולי אף להמ"ד דאין הקדושין נגמרים אלא דוקא ע"י ביאה בעודנה גדולה, אפשר דמודה גם הוא במתנה בפירוש ולא פליג רק בסתם.

20ועכ"פ נתבאר, דרק בקטנה יש מקום לחקירתו של המל"מ, אבל בקטן אין כל מקום, דשם בודאי הלא בעינן לרצונו באופן חיובי וזה בודאי לא שייך בו כנ"ל.

21ועי' במל"מ (פ"ו מהל' גירושין הלכה ג) שכתב: "ראיתי להטור סי' קמא כשהביא דין המגרש ע"י שליח כתב וז"ל, ואם הבעל רך בשנים טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח, שאין הקטן עושה שליח עכ"ל. והדברים תמוהים, דאם הוא קטן אין כאן קידושין כלל ואפילו מדרבנן כמבואר באה"ע סי' מג, דדוקא לקטנה תקינו רבנן קידושין, אבל לקטן לא. וסבור הייתי לומר, דהטור אזיל בשיטת ר"י בר ברזילי וכו' דאית ליה דקטן שקידש לו אביו אשה דחשש להצריכה גט וכו' אלא דאכתי קשה, דלמה ליה טעמא משום דקטן אינו עושה שליח תפ"ל דקטן אינו מגרש".

22אכן לפי דרכנו יתבאר גם זה; דכבר ביארנו דאף לשיטת מהר"י בר ברזילי הנ"ל, הנה כשהגדיל יכול למחות ורק אם אינו מוחה תיכף משהגדיל אז היא נעשית אשת איש מכאן ולהבא; וגם זאת אמרנו, דנהי דלקטן אין רצון כשהרצון פועל בחיוב, אבל במקום שהרצון פועל בשלילה הנה גם רצונו מועיל שפיר, ובכ"ז הלכה פסוקה היא בכתובות (יא, א) בגר קטן דמטבילין אותו על דעת ב"ד, דרק אם "הגדילו יכולין למחות" אבל מחאה של קטנות אינה מחאה. ועי' שם בתוספות ישנים ובר"ן (ד, א ד"ה גרסינן) שעמדו, דא"כ מתי נדע שעת המחאה, אחרי דבקטנות אינה יכולה למחות, וכיון שהגדילה רק שעה אחת שוב ג"כ אינה יכולה למחות ע"ש. אבל עכ"פ מחאה של קטנות אינה מחאה, ולכאורה לפי הנחתנו הנ"ל דבאופן שלילי גם רצונו של הקטן פועל, ומחאה הלא אופן שלילי הוא כמובן?

23אכן באמת הא לא קשיא, דע"כ לא אמרנו דבאופן שלילי פועל רצונו של הקטן כשהרצון ניכר מתוך מעשיו כמו בזנות של קטנה, אבל בלי מעשה כלל לא נחשב לכלום כעין שחילקו בירושלמי והובא בתוס' חולין (יג, א) אם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו או לא.

24אכן לפ"ז בקטן שקידש לו אביו אשה, מדוע אנו צריכים לבדוק בעת הגירושין אם נעשה כבר גדול או לא, הלא אף אם לא הגדיל עדיין הנה דל גירושין מהכא, הרי עכ"פ אין לך מחאה גדולה מזו, ובכאן הרי יש ג"כ מעשה הגירושין ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שממאן בה?

25אכן בקושיא זו כבר יש לנו פירוקא על דברי הטור הנ"ל שבכוונה הדגיש, שדוקא כשמגרש ע"י שליח צריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים, מפני שכשהוא מגרש בעצמו הרי עכ"פ הוא בכלל מחאה כנ"ל.