דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ח' דרכי הויה ויציאה טו

1מלבד הסברו של הפני יהושע בהבדל שבין הקדש וקדושין הנ"ל יש בזה הסברו של המהרי"ט דאין זה בכלל של כי יקח. - קושית האבני מלואים ע"ז מיושבת בנקל משום דהמהרי"ט סובר דהגדר דפשטה קדושה בכולה הוא מצד ההקדש ולא מצד המקדיש. - ובמחלוקת הפני יהושע והמהרי"ט הנ"ל חולקים התוס' והרמב"ם, התוס' סברי דהגדר הנ"ל הוא מכח המקדיש והרמב"ם סובר דהוא מכח ההקדש. - התוס' רי"ד מסביר בזה דבשני דעות לא אמרינן דפשטה קדושה בכולה. - ונוסף לזה הסברו של האבני מלואים עפ"י שיטת הר"ן דהיא רק מבטלת את רצונה. - לכל ההסברים הנ"ל מלבד הסברו של הפני יהושע אינה עולה יפה הראי' מהא דא"ר יוחנן. - חקירה בהגדר דפשטה קדושה בכולה אם הוא מכח האמירה או מכח החלות של החציה. - והנ"מ במקום שיהיה הא בהא תליא. - ובזה היא השקלא וטריא, דהמקשן סבר כהצד הראשון והתרצן כהצד השני. - ובאשה הלא הא בהא תליא וזהו שמביא ראיה מדר' יוחנן. - דרך יותר פשוטה בזה, דקדושין הוא גדר קנין ואיסור יחד. - כשם שאי אפשר לקנין בלי איסור כך אי אפשר לאיסור בלי קנין משום שאין אישות לחצאין. - בהקדש הקנין מסתעף מהאיסור משא"כ באשה. - והגדר דפשטה קדושה שייך רק באיסור ולא בקנין.

2והנה כבר הבאנו את דברי הפני יהושע בהשקלא וטריא שבהגמ' בקדושין (ז, א) לענין אי שייך בקדושין הגדר דפשטה קדושה בכולה, ובאמת בזה יובן התירוץ "מי דמיא התם בהמה הכא דעת אחרת", שבאמת התלבטו בזה גם הראשונים, שבלתי מובן מאי חזית דדעתה אלימא טפי מדעתו, דאם אפשר לבטל את דעתו של המקדיש והמקדש, שאע"פ שדעתו היתה רק לחציה, בכ"ז מצד הדין דפשטה קדושה בכולה אנו מבטלים את דעתו, כמו כן היה לנו לומר זאת גם בנוגע לדעתה, וא"כ מאי מתרץ הגמ' "הכא דעת אחרת"? אכן לפ"ד הפני יהושע הנ"ל ניחא, דזהו גופא מתרצת הגמ', דכל הגדר דפשטה קדושה בכולה הוא בא מכח המקדיש ולא מכח ההקדש, וכמובן, שרק הבעל הוא בגדר מקדיש ולא האשה שהיא רק בגדר קדושה, וא"כ זה לא שייך רק בהקדש, דשם בעל הדבר הוא רק המקדיש לבד, אבל בקדושין שהדבר תלוי גם בדעתה, לא שייך הגדר דפשטה קדושה בכולה, דנהי דמצדו שהוא בגדר מקדיש מתפשט בכולה, אבל מצדה שהיא בגדר קדושה איננה מתפשטת.

3ועי' באבני מלואים (סי' לא ס"ק יח) שכתב: "ומהרי"ט כתב בחידושיו ליישב, ז"ל, דכיון דע"פ דיבורו לא מתפשטין הקדושין אלא מחמתה והוי קדושין מחמתה ולא מחמתו, ולפי זה, אפילו אמרה דרצונה להתקדש לא הוי קידושין, עכ"ל והובא בב"י. ולא איתברר דבריו, דהא כל הקדושין נמי מחמתה היא, דאם אין רצונה להתקדש אינו יכול לקדש בע"כ, אלא מכי נתרצית להתקדש משוי נפשה כדבר של הפקר לגבי בעל, שיהיה הוא מקדש אותה וכמ"ש בשם הר"ן (נדרים ל, א), וא"כ ה"נ כיון דהיא נתרצית לכולה, מכי אמר הבעל חציך מקודשת הו"ל כאומר כולך מקודשת, כיון דפשטה בכולה היכי דליכא דעת אחרת המעכב".

4אכן באמת כוונת המהרי"ט היא בפשטות דאיהו תפס דהגדר דפשטה קדושה בכולה הוא לא מכח המקדיש אך מכח ההקדש, זאת אומרת, דאמנם לא נחשב כאילו הוא המקדיש הקדיש כולה אלא רק חציה, אך ממילא נפשטת הקדושה מאותה חציה על החציה השניה, וזה לא שייך רק בהקדש, דיש ג"כ דין של קדושה דממילא; ולא כן בקדושין דבעינן דוקא כי יקח, ואם הקדושין יסתעפו ממילא רק מכח האשה, זה לא יהיה בכלל כי יקח.

5ומה"ט אף כשהיא מתרצית להתקדש כולה, אבל כיון דהמקדש לא דיבר רק מחציה נמי לא הוי קידושין, משום דס"ס חסר בזה הכי יקח, אחרי דלדעתו כל הגדר דפשטה קדושין בכולה הוא לאו מצד המקדיש, דנימא דהוה כאילו קדשה כולה, ואם הוא קידש רק החציה והחציה השניה באה או מצד הגדר דפשטה קדושה בכולה או מצד רצונה, הלא ס"ס חסר באותה החציה השניה הדין של כי יקח.

6ובקושית האבני מלואים מונח כבר התירוץ, דאדרבא זו היא הנותנת, דמאיזה טעם אמר הר"ן דמצדה אינו דרוש לרצון בחיוב אך לרצון בשלילה היינו שתתבטל רצונה, הלא הוא ג"כ מהטעם שאמר רחמנא כי יקח, ואם הרצון של שניהם יפעול בחיוב לא תתיחס הקיחה רק אליו; וזו היא הנותנת, דבשלמא בכל קדושין, אע"ג כשהיא לא תתרצה לא הוי קדושין, בכ"ז שפיר מיקרי זאת כי יקח כשהיא מבטלת רצונה, מאחרי דאין רצונה נחשב לסבת הקדושין אלא להעדר המניעה, שכיון שאיננה מוחה אין במה למנוע את סבת הקדושין הבאה מכחו לבד. אבל במקום דאנו דרושים לרצונה בתור דבר חיובי, היינו בתור סבה לחלות הקדושין, שוב אין זה בכלל כי יקח, וממילא כשהוא מקדש רק חציה, הנה בין אם היא מתרצית ג"כ רק בחציה לבד ואנו דנים גם עליה מצד דפשטה קדושה בכולה, ובין אם היא נתרצית בפירוש על כולה, אבל כיון שרצונה דרוש לנו בתור סבה לחלות הקדושין, שוב לא הוי זה בכלל כי יקח.

7אכן עכ"פ השיטה הזו היא ממש ההיפך מזו של הפני יהושע, דלדעתו הלא המסקנא היא דהגדר דפשטה קדושה בכולה הוא מצד המקדיש, ואילו לשיטה זו הוא להיפך, דתפסינן דהגדר דפשטה קדושה בכולה הוא מצד ההקדש.

8ובאמת נ"ל, דבזה חולקים הרמב"ם והתוס' (ז, ב ד"ה חצייך) דהתוס' מקשים כנ"ל בהא דמיבעי לן בחציך בפרוטה וחציך בפרוטה, דאמאי לא נימא בזה דפשטה קידושין בכולה מאחרי "דגלי אדעתה שמתרצית בכולה"? ומתרצים שם: "דאי הוי מיירי דאמר בלשון קדושין אין ה"נ דהוו פשטו קידושין בכולה, אבל הכא איירי דאמר לה הרי את מאורסת לי או בחד מהנך לישנא דלעיל". ומקשים על הרמב"ם שכתב את לשון האיבעיא הנ"ל דאמר בלשון קידושין (פ"ג מהל' אישות הלכה י)?

9אכן באמת דעת הרמבם הוא, דהגדר דפשטה קדושה בכולה הוא כשיטת המהרי"ט הנ"ל דמצד הקדושה היא, וממילא אין זה בכלל כי יקח אף כשהיא מתרצית כנ"ל. והתוס' שהקשו סוברים כהפני יהושע הנ"ל דמצד המקדיש הוא, ובאמת אף כשאמר רק חציה הוה כאילו אמר כולה, ורק דבכ"ז אינו מועיל משום דאף אם אמר בפירוש שתהא כולה מקודשת לו, נמי אינו מועיל מאחרי דאין רצונה בכך, ולשיטתם שפיר הקשו בזה מאחרי "דגליא דעתה שמתרצה בכולה" כנ"ל.

10והנה מלבד ההסברים הנ"ל בהחילוק שבין הקדש וקדושין לענין הגדר דפשטה קדושה בכולה אנו מוצאים עוד הסברו של התוס' רי"ד (שם) שפירש ש"אע"פ שהאשה נתרצית לקדש חצי גופה ונימא דתפשוט בכל גופה, ומ"מ בלא דעת האיש אינה יכולה להתקדש, וכיון שהדבר תלוי בשתי דעות לא פשטה קידושיה אלא במה שפירשו, אבל בהמה שאין שם דעת אחרת פשטה קידושיה בכולה". ועיין באבני מלואים שם שמסביר בזה ג"כ סברא יפה עפ"י דברי הר"ן הנ"ל, דמצד האשה לא דרוש רק לביטול רצון בלבד, וכל ההוה אמינא דיהא שייך בקדושין הגדר דפשטה קדושה בכולה הוא משום דבקדושין אסר לה אכולי עלמא כהקדש, אבל כ"ז שייך רק מצדו שרצונו אוסרה, אבל לא שייך זאת בנוגע לרצונה שהיא אינה אוסרת כלל את עצמה אלא רק מבטלת את רצונה ועושה את עצמה כהפקר ואין לנו בזה אלא מה שבטלה.

11אכן באמת לכל ההסברים האלה אין לזה כלל ענין ל"הא דא"ר יוחנן בהמה של שני שותפין וכו'", זולת הסברו של הפני יהושע הנ"ל.

12אכן ע"כ דהרמב"ם לא סבר את ההסבר הנ"ל, דאל"כ הרי תשאר עליו קושית התוס' בהא דחציך בפרוטה כנ"ל.

13והנ"ל עוד לפרש בזה פירוש חדש, דהנה יש לחקור בהגדר דפשטה קדושה בכולה אם הוא מכח האמירה בעצמה, שכשאמר רגלה של זו עולה הוי כאילו אמר שתהא כולה עולה, או דהוא מכח החלות, שכיון שחלה הקדושה על החציה או על הרגל ממילא היא גוררת את הקדושה על כולה.

14והנ"מ מובן מאליו במקום שיהיה הא בהא תליא, זאת אומרת, דאם לא תחול הקדושה על כולה לא תחול הקדושה גם על חציה; דאם נימא כהצד הראשון דמצד האמירה הוא, אין נ"מ לן בדבר וגם בכה"ג שייך הגדר דפשטה קדושה בכולה; אבל אם נימא כהצד השני, הלא זהו בגדר סבה ומסובב, היינו דחלות הקדושה של החציה שהקדיש היא סבה לחלות הקדושה גם על החציה השניה שלא הקדיש, ומובן מאליו, דהסבה צריכה להיות קודם המסובב ואי אפשר לתלות את הסבה בהמסובב.

15והנה גם זה מובן מאליו, דהדמיון של קידושין להקדש בנדון זה הוא רק אם נתפוס כהצד הראשון, ולכן אע"פ דאשה אמר רחמנא ולא חצי אשה, אבל זה לא נקרא כלל חצי אשה, כיון דהאמירה על החצי נחשבת כאמירה על כולה. אבל להצד השני לא שייך הגדר הזה רק בהקדש, דשם אף אם לא נימא דחלה קדושת עולה עכ"פ חלה קדושה זו על מה שהקדיש, כמו שכתבו שם (ז, א) בתוס' (ד"ה ואפילו): "התם מפרש למ"ד דאין כולה עולה מה יעשה ממנה? וקאמר דימכרנה לצרכי עולה חוץ מדמי הרגל שהקדישה" וא"כ בכל האופנים תהיה על הרגל קדושת עולה. וממילא זו היא הנותנת בטעמא דמ"ד דפשטה קדושה בכולה, כי הוא סובר, שקדושת העולה על הרגל גוררת קדושה על כל הבהמה, אבל באשה כיון דאם לא מקודשת כולה גם חציה אינה מקודשת, תו אין כלל סבה לזה דניפשטו לה קידושי כולה.

16וזהו גופא תירוץ הגמ' דהאמת הוא כהצד השני, וממילא זהו שייך רק בבהמה, דאפשר גם חלות הקדושה של עולה על רגלה לבד כנ"ל, משא"כ באשה כנ"ל; והראי' הוא מהא דא"ר יוחנן בהמה של שני שותפין וכו', דאמנם גם שם הוא אותו הטעם, שלא שייך שם הגדר דפשטה קדושה בכולה, כיון דהבמה היא של שני שותפין ולא שייך בזה לומר דתעמוד קדושת עולה על חציה וימכרנה לצרכי עולה כנ"ל, דאי אפשר לו למוכרה בלי הסכמת השותף, ולא תעמוד על החציה רק קדושת דמים שהוא מחוייב לתת להקדש את דמי חציה, וע"כ לא שייך בזה הגדר דפשטה קדושה בכולה וה"נ באשה כנ"ל.

17ועוד נ"ל דרך יותר קצרה ופשוטה בהבנת השקלא וטריא הנ"ל.

18דהנה כבר חקרנו במהות גדר האישות שי שבזה גם קנין ואיסור, אם האיסור מסתעף מהקנין או דהוא מעצם הקדושין, עי' בשמעתתא ו פרק טו ופרק טז ששם ביארנו שיש בזה מחלוקת הראשונים, אכן עכ"פ ביארנו שם דבכל האופנים הא בהא תליא, כלומר, דהקדושין צריכים לפעול שני דברים גם קנין וגם איסור; וקדושין שאינם פועלים שום איסור לאחרים כההיא דאמרינן בגיטין (פב, ב): "בא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן וכו' קדושי דשמעון לא אהנו", והטעם מפני שקדושי שמעון לא הועילו כלל לענין לאוסרה לאחרים, וההסבר הוא מפני שגם זה בכלל של אין אישות לחצאין. וממילא מובן דגם בהיפך אי אפשר, רצוני לומר, שאי אפשר שהקדושין יפעלו איסור לבד בלי קנין; לא מיבעי אי נימא כהצד הראשון, דהאיסור הוא רק דבר המסתעף מהקנין, דכמובן שזהו מן הנמנעות, אכן אף אם נימא כהצד השני עכ"פ גם זה בכלל של אין אישות לחצאין, וכיון שהקדושין אינם פועלים קנין, ממילא אינם פועלים ג"כ איסור.

19וזהו שמתרצינן על הקושיא "ונפשטו לה קידושי בכולה", דכל הקושיא היא מצד דאסר לה אכו"ע כהקדש, אבל כיון דאיסור בלי קנין אי אפשר באישות כנ"ל, ובקנין הרי כמובן לא שייך גדר ההתפשטות, ואם יקנה חציה של בהמה אין שום הוה אמינא שיתפשט הקנין בכולה, וזהו שמתרצינן התם בהמה ואין הדבר נוגע אלא באיסור הקדש לבד; ואם כי גם בהקדש יש מהות של קנין ג"כ, היינו הקנין גבוה, אך שם כמובן הקנין זהו דבר המסתעף מהאיסור, ועצם המושג הקדש זהו מושג איסורי, אבל הכא דעת אחרת דבעינן בזה דעת אחרת כמו בכל הקנינים, וכיון דבקנין לא שייך גדר ההתפשטות, וכשאומר חציך מקודשת לי לא יקנה אותה רק לחציה, ממילא לא שייך לומר שהאיסור של קדושין יתהוה על כולה.

20וע"ז מייתי ראיה מדר' יוחנן בבהמה של שני שותפין, דגם שם לא שייך לומר דפשטה קדושה בכולה, כיון דהדבר נוגע גם להבעלות של השותף השני, ובקניני בעלות לא שייך המושג של התפשטות כנ"ל, ומובן שגם ע"י זה תסולק קושית התוס' על הא דחציך בפרוטה, ולכן פסק הרמב"ם שפיר, דאף כשאמר בלשון קדושין נמי הוה רק ספק קידושין ודלא כהתוס'.